זעקת שווא

וכי איך צריך, אם צריך, להעלות היום את מחזה הזעקה הנשי קורע הלב של לורקה, "ירמה" - כאן, בחלק הליברלי-חילוני-פמיניסטי-מודרני-היי-טקי של מדינת ישראל, שבחצרה האחורית ומעבר לגדרותיה גועש ים הפונדמנטליזם האסלאמי, ובני-דודיו היהודים והנוצרים, כמעט 75 שנה אחרי בכורתו בספרד הכפרית-שמרנית-קתולית-מסובכת-ומסוכסכת, שנים ספורות לפני פרוץ מלחמה בה ניצחו הדמוקרטיות הליברליות את הציר הנאצי-פשיסטי שאיים לשטוף את אירופה?

האם בכלל ניתן להעלות את המחזה מחדש, כאן ועכשיו, כמו שנכתב, רק בתרגומו לעברית ותו לא, או שמא יש צורך, למרות קלאסיותו לכאורה, לחדשו בדרך כלשהי, להתאימו לזמן ולמקום העכשוויים, לנער אותו מהעש והעובש שאולי דבקו בו עם השנים, ולהחיותו מול קהלו החדש, שאולי לא ידע לא רק את יוסף, אלא גם הרבה דברים אחרים?

העיבוד של אופירה הניג, בגרסה החדשה העולה עתה באנסמבל הרצליה המתחדש, משתמש במודרני רק באופן סימבולי מינימליסטי, כשהוא עושה שימוש בשלוחותיו הטכנולוגיות-מודרניות של מעיין המים - כסמל הפוריות מול ירמה העקרה, ה"יבשה", שזה פירוש שמה בספרדית - באמצעות שלושה ברזי וכיורי נירוסטה ושלוש מכונות כביסה, הלוא הם מעיינות המים (והפוריות והנשיות) המודרניים. לאמור: טכנולוגית אולי העולם השתנה, אבל חוץ מזה היחס לאישה - פוריותה, עקרותה ומקומה במשפחה ובחברה - נשאר כשהיה.

אלא שהתפיסה הזאת, מה לעשות, כמה שהיא יפה אולי עלי במות, היא פשטנית מדי, ומתעלמת באופן בוטה, כאילו הייתה ממשלת ישראל, מן המציאויות הפוליטיות-חברתיות שבתוכה היא מוצגת, עד שהיא שוחקת את מחזהו היפה, הכואב והמורכב של לורקה, ומותירה אותו, בסצנות רבות מדי, ככלי בימתי ריק, זועק לשווא.

שכן תפיסתה של הניג את ההצגה, כאמת נצחית שכביכול לא נס ליחה גם בהרצליה של 2008, הוליכה אותה להכשיל את השחקנית הראשית, גילי בן-אוזיליו, בתפקיד ירמה, כשהובילה אותה למשחק מוגזם, תיאטרלי במתכוון, צועק מהגרון תחת לזעוק מהלב, מונוטוני בעוצמתו המטרידה, כזה שבו המילים נאמרות עוד לפני שנוצר בהן הצורך ובוודאי לפני שנקלטה והובנה משמעותן.

ומאחר שהצגת "ירמה" בנויה על דמותה של ירמה, ועל משחקה של השחקנית המגלמת את ירמה, מובן שההצגה מפספסת, בעוצמתה הצועקת מדי, את עוצמתו הדרמטית, שלא לומר המלודרמטית העמוקה, של המחזה של לורקה.

לעומת זאת, משחקם של שלושת הגברים (נמרוד ברגמן, איצ'ו אביטל, ובעיקר אורי רביץ) בתפקידי הנשים האחרות בהצגה - למרות הסימבוליות הפשטנית המכה פה שוב (שהנה, על הבמה, ככלות הכול ירמה-בן-אוזיליו היא אישה בודדה) - הינו מפגן מרנין של רעננות תיאטרלית שובת לב. *