"אני אגוצנטרית, נרקיסיסטית ומרוכזת בעצמי. וטוב לי ככה, שלושה סימני קריאה"

בתחילת חודש מארס השנה פרסמתי, באתר "גלובס", את דעתי על התנהלות אתר תפוז מול אחד הבלוגרים המובילים שלו דאז, ייגר מאיסטר. זו הייתה תחילתה של הפרשה שבמרכזה מאמץ מרוכז ומעורר מחלוקת, כוחני למדי, של אתר הספורט One לחשוף ולתבוע את הבלוגר הדעתני הזה, שקטל על בסיס אישי קבוע ופרוע את האתר והעומדת בראשו, אופירה אסייג.

בהמשך אכן נחשפה זהותו של ייגר מאיסטר - שלמה מן, עיתונאי ספורט ב"מעריב" - והוא אף פוטר ממקום עבודתו ונגרר בעל כורחו לבית המשפט. חשבתי אז, בתחילת כל הגועל נפש, שתפוז, כאתר פורץ דרך במהותו אשר כל כולו תכני גולשים, היה אמור לספק לאותו ייגר מאיסטר הגנה תקיפה ונחרצת. וכתבתי את זה.

דבורית שרגל שימשה אז כעורכת תפוז. מכאן, ההמשך היה כמעט מובן מאליו. וכך, חלפו רק כמה שעות עד שקראתי בבלוג הפופולרי של שרגל, בדה מרקר קפה, את דעתה המדויקת עליי ועל דעותיי: "אביגד בשפת כיכרות מתלהמת וירודה... כותרת אינפנטילית ועילגת להחריד ... אביגד, מתוך היתממות, בורות או סתם טיפשות, וכנראה שלוש הסיבות גם יחד המציא ביטוי חדש... הראייה המוגבלת של אביגד לא מספיקה לו כדי להבין דברים קצת יותר מורכבים... אביגד שינה את הכותרת לטקטס שלו, כדי שתהיה לא רק טיפשית אלא גם פוגענית, והוסיף עוד פרשנות מגוחכת אפילו יותר מהקודמת... כדרכו, הוא מבין ההפך את הדברים... כנראה שהאוויר בראשל"צ דליל יותר מכפי שחשבתי".

לא ידעתי אז שבעוד חודשיים נתכנס בבית קפה בת"א, ושאני אראיין אותה. עדיף ככה. פעם, לפני יותר מדי שנים, עבדתי תחת דבורית במקומון תל אביבי - ועדיין אני מדחיק את דמותה. אולי אני חושש לגלות פתאום שחיבבתי אותה; חיבה של מין למינו, שני מיזנטרופים עם נטיות אובססיביות.

- הרגשת שכותבים מהתקשורת עשו לך עוול בפרשת ייגרמסטר?

"בטח. לחלוטין. אני לא יודעת כמה אתה עובד עם יועצים משפטיים, אבל היחסים בין בלוגר והאתר שמארח אותו לעומת עיתונאי והעיתון שהוא עובד בו - אלה יחסים שונים לגמרי. תפוז לא עוקב אחרי כל הבלוגים שנכתבים בו, אין שום אפשרות לעשות זאת. נכתבים מאות עד אלפי פוסטים ביום ויש אלפי הודעות בפורומים אי אפשר לעקוב אחרי הכל. אתה מתייחס למה שמבקשים ממך. אומרים לך: אדון אביגד כתב עליי שאני אנסתי את אימא שלו, אז אתה בודק אם זה באמת מה שנכתב ורק אז מטפל בזה".

- את בעצם מתארת כאן מצב של חוסר שליטה, של תאונה שמחכה להתרחש.

"כן, זה המצב, החוק בתחום הזה עדיין בהתהוות. וכן, כל שניה קורה משהו. ביולי הקרוב, למרות שאני כבר לא עובדת בתפוז, הסכמתי ללכת להעיד בבית משפט לתביעות קטנות. תפוז קיבל כתב תביעה מבלוגרית שטוענת שבגללו נמחק לה פוסט. היא באה לתפוז, נכנסה אליי לחדר, התנחלה ולא רצתה לקום. לקחו אותה לאנשים הטכניים ואמרו לה שאי אפשר להחזיר את הפוסט - ועכשיו יש משפט. זאת אומרת, כל שניה קורה משהו, תלונות של X על Y שלקחו לו ועשו לו וכתבו לו כל הזמן קורות. ואתה צריך להתמודד עם זה בזמן אמת".

- בתקנון של תפוז כתוב שהאתר לא אחראי לתכנים שכותבים הבלוגרים. זה הגיוני בעינייך?

"מה שכתוב בתקנון סביר בעיניי. אין אפשרות שהאתר יהיה אחראי. תפוז לא יעמיד תחקירנים כדי לבדוק שמה שכתוב בבלוג שלך נכון. נותנים לך פלטפורמה ואתה צריך להיות אחראי למה שאתה כותב. זה בדיוק כמו במקרה של אורן פרנק, שכתב מה שכתב נגד רפי גינת. גינת תבע את פרנק, אבל לא את 'דה מרקר קפה'. למה תפוז צריך להיות אחראי למה שכותבים אלפי הבלוגרים שלו? הוא לא יכול להיות. אין שום אתר שיכול להיות אחראי לזה. אבל, למרות זאת אמרנו לייגר: נגן עליך. כלומר, הם אמרו, אמרנו בשעתו, אבל תן לנו משהו להיאחז בו, תגיד מי אתה, תביא הוכחות והוא סירב לכל. הוא אמר לנו: לא רוצה, לא סומך עליכם".

- למה מחקתם קטעים בפוסטים שלו בתפוז?

"היועצת המשפטית שלנו בתפוז הסבירה לנו למה אנחנו צריכים למחוק, ואני לא יכולה לצאת נגד היועצת המשפטית. לא אני ולא אף אחד אחר. אני יכולה, אבל..."

- זו בדיוק הנקודה. הרי נוצר כאן מצב שבו היועץ המשפטי הוא בעצם העורך, לא?

"לא. אני לא חושבת שנכון להגיד שהוא העורך. אני בעד ביקורת לגמרי, כל הזמן ועל כל דבר. אבל באמת השאלה היא איך כותבים. אני לא חושבת שכל ביטוי הוא הכרחי כדי להביע ביקורת - ואני באמת לא עשיתי את זה באופן אישי אף פעם. עכשיו, אין אחד בפה ואחד בלב, אני עומדת מאחורי זה וככה אני מתנהגת".

- הביטוי "אופירע" שבו השתמש יייגר מאיסטר נגד אופירה אסייג מ-One פסול בעינייך?

"לא נראה לי שיהיה שופט שיחשוב שאופירה ב-ע' זה ביטוי שאינו עומד בגבולות החוק. אבל, אני לא רוצה לדבר בשם בית המשפט וגם אין לי שום אינטרס בקשר ל-One, לא מכירה שם אף אחד, מה לי ולהם".

- אוקיי, אבל כמישהי מאוד דעתנית בכל מה שנוגע לתחום התקשורת, לבטח יש לך דעה על ההתנהלות של One.

"הם לא ייצאו נשכרים תדמיתית מהמשפט. יהיו ככל הנראה הרבה מאוד עדויות שיגבו את ייגר, זה מה שאני שומעת, שהרבה אנשים יעלו לדוכן העדים וידברו על One".

- ואז כל הלכלוך ייצא?

"לא יודעת, תיזהר גם אתה במה שאתה אומר על One... אישית, אני לא מכירה את ההתנהלות שם, אלא רק קוראת על זה בבלוגים. אני כן שומעת שמועות, וזה משפט שאני יכולה לעמוד מאחוריו, שהמצב שם לא סוגה בשושנים ביחסי עובד-מעביד".

- איך קרה שייגר מאיסטר נחשף? לתפוז היה חלק בזה?

"תפוז לא נתן ל-One שום פרט שהיה יכול להעיד על הזהות של ייגר, לא כתובת IP ולא כלום. חד משמעית".

אחרי שנים של עבודה בעיתונות המודפסת ("חדשות", "מעריב",ידיעות תקשורת ועוד), שרגל כבר לגמרי לא שם. פתיחת בלוג התקשורת שלה, תחילה תחת הכינוי "ולווט אנדרגראונד" ואחר-כך בשמה האמיתי (והמוזר לא פחות), הפנתה בהדרגה את כל הספינות שלה לאינטרנט. מינויה לעורכת הפורטל תפוז, שכל כולו תכני גולשים, היה אך טבעי. אלא שפרישתה מהתפקיד, תשעה חודשים לאחר שנכנסה אליו, הייתה טבעית פחות.

- איך היה המעבר מעריכה כתבות וטקסטים בעיתונים לעריכת תוכן גולשים?

"הרגשתי שאני חייבת להיכנס לזה וללמוד את זה. זה לא עיתון שיש לך 30 כותבים ואתה מכיר את כולם בשמות שלהם ויודע מה אתה יכול להפיק מהם, ואם הם לא מוצאים חן בעיניך אתה לוקח ומפטר אותם אחד-אחד, כפי שנעשה בעיתונים מסוימים.

"באתר תוכן גולשים, הגולשים קובעים את סדר היום. אתה לא יודע בבוקר מה יהיה בערב בדף הבית, אתה תלוי במה שהגולשים כותבים והם לא ממש מחויבים לסדר היום הציבורי. זה לא שבשעה שמונה כותרות העיתונים מדברות על כך שאולמרט חשוד בקבלת שוחד מאיש עסקים אמריקני - ותוך שעה תראה את כל הבלוגרים כותבים על זה. לא, זה לא קורה".

- למה עזבת את תפוז?

"בא מנכ"ל חדש (דן חן - ד.א) שהסביר שהוא רוצה שהאתר יהיה בעל רוח צעירה, עדכנית ועכשווית, משהו כזה".

- ואת לא עונה על הקריטריונים?

"מתברר שלא".

- מה זאת אומרת, פוטרת בגלל גילך?

"לא, מה פתאום. לי היה חזון על איך שהאתר צריך להיראות והחזון שלו היה שונה. החזון שלו, כאמור, היה צעיר ועדכני ואילו החזון היה ללכת עם הגולשים, לנסות להציף מה שיותר חומרים טובים".

- זה לא נשמע סותר, הרי אין תכנים בתפוז מלבד תכני גולשים.

"טוב, תראה, במשך חצי שנה עבדתי - לא רק אני, כל הצוות בתפוז - עבדנו על דף בית חדש. עמוד הבית החדש הזה היה גולת הכותרת של העבודה שלי שם, והמנכ"ל החדש לא אהב אותו. ברגע שראיתי שהעמוד לא יעלה הבנתי שלא ממש נוכל להמשיך בחיי הנישואין".

- כשבאת לתפוז תכננת להישאר הרבה זמן?

"אני דווקא כן משתקעת בכל מקום שאליו אני מגיעה, אבל אין כבר הרבה אנשים שעובדים 20 שנה ברציפות באותו מקום. אני בנאדם שמתמיד בעיסוקים שלו, לפעמים עד כדי אובססיביות. עובדה, אני כותבת בלוג תקשורת כבר שנתיים וארבעה חודשים וחצי, כל יום כמעט".

באחד הפוסטים האחרונים שכתבה שרגל בבלוג נוסף שלה, באתר notes, היא מנסה להעניק גט פומבי לוורקוהוליות שלה: "עשרות שנים הייתי וורקוהולית. אצלי זה גנטי. גם הוריי כאלו. זה מין צ'יפ כזה המוטבע בך, שמונע מכמה גורמים. הגורם הראשון הוא חרדת הקיום הנוראית שאם לא תעבדי 20 שעות ביממה, לא יהיה לך מה לאכול ובמה להתכסות בלילה. כמובן וברור מאליו שאין קשר בין שני הדברים, הרי וורקוהוליזם לא מבטיח שום דבר ברמת ההכנסה, למעט הפרעות שינה, התקפי חרדה, עור צהבהב ועוד מרעין בישין פיזיים ונפשיים".

עם נטייתה החזקה לאובססיביות, מיזנטרופיות ואגוצנטריות, שרגל, כך נראה לי, חיה בהרמוניה מעוררת הערכה. היא יודעת שהיא כזו, ולא מנסה להסתיר או לשנות דבר. בהמשך הראיון היא אף תטען שטוב לה ככה, שלושה סימני קריאה. מי שלבטח יוצאים נשכרים מכל המהומה הם קוראי הבלוג האדוקים של דבורית, שמקבלים את תמצית התקשורת הישראלית לווריד, מדי יום ביומו, במשך יותר משנתיים.

- איך באמת את מסוגלת לקרוא כל יום את כל העיתונים במשך תקופה כה ממושכת?

"אני לא יכולה להגיד שאני קוראת אותם מא' עד ת', אבל אני עוברת עליהם כל יום. אני מאוד אוהבת לכתוב והבלוגים נותנים מענה לכל הצרכים הגרפומניים שלי".

- ולא היה שום רגע שבו הרגשת שנמאס לך מהעיסוק הסיזיפי, היומיומי הזה בתקשורת?

"בוודאי שהיו רגעים כאלה, הרבה פעמים, אבל זה עובר אחרי כמה ימים או כמה שעות. אני נהנית מזה. אני אוהבת את האותיות והמלים, את התהליך של הכתיבה - ומכאן גם הרגישות, הנוקדנות".

- מה את מרגישה כשאת מבחינה בטעויות הגהה?

"זה מאוד מעצבן אותי. שכנים שלי מהדירה למטה, יש להם על הדלת שלט כזה שהילד כתב להורים שלו וכתוב שם "ברוחים הבאים!" וזה כאילו אמור להיות מצחיק וזה גם שלט נורא יפה כי זה כתוב בצבעים של ילד, אבל אני לא יכולה לראות את זה, זה מוציא אותי מדעתי".

- אז ירדת קומה והערת להם?

"לא... לא הלכתי ולא עשיתי ולא תיקנתי".

- מה דעתך על רמת ההגהה בעיתונות הישראלית?

"מזעזעת, לגמרי. הכותבים לא יודעים לכתוב, וגם העורכים לא יודעים. אנשים לא מבדילים בין זכר לבין נקבה באופן גורף, ואני לא יכולה לסבול את זה. ההצעות הן תמיד 'הם' וכל נקבה הופכת לזכר... אבל הכתיבה היא רק דבר אחד בבלוג שלי. כידוע, אני מיזנטרופית ומגדירה את עצמי כמיזנטרופית הומנית. אני מאוד אוהבת לתקשר עם אנשים דרך הבלוג.

"התקשורת עם כמה אלפי אנשים דרך הבלוג, כשאני לא צריכה באמת לפגוש אותם, מאוד נוחה לי. מאה אחוז מהאנשים שהכרתי בשנתיים האחרונות, פגישות עבודה ופגישות חברתיות, זה רק דרך הבלוג. אני לא מכירה אנשים בשום צורה אחרת. זה כמו ללכת עם ולהרגיש בלי מבחינתי".

- את לא אוהבת פגישות פנים אל פנים?

"לא. יש לי אמנם כמה חברים וכמה חברים מהבלוג..."

- אבל את עצמך ציטטת לא מזמן איזה סקר שמראה כי לבלוגרים דווקא יש חיים חברתיים עשירים יותר בזכות הכתיבה.

"כן, אבל אל תשכח שמדובר באנשים עם ליקויים חברתיים, שלא ממש נמצאים במרכז. ואני מגדירה את עצמי כחלק מהאנשים האלה".

- למה את חושבת שיש לך ליקויים חברתיים?

"אני לא אוהבת אנשים, אני לא מסוגלת ללכת למסיבות, אני לא יכולה לעמוד במפגשים המוניים".

- אולי את פשוט ביישנית.

"קרא לזה ביישנית, זה לא משנה. אבל אני מאוד אוהבת לתקשר עם אנשים דרך המחשב ותמיד מצטערת על זה שכשהייתי בת 16 לא היו מחשבים ואינטרנט ולא יכולתי ליישם את האהבה שלי... אני נורא אוהבת לכתוב מכתבים. אני מאוד אוהבת לתקשר עם אנשים שאין סיכוי שבעולם שהיינו מכירים אלמלא המחשב והבלוג".

- ניסו להתחיל איתך דרך הבלוג?

"מעט מאוד".

- בלוגריות שלא מגיעות לקרסולייך מבחינת הפופולריות נהנות משימת לב גברית מתמדת. ואת לא.

"כן, כי המיצוב שלי שונה. אני נחשבת לבנאדם מרוחק, לא מאוד ידידותי, אפשר להגיד מתנשא אבל זה לא נכון. אני פשוט מרוחקת ומגע קרוב מדי עם אנשים לא עושה לי טוב".

- וטוב לך ככה?

"מאוד, בטח, שלושה סימני קריאה. הקשר האנושי שלי מתנהל כתקנו דרך הבלוג, ודרך המחשב".

- את כל כולך באינטרנט כיום. לא מתגעגעת לכתיבה ועריכה בעיתונות המודפסת?

"נשבעת לך בכל היקר לי שאין לי שום געגועים לראות את השם שלי בעיתון. הרבה יותר חשוב לראות את שמי חתום על מה שאני עושה בבלוג, באינטרנט. מעבר לכך, אני לא מחפשת לי משרה מלאה בעיתונות כי אני רוצה לנסות לכתוב עוד משהו - ספר או תסריט, או סוגי כתיבה אחרים שעוד לא התנסיתי בהם. אני רוצה שיישאר לי זמן פנוי, בעבודה שלא תשאב אותי פנימה. בתפוז הייתי משמונה בבוקר עד תשע בערב ו... לא רוצה את זה. בדרך כלל, כשאני מגיעה למקום עבודה חדש, אני נשאבת אליו באופן טוטאלי כי יש לי אישיות וורקוהולית ואובססיבית. אבל, זה כנראה לא חדשני ועדכני להיות וורקוהוליק".

- תכונה לא מוערכת?

"כבר לא".

- למה את מגיבה בזעם וביריות לכל הכיוונים כאשר מותחים עלייך ביקורת? למשל, במקרה שלי.

"לא שיניתי את דעתי שגרמת לי עוול, שמה שכתבת לא היה נכון, אתה לא מכיר את כל הפרטים ולא מכיר את המערכת. אני חושבת שמה שכתבת לא היה בסדר, חד-משמעית. אני יוצאת מדעתי כשאני מרגישה שנעשה לי או למישהו אחר עוול. אני לא יכולה לסבול את זה. אני לא משקרת ואני לא מרמה ואני לא עושה מניפולציות".

- אבל את עצמך מבקרת את כולם כל הזמן. איך זה שאת כל-כך מתקשה להתמודד עם ביקורת עלייך?

"זה לא נכון. אני משאירה הרבה מאוד תגובות שהן ביקורת עליי, ומוחקת רק שקרים. בפוסט על ייגר שכתבתי, למשל, היו 118 תגובות, מהן כ-100 היו נגדי - והשארתי. אבל כן, אני לא יכולה לסבול שלא הבינו אותי או שכתבו עליי משהו לא נכון".

- איך עבר עלייך המעבר מכתיבת בלוג בעילום שם לכתיבת בלוג תחת שמך? יש הבדלים בכתיבה שלך, מאז לעכשיו?

"מבחינתי, אין שום הבדל. להיפך: אני חושבת שאני כותבת היום יותר טוב, אבל הרבה אנשים חולקים עליי וחושבים שאז כתבתי יותר נשכני וביקורתי ושהיום אני יותר עושה חשבון".

- זה לא נכון?

"לא. מאוד טוב ונוח לי שאני לא קשורה עכשיו לשום עיתון"...

- אבל את קשורה לאנשים, לכותבים בברנז'ה. לא תכתבי, למשל, מלה רעה על רענן שקד.

"נגעת בנקודה רגישה. רענן ואני במלחמה קרה, אין בינינו שום יחסים ומתוך החלטה מודעת אני לא כותבת עליו כלום, מטוב ועד רע. רק כשהוא כותב עליי משהו ואני לא יכולה להתעלם, אז אני עונה לו. בפעם האחרונה זה קרה כשהוא שאל במדור שלו מתי כבר יסגרו את הבלוג ששונא אותו".

- למה את לוקחת את זה בצורה כל-כך אמוציונלית?

"אני יכולה לסלוח לאנשים, אבל אני לא סולחת לכולם. יש אנשים שכתבו עליי דברים קשים ואני מעדיפה להתעלם מהם, לטוב ולרע. אני יודעת שכל מה שאכתוב עליהם לא ייצא טוב. זו הסיבה שגם לא כתבתי ביקורת על האתר החדש של 'גלובס', כי זה נראה לך טעון מדי, בגלל מה שכתבת עליי. מה אני נראית לך, מכונה משומנת וחסרת רגשות? לא, אני לא. אני בנאדם קיצוני, עם התנהגות קיצונית יחסית לנורמה".

- את מתכוונת גם לדעתך הנחרצת נגד כניסה אישית שלך למחויבות של משפחה וילדים?

"כן. למרות שדווקא עם התינוקת של חברים שלי אני מתנהגת באופן מופתי, הם ממש לא האמינו בהתחלה".

- זה לא משנה אצלך כלום, מבחינה רגשית?

"מה פתאום. רוב האנשים לא חושבים לפני שהם עושים ילדים, ולא כולם מוכשרים לגדל ילדים. אני לא מוכשרת לגדל ילדים".

- מה הופך אותך ללא מוכשרת לגדל ילדים? תראי איזה יופי את מגדלת בלוג.

"המקסימום שאני יכולה לגדל זה בלוג. אפילו לא עציץ נענע. אני מאוד אגוצנטרית, נרקסיסטית ומרוכזת בעצמי. אני עסוקה בגידול של עצמי, וגם זה מאוד קשה".

- זוגיות?

"אני בעד זוגיות משני צדי הפארק, כמו וודי אלן ומייה פארו. זה נראה לי מתכון לחיים שפויים. המחיר שגובה זוגיות רגילה הוא לא מחיר שאני יכולה לעמוד בו. אין לי מספיק משאבים רגשיים".

- אין שום הרהורי כפירה בסגנון "כן, אני נורא בודדה ובא לי משפחה וזוגיות כמו כולם"? אפילו לא פעם בירח מלא?

"בירח מלא אני עושה לפעמים 108 ברכות שמש, שזו תנוחה מסוימת ביוגה. זה המקסימום שעובר עליי בירח מלא".