סליחה

למחרת, רק שני עיתונים בכל ארצות הברית ("אוקלנד טריביון" בקליפורניה ו"קומרשיאל אפיל" בטנסי) הודיעו על ההתנצלות בכותרותיהם הראשיות. אולי חמישה מצאו מקום בשביל הידיעה בתחתית עמודיהם הראשונים. מאות עיתונים דחקו אותה לשולי עמודיהם הפנימיים. מה קרה? האומנם ארצות הברית מעדיפה להשתמט מן הזיכרון?

את הסיבה לאדישות נתן מאמר מערכת ב"דיילי ניוז" של ניו יורק. "זו הייתה יכולה להיות הזדמנות כבירה כדי לעשות חשבון נפש לאומי, אבל זו לא הייתה. בית הנבחרים הצליח להוזיל את הבעת החרטה (...) היא לא הייתה אלא טובה אישית לחבר קונגרס חדש ממדינת טנסי".

לא סתם חבר קונגרס חדש, אלא חבר קונגרס המייצג מחוז בחירה שחור. כל-כך שחור הוא המחוז, עד שבבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית ב-2006 התמודדו אחד-עשר שחורים ורק לבן אחד על הזכות לייצג את המחוז בוושינגטון. הקול השחור התפצל במידה כזאת, שהלבן הצליח להיבחר אף כי קיבל רק 30%. מכוח תאונה אלקטורלית הגיע אפוא סטיבן כהן אל הקונגרס, והשתדל מיד להוכיח שאף כי שמו כהן הוא נאמן בכל מאודו לסדר היום של שחורי אמריקה.

אדון כהן אפילו ניסה להתקבל כחבר מן המניין בהתאחדות החברים השחורים בבית הנבחרים. אבל רק שחורים חברים בהתאחדות השחורים, וזה לא הסתייע. תיכף להגיעו לוושינגטון הוא מיהר להציע התנצלות על העבדות. שנה ורבע הייתה ההצעה מונחת שם מאין לה הופכין. לבסוף, רק כמה שבועות לפני שאדון כהן יצטרך להתמודד בבחירות מקדימות נגד מועמד שחור אחד ויחיד, מנהיגי סיעתו החליטו לעשות לו טובה: הם ירשו לו להגיש את ההצעה, שכמובן איש לא יעז להצביע נגדה.

הם החשיבו את ההצעה במידה כזאת שלא טרחו אפילו לכלול אותה בסדר היום. מליאת הבית הייתה ריקה כמעט לחלוטין כאשר Mister Cohen from Tennessee קם להגיש אותה. איש ממנהיגי בית הנבחרים לא חשב שקבלת ההצעה מחייבת איזה מעמד חגיגי, או הכרזה היסטורית. זה היה תשדיר בחירות, והוא לא נועד אלא לאוזניהם של בוחרים בטנסי.

מוקדם להגיד אם יהיה כהן במליאת הבית, כאשר קונגרס חדש יחזור ויתכנס בחודש ינואר. אבל התרגיל הלא-אלגנטי הזה מעניק לנו את האסוציאציה הרצויה, כדי לשאול על הערך ההיסטורי, הפוליטי והסנטימנטלי של התנצלויות קיבוציות - זאת אומרת, התנצלויות הבאות מצד קולקטיב, ונועדות לפייס קולקטיב.

לסליחה יש שיניים

בחודשים האחרונים ניתנו שתי דוגמאות הרבה יותר רציניות ומרשימות. בחודש יוני, קנדה התנצלה רשמית על הניסיון להטמיע את "האומות הראשונות" (זאת אומרת, האינדיאנים והאסקימואים) באמצעות עקירה שיטתית של ילדים מחיק משפחותיהם והרחקתם מקהילותיהם. בחודש פברואר, אוסטרליה התנצלה רשמית לפני ילידיה על אותו החטא עצמו, ועל סך כל החטאים שחטאה לאלה המכונים באנגלית "אבוריג'יניז".

בניגוד להתנצלות בקונגרס בוושינגטון, ההתנצלויות באוטווה ובקנברה עוררו התרגשות אותנטית. שתיהן באו מפי ראשי הממשלות של קנדה ושל אוסטרליה, במליאות פרלמנטים גדושות עד אפס מקום, במעמד נציגים של הילידים, לבושים בתלבושות ססגוניות. דמעות זלגו, תשואות נשמעו, מוזיקה התנגנה (בקנדה), כותרות ענק נמרחו לרוחב העמודים הראשונים של העיתונים, והקריאה "לפתוח פרק חדש" עוררה מידה ניכרת של אמון.

החטאים שעליהם התוודו הקנדים והאוסטרלים היו חמורים. לאמיתו של דבר, אפשר להאשים אותם, או לפחות את קודמיהם, במה שהחוק הבין-לאומי קורא "אתנוציד" (באנגלית, אתנוסייד), או השמדת קבוצה אתנית מבלי להשמיד בהכרח את חבריה. באוסטרליה שרר עד לפני קצת יותר מארבעים שנה משטר רשמי של אפליה גזעית נגד הילידים. בקנדה נעשה ניסיון למחוק את זהותם הנפרדת.

מה אפשר את החזרה בתשובה? בוודאי אפשרו אותו מידותיהם הטובות של בני הדור הזה, שהתרחקו מן הגזענות האינסטינקטיבית או האידיאולוגית של סביהם. אבל היא התאפשרה, לפחות במידת מה, בזכות חוסר הרלבנטיות שלה.

הג'סטה אמנם אצילה, וחזקה על שתי הארצות הסימפטיות האלה שהן ינסו להעניק שיניים להתנצלויותיהן. קנדה כבר העניקה אוטונומיה ניכרת לילידיה, כולל שליטה נומינלית בשטח עצום (שאינו כולל אף אחד ממרכזי האוכלוסייה הגדולים). אוסטרליה הודיעה בשבוע שעבר על רצונה לשנות את חוקתה, כדי לכלול בה הכרה בזכויותיהם הלאומיות של הילידים.

שיעורם היחסי של הילידים באוסטרליה אינו מגיע אפילו ל-1% מהאוכלוסייה. בקנדה, הוא עומד בערך על 2%. בעלי הבית המקוריים אינם מבקשים את המפתחות, והדיירים הנוכחיים אינם מציעים לצאת.

הלקח של המזרח התיכון

להתנצלויות הלאומיות האלה יש אפוא ממד מוסרי וחינוכי, חשוב מאוד כשלעצמו. אין להן ממד פוליטי, וזו הסיבה שנמצאו להן מעט מאוד מתנגדים. קנדים ואוסטרלים מחוף אל חוף הגיבו בגאווה, במנוד ראש ובאנחת רווחה. מצפונם הקיבוצי קצת יותר נקי.

כדי למצוא התנצלות עם משמעויות יותר מרחיקות לכת צריך אולי לפנות אל ניו זילנד. שם, חלקם של הילידים ("מאורים") עומד כמעט על 8% מהאוכלוסייה. יחד עם מהגרים מאסיה ומדרום האוקיינוס השקט, הלא-לבנים בניו זילנד הם כמעט 18%, ומספריהם עומדים בסימן עלייה. לניו זילנד יש סיכוי סביר לחדול להיות ארץ בעלת רוב אירופי במהלך המאה ה-21. היא התנצלה בחודש יוני לפני שבעה שבטים מאוריים על הפרת הסכם קניין, שהבריטים חתמו איתם ב-1840. ניו זילנד מחזירה למאורים בערך 1,750 קמ"ר של אדמת יערות, בערך כולל של 425 מיליון דולר, וזה עוד לא הכול.

האם למזרח תיכונים יש משהו ללמוד מכל זה? אולי.

אולי יום אחד, כשהם יגדלו ויגיעו אל פרקם, עמי המזרח התיכון ילמדו להתנצל, לסלוח ולהיסלח. מה מאוד ארוכה הרשימה, והיא מתארכת והולכת. עיון מדוקדק מגלה שהרוב נמצאים בשני הטורים, גם בין הצריכים-להתנצל וגם בין הזכאים-להתנצלות. כורדים וארמנים, טורקים ואזרים, שיעים וסונים, מוסלמים ונוצרים, וגם כמובן יהודים וערבים סבלו עוולות וגרמו עוולות.

מי יתחיל? מי יבקש סליחה ראשון? ומתי ירד השלג הראשון בסדום?

רשימות של יואב קרני אפשר לקרוא באתר הרשת שלו, yoavkarny.com

Karny@starpower.net