תופעה: ישראלים מתקבצים בקהילות - וחוסכים המון כסף

יוקר המחיה, השיתופיות הגוברת והצורך הקיומי-כמעט בערבות הדדית, גורמים ליותר ויותר ישראלים להתקבץ בקהילות: הם חולקים משאבים, עוזרים אלה לאלה, חוסכים המון כסף, ועל הדרך מנסים גם לשנות. G בעקבות השבטים החדשים, ישראל 2015

loading

אומרים שהדור הנוכחי הוא אינדיבידואלי להחריד, ספון במסכי הסמארטפון והאוזניות, אדיש למתרחש, קפיטליסטי, תחרותי, דור של חוזים אישיים, של אזרחי הכפר הגלובלי ואומת הסייבר, דור הסלפי. אבל סלפי לא עובד בלי קהל, בלי לייקים, בלי קהילה. וזה המאפיין המעניין של הדור הזה: הוא רוצה להיות חלק מקבוצה. הוא מחפש אישור לערכיו ולתפיסותיו, או מתאים אותם כדי להשתייך לקבוצה. הגישור על הפער הזה, שבין רצון לביטוי עצמי לבין הצורך להיות חלק ממשהו גדול, הוליד מגמה חדשה בישראל (ואולי בעולם): התכנסות לקבוצות.

נדמה שרק אנשים שחיים במערות יכולים להתחמק מהגל הזה: בין אם מתוך בחירה או מחוסר ברירה, אנחנו שייכים לקבוצות הווטסאפ של הגן, הבניין, המשפחה, ובקהילות שונות בפייסבוק - אמהות, אופנה, בישול, טבעונות, מה לא.

בשנים האחרונות, ישנם כאלה שמרגישים צורך לחזור לחיות גם בתוך קהילה פיזית, ולא רק וירטואלית. הם חיים באותה שכונה או באותו בניין עם אנשים החולקים איתם את אותם ערכים, או שכבת גיל, או מעמד סוציו-אקונומי, או סגנון חיים, או כולם יחד. לעתים הם גם חולקים רכוש פיזי של ממש, כמו דירות או מכוניות.

אל תמהרו לחשוב על "שובו של הקיבוץ". זה רחוק מכך. למעשה, כפי שהראה חוקר החינוך, ד"ר גיל מיכאלי, בעבודת הדוקטורט שלו מ-2005, מדובר במגמה המתרחשת על חורבותיה של התפיסה הקיבוצית: "לאחר תקופת 'הגמוניה' ארוכה, איבדה תנועת העבודה החל משנות ה-70 את בכורתה. המהפך הפוליטי שהתרחש בשנת 1977 מייצג בצורה בולטת את התהליך, אך למעשה שלושה עשורים לאחר מכן תנועת העבודה עדיין לא הצליחה לחזור ולבסס את מעמדה כתנועה חברתית ופוליטית מובילה. נישולה של מפלגת העבודה מהנהגת ההסתדרות בשנות ה-90 מהווה עדות מובהקת לתהליכי השקיעה העמוקים של תנועה זו. התנועה הקיבוצית שהיוותה מעין חיל חלוץ בעל מעמד, השפעה וכוח בתוך מוסדות תנועת העבודה ומפלגותיה, איבדה גם היא מעוצמתה בתוך תהליך זה".

מיכאלי מתייחס לקבוצה כמשהו שדומה יותר למשפחה, הנתפסת "כניגוד ל'קיבוץ' הגדול. את שיח התקנונים וההצבעות, שמהווה חלק מהסדירויות של הקיבוץ, מחליפים בקרב הקבוצות השיחה, הדיאלוג ויצירת ההסכמות".

קיראו עוד ב"גלובס"


בספר "שיח חולמים" (שראה אור בספטמבר בהוצאת כרמל), תיארו יגאל צחור וצביקה ויסברוד את חברי הקהילות הללו כמשהו שצמח מתוך המחאה החברתית, וגבר לאחר שהמחאה הזו לא השיגה את מטרותיה: "כישלונה של המחאה החברתית החזיר את הקהילות לתוך העשייה המקומית בשכונה, בעיר או בעיירה, תוך דיון מתמיד שקובע מה ראוי להוביל וממה שצריך להימנע כדי לשמור על שלמות הקהילה".

התופעה הזו עדיין שולית בישראל, אבל היא הולכת ותופסת תאוצה. בקרן שחף (מייסודה של משפחת נאור), המאגדת מספר קרנות לתמיכה בקהילות צעירים, מוסרים שרק תחת חסותה פועלות לא פחות מ-207 קהילות, המונות, נכון להיום, כעשרת אלפים חברים. רובם המכריע הם אנשי חינוך או מטפלים, יוצאי תנועות הנוער. במקרה שלהם, מדובר בקהילות "משימתיות" (הזוכות גם לתמיכה מסוימת מהמדינה, למשל, באמצעות מענקים לסטודנטים) - כלומר, מעבר לצד הקהילתי הם רוצים לשנות את פני הסביבה שאליה הם מגיעים.

החוקרים בוודאי ידונו עוד שנים רבות בתהליכי העומק שעוברים על החברה הישראלית, אבל משיחות שערכנו עם חברים בקהילות שונות בארץ, עולה שמדובר בצורך הרבה יותר אוניברסלי ובסיסי, שלא לומר טבעי: כל אחד מחפש מישהו לסמוך עליו, ושיהיו לו כמה שיותר כאלה.

"כולם שמים את המשכורת בקופה אחת"

הקיבוץ העירוני משעול

מתי והיכן נוסד: 1999, נצרת עילית

החברים: 80 מבוגרים ו-60 ילדים. רווקים, זוגות ומשפחות, רובם אנשי חינוך

המודל: כולם חיים בבניין אחד בן תשע קומות בשיתוף כלכלי מלא

- מה זה בכלל קיבוץ עירוני?

דן שטרן, עוסק בפיתוח המשאבים של העמותה, במקור מהיישוב פרדסיה: "כולם שמים את המשכורת בקופה אחת שממנה משולמים דמי שכירות, חינוך, בריאות, נסיעות ודמי קיום. יש לנו עשר מכוניות שאנחנו חולקים. כמעט לכל קבוצה יש ערב בשבוע שבו נפגשים לשיחות על החיים המשותפים, מלבד ארוחת שישי. הקמנו חברה למערכות מידע שהרווחים שלה מממנים את הפעילות שלנו למען הקהילה. שישה מאנשי הקהילה עובדים בחברה. יש לנו מחסן יד שנייה של בגדים וחשבנו לעשות מכבסה משותפת".

- עשר מכוניות ל-80 אנשים?

"השד לא כל-כך נורא. יש סדרן רכב שמחלק את הרכבים לפי הצרכים, ועל-פי רוב, כולם נענים. אם יש צרכים מיוחדים, שוכרים רכבים נוספים".

- במילים אחרות, קומוניזם.

"הרעיון הבסיסי הוא של שוויון ערך העבודה: כשמישהו מטפל בילדים בפעוטון ומישהו מפעיל צוות משפטי שעוסק במאבקים חברתיים - שני הדברים חשובים באותה מידה ולכן התמורה עליהם אמורה להיות זהה. מה שהייתי רוצה שינחה את גובה ההכנסה שלי הוא הצרכים שלי. אם יש לי שלושה ילדים, יש לי צרכים אחרים משל רווק, וזה שאני עורך דין - ויש למקצוע הזה תג מחיר מסוים בחברה - לא אומר שאני צריך להרוויח יותר ממורה".

- במה זה שונה מהקיבוצים שאנחנו מכירים?

"לחיות בנצרת עילית זה מחדד את ההכרה שאנחנו רחוקים ממצב טוב. שליש מהמשפחות פה בעיר הן חד-הוריות, הרבה עולים וערבים שהגיעו מנצרת ו-20% קשישים. התושבים המקוריים הולכים ועוזבים ויש בעיות של עוני והזנחה. יש לנו עוד דרך לעשות. זה יכול להישמע כמו סיפור של הקרבה עצמית, אבל זה לא כך. אני מאמין שכדי שהבן אדם יהיה מאושר, הוא צריך משמעות בחיים. אתה לא יורד לקבר עם הכמה אלפי או מיליוני שקלים שהרווחת, אלא עם מה שהצלחת לעשות על פני כדור הארץ. אני שואל את עצמי האם אני עושה את הדבר הנכון, הדבר הצודק, בלי לוותר על חיים טובים ועל סביבה חברתית טובה".

- מה השכנים חושבים עליכם?

"אני לא יודע מה הדימוי של הקיבוץ העירוני. לא עשינו מחקר ובדקנו כמה אנשים בחרו להישאר כאן בזכותנו, אבל אני בטוח שהמצב היה יותר גרוע אם לא היינו פה. אנחנו מפעילים מועדון נוער שכונתי כדי שבני הנוער לא יסתובבו בחוץ ומועדון ילדים שהצוות שלנו מפעיל אותו".

- איך עובדת מערכת החינוך של הקיבוץ?

"יש מערכת חינוך לגיל הרך שאנחנו הקמנו, שהיא עד גיל גן חובה. מגיל גן חובה הולכים לגן ולבית ספר בשכונה. גם בגן העירוני מרבית הצוות הוא מהקהילה שלנו. אנחנו מאמינים במערכת הציבורית ומנסים לשנות מבפנים. בבית ספר היסודי אנחנו מפעילים צהרון".

"החלטות אידיאולוגיות לא תמיד עובדות במציאות"

הקהילה העירונית חורש

מתי והיכן נוסדה: 2005, קריית יובל, ירושלים

חברים: 12 מבוגרים ו-12 ילדים. תשעה בתי אב ושלושה יחידים

המודל: חיים בבניין משותף בשכונה ובבניין נוסף בקרבת מקום. לא שיתוף כלכלי מלא, אבל בחלק מהדברים שווה ערך כלכלי (מעין "בארטר")

"אנחנו לא כמו קיבוץ", ממהרת להבהיר מיכל גומל, חברת הקהילה העירונית חורש בשכונת קריית יובל בירושלים. "אין לנו רכבים משותפים, אבל יש שיתוף ברכבים. עד לפני שבוע למשפחה שלנו לא הייתה מכונית, אבל זה לא אומר שלא נסעתי במכוניות של אחרים".

- איך השיתופיות באה לידי ביטוי?

"יש לנו מסי קהילה, שהם דיפרנציאליים על-פי יכולת ההשתכרות, שמשמשים לשכירת המרחב המשותף. מעבר לזה, בקבוצות כמו שלנו יש נטייה נגיד לא לשלם לבייביסיטר. יצא שאני שמרתי יום בשבוע על ילדה בקבוצה. כשילדתי, לא קנינו לילד שלנו שום דבר חדש, וזה היה ברור מאליו. יש לנו מוסדות משותפים של מפגשים קבועים ללימוד או שיחה וארוחות שבת חגיגיות".

- יש לכם כללים כתובים?

"הנטייה של הקבוצות היא להיות אנרכיות, לא במובן של אנרכיזם אלא בתור תפיסה: פחות לקבע תקנונים, מה שמזוהה עם הקיבוץ, ולשים את האינדיבידואל במרכז. חלק מהעובדה שאנחנו קטנים קשורה לזה. הקבוצה שלנו ספציפית קיצונית בקטע הזה. מחליטים לפי הצורך ויש הרבה פלואידיות. החלטות אידיאולוגיות לא תמיד עובדות במציאות".

- מה זה נותן לך להיות בקבוצה?

"זה כנראה נותן לי משהו בחזרה שהוא הרבה מעבר. מתחיל ממשהו מאוד ערטילאי שאני מקיימת משהו שהוא נכון, ויש לי קשר שתמיד אני יכולה לסמוך עליו, יש הדדיות. זה במובן מסוים התמצית של חיי השיתוף. זה נותן לנו המון דברים שלא היינו מקבלים בצורה אחרת".

- איך השכנים מסתכלים עליכם?

"כשאנחנו נכנסנו לפה היינו 'הסטודנטים', אמרו 'הם זמניים, הם יעזבו', אבל באנו עם נכונות להיכנס לוועד הבית וקיבלו אותנו יפה. ואז גם היה מאבק שכונתי 'קריית יובל חופשית', שלקחנו בו חלק מוביל בשותפות עם התושבים והכירו אותנו. כשהתחילו להיות לנו ילדים, דאגנו לפתוח מסגרות לגיל הרך. בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, אנחנו שותפים לתהליכים שמשנים מציאות".

- איך אתם משתלבים במסגרות החינוך?

"כולם הולכים למסגרות ציבוריות. היה ברור שנלך לבית הספר היסודי הרגיל הקרוב, אבל חלקנו החליט לשלוח לבית הספר הדו-לשוני. היה לנו שיח של מה יותר חשוב, חינוך ראוי או נאמנות לשכונה - וזו דילמה. בינתיים יש שתי משפחות שכן שולחות לדו-לשוני. לפעמים השיקול הקבוצתי גובר על השיקול האישי ולפעמים לא".

"דווקא בתקופה הרגישה הזו יש פה שקט"

הקהילה הדתית "רמת אשכול"

מתי והיכן נוסדה: 2010, בלוד

החברים: כ-30 משפחות וזוגות נשואים, בעלי מקצועות חופשיים

המודל: קהילה תורנית, חיים בדירות שכורות בשכונת רמת אשכול. עוסקים בעיקר בפעילות חינוכית-דתית

הקהילה הדתית בלוד יושבת בלב שכונה שאפשר להגדיר כ"מעורבת-פלוס": שני-שליש מתושביה הם ערבים. הקהילה מפעילה בשכונה מכינה קדם צבאית, מעון ומערך תלמוד תורה. במשך שלוש שבתות בחודש יש סעודות שבת משותפות ובשבת הרביעית יש סעודה קהילתית. בחנוכה חילקו לשכנים היהודים סופגניות, חנוכיות ונרות. במילים אחרות: מובלעת יהודית בלב אוכלוסייה ערבית. מנהל העמותה, נועם דרייפוס, 32, נשוי ואב לחמישה ורואה חשבון בהשכלתו, רגיל לקונספט: הוא נולד וגדל בהתנחלות בית אל.

"בהתחלה אפילו השכנים היהודים לא הבינו למה אנחנו שוכרים פה", אומר דרייפוס. "השכנים הערבים בוודאי לא אהבו את זה, קראו לנו המתנחלים, אמרו שבאנו לייהד, לגרש. היו גם ניסיונות לפגוע ברכוש, היו הצקות. רק כשהעסק הזה גדל כשהיו מעל 30 איש, הם הבינו שלא נעזוב, שיש אוכלוסייה חזקה, יש תקשורת עם הרשות, והעירייה התחילה להשקיע. דווקא בתקופה הרגישה הזו יש פה שקט".

- הגעתם כדי לייהד?

"הגענו כדי לחזק את העיר. זו עיר יהודית, שבגלל כל המצב העירוני והעובדה שהייתה פה ועדה קרואה, האוכלוסייה עזבה אותה. עד שנות ה-90 היא הייתה 90% יהודים. יש פה 200 משפחות יהודיות. הן נשארו פה לבד כי לא היה מי שידאג".

- לא אכפת לכם מהאוכלוסייה הכללית? לערבים פה אין מצוקה?

"אנחנו פה כדי לעזור לתושבים היהודים. אין דו קיום עם הערבים, אלא קיום משותף. המפגש פה בבניין הוא מסיר מחיצות. אנחנו לא אותו דבר, לכל אחד יש את החיים שלו, אבל אף אחד לא מפלצת. הפורמט הזה הוא הרבה יותר מוצלח, אבל אין לנו פעילויות משותפות".

הילדים שלכם ושל התושבים הערבים למעשה לא נפגשים, לא בבית הספר, לא במתנ"ס ולא במשחק מתחת לבית. למה?

צופיה, אשתו של דרייפוס, משיבה: "יש לנו יחסי שכנות מעולים. השכן הערבי מתקשר להגיד ששכחנו את המזגן ואנחנו עושים החלפות בבגדים, אבל זה הגבול. לא אשלח ילד שלי לחוג עם הילד שלו. לא מצפים שהילדים שלנו יתחתנו. אנחנו לא מנסים לפתור את בעיית המזרח התיכון".

"שילוב בין משפחה רחבה, שכנות טובה וקולגיאליות"

קהילת קמה

מתי והיכן נוסדה: 2005, באר שבע

החברים: כ-30 איש, 15 משפחות, הרוב עובדי המגזר השלישי והציבורי, מורים ועובדים סוציאליים

המודל: ללא שיתוף כלכלי, אבל גרים בשכנות ושוכרים יחד מרחב משותף למפגשים שבועיים ולפעילויות; גובים מסי קהילה ומפקידים כספים בקרן סולידריות לעזרה לחברים בעת צרה

בדומה למרבית הקהילות שקמו בשנים האחרונות בישראל, גם המטרה של קהילת קמה היא לדאוג לחבריה, רובם עובדי המגזר השלישי והציבורי, כדי שבתורם יחזקו את הסביבה שבה הם חיים בבאר שבע.

ברמה הקבוצתית, יש מסורות כמו ארוחות שישי ובמקרים מסוימים עושים את החגים יחד. לדברי בלה אלכסנדרוב, מנהלת עמותת תור המדבר, שהקימה הקהילה, פעם בשבועיים יש "יום קהילה" של שלוש-ארבע שעות, שבו יושבים ומתדיינים ומקבלים החלטות להמשך הפעילות. "עכשיו אנחנו בדילמה על החינוך", היא מספרת. "אם חשוב לנו או לא חשוב לנו שהילדים שלנו ילמדו ביחד. ואם כן, אז איפה - בית ספר בשכונה או בית הספר הערבי-יהודי בעיר".

- מה אתם עושים למען השכונה?

"הקהילה הקימה עמותה ליזמות - מה שנקרא 'המגזר הרביעי'. אנשים מהקהילה הקימו את בית הקפה רינגבלום המעסיק נוער בסיכון וגן ילדים קואופרטיבי. המטרה היא כשהגן יניב רווחים לקבל משפחות עם מצוקה כלכלית במחיר מסובסד. בגן הזה יש 25 ילדים, רק חמישה מהקהילה. לגן העירוני הציבורי הוספנו בת שירות משלנו לתגבור. כל פרויקט של העמותה פתוח לכלל צעירי העיר. חשוב לנו לא להיות מבודדים אלא לגור בבניין עם עוד המון משפחות".

- מה נותנים לך החיים בקהילה?

"העובדה שההשפעה שלנו על החברה הישראלית היא חלק מהז'רגון שלנו, שהכסף זה לא המניע היחיד, ושלמשפחתיות יש ערך רב מאוד, כי בארבע הכי בכירים בעמותה ובקהילה הולכים הביתה להיות עם הילדים. זה מאפשר לך לחיות חיים אחרים. אותי זה מאוד מחזק. וגם בדרכי החינוך שלי: אני יודעת שהבת שלי היא לא תהיה היחידה שאין לה טלוויזיה בבית. בנוסף, ישנה העזרה המעשית. כשבתי נולדה, לא קניתי כלום חוץ מחיתולים וממטרנה. זה שילוב בין משפחה רחבה, שכנות טובה וקולגיאליות. השאלה המעניינת בעיניי, האם יש לכולנו אפשרויות לחיות בדרכנו. ואני חושבת שהקהילות הן מענה מדהים, כי אם אין אותן, אז יש רק את המסלול האינדיבידואלי, שהוא בסדר גמור, אבל לא מתאים לי".

- מסתכלים עליכם כמוזרים?

"אנחנו לא קהילה קיצונית. גם אנחנו רוצים לחיות, לשתות קפה ולנוח. יש קצת מתח מהציפייה מאיתנו לבין איך שרוצים לחיות. מצפים מאיתנו לאיזה אלטרואיזם אין-סופי וזה לא בהכרח איך שאנחנו בחרנו לחיות".

- אבל אתם כן שונים מהאנשים בבניין.

"אולי בהתחלה, אבל עכשיו לא. כל השכונה נהנית מהפעילויות שלנו. אנחנו משכירים את המרחב המשותף שלנו לימי הולדת ועושים פעילויות לילדים. מה שאנחנו עושים, אנחנו עושים לעצמנו, אבל כולם נהנים מזה. זה הטאץ' הקטן. ואז אין שום התנשאות. אני לא עושה למענו, אני עושה למעני".

"יש לנו מערכות תמיכה שאין לאדם פרטי"

הקיבוץ העירוני תמוז

מתי והיכן נוסד: 1987, בית שמש

החברים: 22 מבוגרים, 35 ילדים. 10 זוגות, עובדים במגוון מקצועות בבית שמש ומחוצה לה, שלושה מורים בתיכון המקומי

המודל: שכונה של 16 דירות בתוך העיר, על קרקע שקנו מהמינהל בבעלות משותפת (נבנו גם מרחבים משותפים), שיתוף כלכלי מלא

בקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש, כל המשכורות נכנסות לקופה משותפת, שממנה משולמות המשכנתאות, הוצאות הבריאות, החינוך ועזרי חינוך, כולל הוצאות חריגות, שיעורים פרטיים וחוגים. אחרי כל אלה מקבלת כל משפחה תקציב קיום "מכובד", המשמש למותרות כמו בילויים ובגדים. יש תשע מכוניות שעומדות לרשות תושבי הקיבוץ לפי רישום מראש, והם מתארגנים להסעות משותפות. ארוחות שישי נחגגות יחד לפי בחירה - כל אחד מבשל בבית ומביא משהו; ויש מסורת משותפת של חגים. בנוסף, יש מפגשים לימודיים וחברתיים: מפגש שבועי וסמינר של סוף שבוע אחת לחודשיים.

"החיים המשותפים מאפשרים המון חיסכון כלכלי", אומרת תמרי גלעד יקונט, החברה בקהילה. "העובדה שיש לנו את האולם הזה, שאנחנו יושבות בו עכשיו - זה משמש אותנו גם לעבודה, גם למשרדים וגם לחגיגת בר מצוות וערבי חג. אין פה רכב לכל משפחה וזה מתאפשר כי השותפות בהסעות מאפשרת המון חיסכון כלכלי".

אבנר ישראל, חבר אחר בקהילה, מספר שמעולם לא שילמו כסף לשירותי גינון: "תראי את הדשא המטופח. פעם בחודש וחצי-חודשיים, יום שישי, שעתיים בבוקר - זה מה שכולם עושים. בעיר המשאבים שלך מוגבלים ואתה צריך להתמחות בכל דבר. פה יש לנו את הכוח שכל אחד מומחה במשהו אחר, והוא עושה את מה שהוא מתמחה בו".

"יש פה אוויר לנשימה", מוסיפה גלעד יקונט. "אם מישהו מאבד את מקום העבודה, הוא לא חייב להתחיל לאכול חסכונות. זו מהות של קהילה. זה מה שחסר בציבור החילוני, שאתה לבד בעולם. המבנה הכלכלי עושה את הדברים הרבה יותר פשוטים, בניגוד לקהילות הדתית שזה עובד הרבה על חסד. אם מחר המורה תגיד לך שהילד לקוי למידה ואת צריכה לקנות מחשב שעולה 3,000 שקל, לא לכל אחד יהיה בשלוף את הסכום הזה. בקיבוץ ברור שייתנו".

"יש לנו מערכות תמיכה שאין לאדם פרטי", מוסיפה ניצן ברוך, חברה אחרת בקהילה. "אני באה בהסעה מאורגנת בבוקר, ואם אני נשארת לעבוד מאוחר, תמיד יהיה מישהו שיגבה אותי עם הילדים, גם אם זה לא בן הזוג שלי. לעמיתים שלי בעבודה יש מערכות גיבוי כמו סבים וסבתות, אבל מה שיש לנו עדיין יותר עוצמתי. זה מאפשר ללכת עם הקריירה למקומות שאחרים מרגישים שהחיים בולמים אותם. אני אלחם על שכר הוגן, אבל אם בחודש מסוים לא תיכנס כל המשכורת, אני לא אתמוטט מבחינה כלכלית. ובעיר יש אנשים שזה יכול לרסק אותם והם באים לעבודה בלי כוחות".

- לא מעצבן אתכם שמישהו שם 4,000 שקלים ואתם 15 אלף שקלים?

גלעד יקונט: "אני הייתי מטפלת הרבה שנים והרווחתי שכר מטפלת ויש אנשי היי-טק שמרוויחים הרבה. כולנו עובדים במשרות מלאות מתוך רצון ליצור חוויה אישית תעסוקתית, אבל גם לפרנס. לא יכול להיות מצב שאני צריכה לחפש את עצמי ואכתוב טלנובלה במקום לעבוד. יש אפילו יותר מחויבות לפרנס מאשר במסגרת משפחתית".

- למה לא לחיות פשוט בקיבוץ רגיל?

ברוך: "לא רציתי להישאר במסגרת הקיבוצית הקלאסית. בצבא הייתי מש"קית הוראה של חיילים וחלחלה אליי ההבנה שיש חלקים שלמים בחברה הישראלית שאין לי מושג לגביהם. הקולגות שלי היו בנות מהציונות הדתית, שזה היה וואחד מפגש בשבילי, ומצד שני החיילים שרובם היו משכונות מצוקה, ושני המפגשים היו מטלטלים. מבחינתי הבחירה לבוא לבית שמש זה הסיפור. ככל שבית שמש הופכת להיות יותר מגוונת, לי זה יותר מעניין".

- זה לא כמו קיבוץ, שכולם חייבים להתיישר לפי קו אחיד?

גלעד יקונט: "יש ריקוד עדין בין המקום של הפרט למקום של הקהילה. יש משפחות שיותר חשוב להן המקום הפרטי. למשל, ילדים שאוהבים לבוא למחסן ולהחליף בגדים ויש אחרים שלא רוצים. מי שרוצה להירשם לארוחות שבת נרשם, אבל יש כאלה שרוצים לאכול בבית עם האורחים".

- איך הילדים מתפקדים בין בני גילם עם כל האידיאלים האלה?

ברוך: "לפעמים מקטרים: 'לכל החברים שלנו עושים בר מצווה באולם ולנו לא', 'כל החברים שלנו ככה ורק אנחנו ככה'. למשל, החלטנו שתיק של בית ספר קונים כל שלוש שנים כי זה דבר יקר יחסית, אבל ככל שעובר הגיל, החשיבה נהיית יותר מורכבת וכן רואים את הערך. הבת שלי בכיתה י"א בשנה שעברה אמרה לי שלחברות שלה יש ארון מלא בגדים ואמרה 'בשביל מה הן צריכות את זה?'. היא כן הצליחה להבין שאפשר להסתפק בפחות, שהצבירה הזו של הרכוש לא הופכת אותך בהכרח ליותר מאושר".

- איך אדם שגר בעיר מסתגל לרעיון השיתופי הכל-כך הדוק הזה?

ברוך: "בן הזוג שלי הוא ירושלמי אסלי. הדבר שאני חושבת שהכי קשה למישהו שלא בא מהקיבוץ להתרגל אליו - זו היכולת לתת אמון. בכלל לא הפרוצדורות של איך מתנהלים הדברים, כי הן שונות. מצד אחד, לתת אמון ולהכיל את זה שלא כולם הם כמוך ולאנשים יש סטנדרטים שונים. לבן הזוג שלי היה קשה להאמין שבן אדם עושה את המקסימום, אתה חושב שזה לא מספיק, אבל זה באמת המקסימום שלו. ואם הוא לא עשה משהו, זה לא כי הוא רע אלא אולי הוא לא שם לב. זה קורה כל הזמן בתוך התא המשפחתי".

- מה עם סכסוכי שכנים בתוך הקהילה?

גלעד יקונט: "אנחנו לא חיים באוטופיה. החתול שלי מעצבן את הציבור ונכנס לבתים של החברים. מאוד כעסו עליי, היה מתח. אבל להבדיל מהעיר שאתה יכול לכעוס על השכן שלך ולא לדבר איתו - כאן הקהילה מזמנת לך אפשרות להשלים".