חנוך דאום נמצא בכל מקום - ודף הפייסבוק שלו בוער

לכל איש יש שייר אני מחזיק דף פייסבוק שוקק פעילות - מיליוני צפיות בשבוע, אלפי הודעות מדי יום מאנשים, וכל ההתעסקות הזו בלי שאני יודע להסביר מה בעצם המטרה.

חנוך דאום / צילום: שלומי יוסף
חנוך דאום / צילום: שלומי יוסף

1. ה"סופ נאצי" הוא המודל שלי במדיניות השירות שאני מספק בפייסבוק. אני חוסם בכל יום כעשרה אנשים בממוצע. מדוע? על פי רוב בלי סיבה משכנעת. יתרה מכך: אלה שבאמת צריכים להיחסם לא נחסמים. אם מישהו מקלל את האמ-אמא שלי אצלי בפיד, אני לא חוסם אותו. לא מזיז לי. לא חושש מקללות ותומך נלהב בחופש הביטוי, כולל זכותם של רפי שכל לגדף ללא סיבה. אבל אם מישהו מעיר איזו הערה נרגנית מינורית, נניח: "הבדיחה הזו לא הצחיקה אותי", או "הנושא אינו ראוי בעיניי" - בום! חסימה! למה? כי אני אוהב את תחושת הדיקטטורה וכי אני שונא פלצנים שלא טוב להם וכי אף אחד פה לא שילם דמי מנוי, אוקיי? אין לי בעיה עם קללות, אבל אני לא מוכן לספוג עיקומי אף נרגנים נוסח אשכנז. זה דף פייסבוק פרטי. יש לו הרבה מאוד עוקבים, אבל הוא פרטי, אז מי שלא טוב לו, יום טוב לו.

קיראו עוד ב"גלובס"


2. אין טעם להסתיר זאת: אני גם טיפה אוהב את עשיית הדין הלא מוצדק. אני אוהב לחסום אנשים בהפתעה, להשליך אותם מהמסיבה ללא התרעה. הבדיחה לא מצחיקה? תתכבד ותלך למקום אחר. הנאה מיוחדת אני מפיק כשאותם נחסמים פונים לעיתים דרך פרופיל של חברים, לבקש שאסיר את החסימה. לרוב אני עונה להם בלקוניות שוועדת הערר תתכנס שוב רק ב-2020, ואני מבטיח לדון אז בבקשתם. חבל שבחיים הרגילים אין אפשרות לחסום כמו בפייסבוק. מישהו חופר לך? לא בא לך טוב? אתה לוחץ על כפתור, והוא פשוט נעלם מחייך. הוא לא רואה אותך ואתה לא רואה אותו. נפלא.

3. בואו נדבר רגע על יבגני. מכירים את יבגני? מי זה בכלל יבגני? אוקיי, מי מקוראי שורות אלה שאינו יודע מיהו יבגני, ראוי שידע שהוא שייך לעולם נכחד. עולם מפואר, ראוי ומהוגן, אבל עולם שזמנו קצוב. כי יבגני הוא הבחור הזה שמגלם את העולם החדש. את מה שיהיה. אם תלכו לילדים בכיתה י"א ותשאלו אותם האם הם מכירים את בכירי הכותבים בעיתונות הישראלית, הם לא בהכרח ידעו. את יבגני לעומת זאת הם מכירים. העיתונאים הוותיקים בישראל ויבגני חיים בשני עולמות. העולם שהיה והעולם שיהיה. אז מי זה יבגני? יבגני זה הבחור הזה שלא היה מצליח לפרוץ בעולם הישן והפך לטאלנט בעולם החדש. טאלנט שאתם לא מכירים, אבל הילדים המתבגרים שלכם מכירים. אין ליבגני טור בעיתון, תוכנית ברדיו או פינה בטלוויזיה. יש לו פייסבוק. הוא עולה מאוקראינה, תושב הקריות, עם עמוד פייסבוק ובלי גבות (בקשו מהילדים שיסבירו לכם את הפאנצ'), שהצליח בזכות כישרון ושפה להפוך לאושיית רשת. לנקודת התיחסות. אני מת על יבגני ואני מת על מה שהוא מייצג: דור חדש שלא צריך שייתנו לו הזדמנות, כי הוא מייצר את ההזדמנות בעצמו.

4. עבור צעירים רבים אני חנוך דאום מהפייסבוק. הם יודעים שאני עושה עוד דברים, אבל הם מדברים איתי על הפייסבוק. שם הם פוגשים אותי ביומיום. זה דבר משונה להשקיע בפייסבוק, הרי את פרנסתי אני מקושש ממדיות ותיקות, ואילו הפייסבוק, מה אני מקבל ממנו? הכנסות כספיות אין, ואוי למי שינסה (שאלוהים ירחם על אבי לן ועמודו המנוח), אז עבור מה ועבור מי אני טורח? התשובה האמתית, העמוקה ביותר, היא שאיני יודע. אני מחזיק דף פייסבוק שוקק פעילות, מיליוני צפיות בשבוע, אלפי הודעות מדי יום מאנשים שמציגים את מרכולתם כדי שאעלה ממעשה ידם לעמוד, וכל ההתעסקות הזו, בלי שאני יודע להסביר מה בעצם המטרה. זה טרגי, אבל זה בדיוק מה שהופך את זה לכל כך מעניין.

5. אנשים מספרים לך שהם עשו לך שייר, כאילו תרמו לך כליה. אז עשיתם שייר, מה העניין עכשיו? לכל איש יש שייר.

6. צריך להודות: אף על פי שזה עמוד פרטי, כשיש לך כ-350 אלף עוקבים אי אפשר באמת לדבר חופשי. המחשבה הזו שבפייסבוק מותר מה שאסור בעיתון או בטלוויזיה היא מגוחכת. אדרבה: הפייסבוק הוא מעין מקום עאלק מצפוני. מקום פלצני מבחינה מוסרית. זירה של צקצקנים. אסור להתעסק עם טבעונים, אסור להיות שמאלני מדי, אסור להיות ימני מדי, אסור לספר בדיחות על להט"בים או פמיניסטיות, ובאופן כללי, תמיד יהיו אנשים לא מרוצים. בעוד בווטסאפ מתחוללת זוועה ומתנהל שיח סקסיסטי וצמא דם, בפייסבוק כולם טהרנים. בחלוקה הפרוידיאנית, אם האדם הוא האגו, הרי שהווטסאפ הוא האיד והפייסבוק הוא הסופר אגו.

7. לפני כמה שנים טיטי איינאו זכתה בתחרות מלכת היופי. כתבתי בפייסבוק שזה יפה בעיניי וגם מרגש שעולה מאתיופיה זוכה במלכת היופי בישראל, ואם היא רק הייתה יפה זה בכלל היה מדהים. האמת היא שלא חשבתי שהיא לא יפה, אבל גם לא חשבתי שהיא (או מישהי אחרת בתחרות המגוחכת הזו) יפה, בטח לא בעולם מושגים נורמטיבי. הן כולן שם הרי נראות כמו מטא אדם, גבוהות ורזות באופן משונה כמעט. כך או כך, המגיבים טענו שאני גזעני. לדידם, אם אתה טוען שאישה ממוצא אתיופי אינה יפה זו גזענות. מדובר כמובן בהבל מוחלט, אבל בעידן השיימינג זה לא באמת משנה. אנשים לא מחפשים דיאלוג, אלא הזדמנות לשאת מונולוג.

ציפי לבני העלתה בעבר, עם מינויו של גדי אייזנקוט לרמטכ"ל, ברכה סולידית: "תדע כל אם עברייה", היא כתבה, "שהפקידה בניה בידי מפקדים הראוים לכך, ברכות לרמטכ"ל החדש". כעבור דקות הסטטוס נערך. "שהפקידה בניה ובנותיה", נכתב בנוסח החדש. כעבור דקות, שינוי נוסף: "ידעו כל אם ואב עבריים". ובהמשך, עוד שינוי: "ידעו כל אם ואב ישראליים", והיה גם עוד תיקון שאיני זוכר כעת, ואולי עוד שניים. מדובר כמובן בטירוף מוחלט, ברכבת הרים מופרכת של ניסיון להימנע מהאשמה על חוסר תקינות, כאילו לצטט את בן-גוריון במשפט יפה והיסטורי יכול להיות עד כדי כך נורא. באופן אישי, כשראיתי את כל התיקונים שלבני ערכה חשתי בעיקר עייפות. אבל התרגלתי.

היום אני מבין כי נותר רק מקום אחד חופשי. מקום אחד שבו ניתן עדיין לאוורר רעיונות אפלים. לומר דברים אסורים, מתוך הבנה שהומור זה חומר מחטא ומרפא, ושאם אתה צוחק עם דולנד טראמפ ומצדיק את הגזענות שלו, זה אפקטיבי יותר מאשר לצקצק ולהתנגד לו. בעיניי, יש רק מקום אחד שבו עדיין ניתן לגשת באופן סאטירי ומובהק לנושאים נפיצים, והמקום הזה הוא הבמה. כי את הרעיונות שאני משמיע בהופעות, באמת אי אפשר לכתוב או לשדר ובוודאי שלא לכתוב בפייסבוק. מניח שעוד כמה שנים גם העונג הזה לא יתאפשר פה יותר.

8. לסיום, חשוב לי לציין כי כאדם חרדתי אני שמח להיכנס לראשונה לרשימת 100 המשפיעים (לא שהבחירה הזו מוצדקת בעיניי, אבל זה בחינם אז מה אכפת לי), דווקא בגיליון האחרון של "פירמה". יש משהו נחמד בלקבל דבר מה שאתה יודע שבשנה הבאה לא תוכל לאבד.

ניצחונו של העוף המוזר

חנוך דאום נמצא בכל מקום. תכנית הרדיו שלו ברדיו האזורי זוכה לפופולריות, הטור שלו ב"ידיעות אחרונות" מושך עניין ואי אפשר להשיג כרטיסים להופעות שלו. אך ההצלחה האדירה, ושם גם טמונה השפעתו הגדולה, היא בעמוד הפייסבוק שהוא מנהל.

למרות האישיות הדומיננטית והמושחזת של דאום, בפייסבוק הוא משמש כמעט תמיד רק כצינור. הוא הפלטפורמה שמעליה מקפצים בדרני רשת אל הכוכבות. דאום מלקט את הגיגיהם מרחבי הפייסבוק והטוויטר, חולק אותם בעמודו ומפרגן בקרדיט מלא. לכל היותר הוא מוסיף מילות התפעלות שהולכות ומתקצרות לאות אחת בלבד (ת' במקום "תכלס") ומקדם את המופע הבא שלו או קטע מתכניתו.

במידה מסוימת מילא דאום את החלל שהותיר העמוד "סטטוסים מצייצים", אחרי שזה נסגר בשנה האחרונה באכזריות על ידי שלטונות פייסבוק. מבלי לדרוש ולו שקל על פעילותו, הפך העיתונאי לאדם הישראלי המשפיע ביותר בפייסבוק (על פי נתוני (vigo עם 328 אלף עוקבים וממוצע מעורבות לפוסט של 3,800 לייקים ו-70 שיתופים. והכל בתוך שנה אחת.

לא רק היעדר המודל הכלכלי מבדיל בין דאום ל"סטטוסים מצייצים", אלה גם הנושאים שאותם הוא מציף. אין לו עניין לחולל סערות חדשותיות והוא לא רוצה למצוא עוולות ושיימינג. נדמה שדאום הציני והעוקצני רוצה רק דבר אחד: להפיץ טוב. שיהיה מצחיק, לפעמים מרגש. מהחיים.

אפשר להגיד שזו בעצם הדרך הבטוחה של דאום להגדיל את נפח קהלו - ללכת על המכנה המשותף, בלי פינות מחודדים ובלי לעצבן את מי שמחפש להתעצבן ברשת. ועדיין, יכולת ההבחנה הנכונה, שדאום התברך בה, היא זו שבנתה גופי תקשורת שעשו הרבה כסף לאורך השנים.

דאום הוא הדוגמה המובהקת לאיש התקשורת בן זמננו. הוא ימני במידה, דתי במידה, מקורב, אך גם חתרני. הוא הפך את הפרעת הקשב שלו לקריירה רבת זרועות; זהותו הדתית המסוכסכת מדברת אל הדור שלא רוצה להיות כמו כולם, והיכולת שלו לדבר ש*טחי ולחשוב עמוק, מסייעת לו להתחבר לכל קהל. ועל מערך הקשרים שמגיע עד ללשכת רה"מ אין בכלל מה לדבר.

מתברר שבכל השנים האלה לא היה צריך דאום להשתנות כדי להתאים את עצמו לתעשיית התקשורת, אלא די היה לו להמתין עד שהיא תתפתח, תשתנה ותתאים את עצמה אליו.