מישהו לשתף אותו

תרבות השיתוף הנרקיסיסטית הופכת את החצנת הרגשות לנורמה, אולם הבנת הכוח התרפויטי של השיתוף צריכה לקחת בחשבון את אוסף המלכודות שבדרך

אירועים רבים התרחשו על פני כדור הארץ ב-2015, רובם היו קטסטרופליים. כדי לא לצלול לתוך המרה השחורה, החליטו כמה אתרים להתרכז בפן החיובי, ולקבץ 20 תמונות המייצגות את הטוב בשנה שחלפה. כשפרופ' סידני אנגלברג מהאוניברסיטה העברית קיבל את הבשורה שתמונה שלו, שבה תועד מרגיע תינוק בוכה בזמן הרצאה באוניברסיטה, נבחרה לרשימה כזו, הוא הופתע. אמנם תחום המחקר העיקרי שלו הוא פסיכולוגיה ארגונית, המתבססת בין היתר על הצורך בקיום יחסי גומלין הדדיים ושיתוף בין אנשים, אך הוא לא חזה את הוויראליות של התמונה, שהגיעה תוך שעות לכל פינה בעולם "בצורה חסרת פרופורציות", כפי שהוא מגדיר.

"אני מניח שהתמונה הזו העניקה להרבה מאוד אנשים בדיוק את תחושת האכפתיות וההדדיות שהם מחפשים", אומר אנגלברג. "אני הייתי האדם שסימל עבורם את הקשרים שכולנו היינו רוצים, את האנושיות והשיתופיות בין מגזרים ומגדרים. זה אותו קשר שלו אנחנו צמאים ושאותו אנחנו מחפשים להשיג".

הרשת החברתית היא זו שאפשרה את יחסי הגומלין הללו, אך בניגוד לשיתופים המרגשים ברשת ותחושת האחווה, אנגלברג חש בעיקר את עוצמתה של הבדידות ההולכת וגוברת, זו שזעקה מבין שורותיה של כל תגובה נוספת שהגיעה אל תיבת המייל שלו ושל כל הסבר נלווה לבקשת חברות בפייסבוק. היו כה רבות כמותן, שהוא מספר כי הספיק לענות רק ל-5% מהן. "מה שראיתי בין השורות שהגיעו אליי אלה אנשים שהרגישו שמשהו חסר אצלם בחיים. הם ככל הנראה הניחו שבקשת החברות איתי עשויה לפתור להם את הבעיה. גם אם הייתי מסכים לאשר את כל הפניות, ולא עשיתי זאת, עדיין לא היה נוצר קשר אמיתי ואותנטי בינינו. וזו בדיוק הבעיה, בעיניי, בתפיסה המוטעית של השיתוף".

החלל הריק אינו מתמלא

אנגלברג, שחוקר את נושא הדינמיקה הארגונית והשיתוף בתוך ארגונים, מצביע על החיפוש שלנו אחר אינטימיות. "מעניין לראות כי בישראל אנשים משתמשים הרבה יותר בווטסאפ כאמצעי תקשורת קבוצתי ארגוני, מאשר בפייסבוק. ווטסאפ זו קבוצה הרבה יותר אינטימית, בדרך כלל לא יותר מ-15 איש. המשמעות היא שמדובר בקבוצה שבה כל אחד מכיר את השני, כל אחד יודע בדיוק מיהן הנפשות הפועלות, וכך נוצרת קרבה ואינטימיות שאין לך כאדם עם קבוצה גדולה.

"אם נשתמש בדוגמה מהמדיה החברתית, כשהפייסבוק רק נכנס לחיינו אנשים חשבו שהדבר הרצוי ביותר הוא שיהיו לך כמה שיותר חברים, והתגאו בכך שיש להם 5,000 חברים. מהר מאוד הם הבינו שאין לזה שום ערך, ורובם עברו למספרים הרבה יותר מצומצמים.

"גם במקומות עבודה אנשים מחפשים את הקרבה הזאת. זה לא נכון להגדיר את הקבוצות שנוצרות כקליקות, כפי שאולי מתבקש. קליקה זו קבוצה שמשתדלת לקדם אינטרסים פוליטיים ואישיים בתוך הפוליטיקה הארגונית, ולא אנשים שמחפשים את האינטימיות והקרבה, שמאפשרות להם להציף כל מיני התלבטויות, קשיים שהם חווים בעבודה, ולקבל את התמיכה ההדדית שמאפשרת להתמודד עם המצבים הללו.

"מעניין לראות שבארגון שבו אנשים לא מוצאים את התמיכה הזאת, רובם מחליטים לעזוב ולעבור למקום שבו השכר יותר נמוך, אבל היחסים החברתיים יותר מספקים וחיוביים".

זה לא מוזר שאנשים מחפשים את תחושת המשפחתיות דווקא מחוץ לתא שהם בונים לעצמם?

"בכלל לא. לדעתי בארץ הצלחנו לשמר עוד במעט את תחושת השיתופיות והפמיליאריות, יש כאן תחושה משפחתית שבארה"ב, למשל, אין - אצל האמריקאים אפילו החברים לעבודה לא מצליחים להוות תחליף מספק למשפחה הרחוקה פיזית.

"לפני כמה שבועות פנתה אליי עיתונאית מניו יורק, בעקבות מאמר שכתבתי על תחושת הבדידות שאופיינית לתקשורת בעידן המודרני, וסיפרה לי שהיא עובדת על סדרה באותו הנושא. היא החלה לשאול ידידים על אורח החיים שלהם ועל תסכולים שלהם, ושוב ושוב צץ הנושא הזה של בדידות. על אף התארים וההצלחה בקריירה, הם עדיין מרגישים שחסר להם משהו בחיים. ולמרות שהם כל הזמן עסוקים בהחלפת מסרים במדיה החברתית, החלל הריק הזה בחייהם אינו מתמלא. האם יש מישהו שבאמת מקשיב?".

השיתוף המדומה ברגשות בעידן המודרני הוא נושא שעולה גם במחקר הפסיכולוגי בן זמננו. שרי טירקל, פסיכולוגית, סוציולוגית ופרופסור למדעי החברה מאוניברסיטת מסצ'וסטס, מספרת על הצורך האנושי החזק של אנשים להשתתף בדיונים בכל מקום אפשרי, ואם אפשר, בו זמנית. אנשים רבים נוטים לשלוח הודעות טקסט בזמן ישיבות הנהלה, למשל, לצד זה שהם מקפידים ליצור קשר עין ולדבר בזמן הישיבה. וכל הזמן במקביל הם מגיבים להתרחשות אחרת, המתקיימת במרחב הנמצא מאחורי מסך.

טירקל טוענת כי הצורך שלנו לומר משהו ולהיות נוכחים בכמה מקומות בו זמנית הינו צורך מסרס, ונובע מכך שאנחנו מצד אחד זקוקים לאינטימיות ולמישהו שיקשיב לנו, ומצד שני מפחדים מכך. "מערכות יחסים פנים מול פנים הפכו לדבר הקשה ביותר. ילד שיודע לתקשר רק בהודעות טקסט אמר לי שהוא רוצה ללמוד לנהל פעם אחת שיחה פנים מול פנים.

"אי אפשר לשלוט במה שאנחנו אומרים בשיחה אחד על אחד, וזה לעתים עלול להיות מפחיד. בהודעות טקסט, במיילים ובכתיבה, יש לנו אפשרות לערוך את עצמנו, לא להיות מחוברים למי שאנחנו באמת, וכך אנו מציגים, ברוב המקרים, איזשהו מיצג שווא לגבי עצמנו. אנחנו מאבדים את הספונטניות, את מי שאנחנו בתגובות המיידיות הלא מסוננות והלא מתוכננות".

טירקל מדברת גם על התחליפים המיידיים שאנחנו מוצאים להקשבה. "אנשים רגילים להחליף מילים קטנות, ולא להיכנס לשיחות מעמיקות. רבים רוצים שיום אחד סירי (העוזרת האישית הווירטואלית שיצרה אפל) תהיה גם מישהי שמקשיבה, ולא רק מקבלת הוראות. אני מאמינה שהמשאלה הזאת משקפת את התחושה שאיש לא מקשיב לנו, והיא תוצאה של הניכור. טוויטר ופייסבוק זו אשליה. אנחנו רובוטים מתקדמים, אנחנו זקוקים לקשר, למישהו שיקשיב לנו, לתגובה מיידית מאיש בדיוק כמונו, שנמצא מאחורי מסך".

החצנה הפכה לערך

הסוציולוג ד"ר ניקולס ג'ון, מהמחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית, טוען כי כיום אנחנו חיים בחברה המעודדת שיתוף עם אחרים יותר מבעבר, כחלק מאבולוציית שיתוף. "דיבור פומבי על עצמנו הלך וקיבל לגיטימציה במהלך 80 השנים האחרונות, והתפתח באופן כמעט טבעי.

"בתרבות הפופולרית בשנות ה-90, למשל, החלה מגמה של תוכניות אירוח שבהן אנשים מדברים על עצמם. אם משווים את הביקורות על תוכניתה של אופרה ווינפרי לביקורות שאנחנו מעבירים על השיתוף האינטנסיבי ברשתות החברתיות, מגלים שגם אז היו כאלה שטענו שזה לא מעניין לדעת שדודה של האישה שמתראיינת אצל אופרה התעלל בה בילדותה, כמו שהיום אומרים שזה לא מעניין לקרוא מה מישהו אכל לארוחת הבוקר.

"יש אנשים שחושבים שזה נרקיסיסטי לשתף בפומבי כל דבר, בין אם בעיות ובין אם תהיות אישיות. אך אם נביט על כך בצורה מעמיקה, נבין כי אותם אנשים עושים בדיוק מה שהחברה המתפתחת מבקשת מהם לעשות - להחצין את הרגשות כנורמה.

"כשמישהו מעלה פוסט בפייסבוק, למשל, זה לאו דווקא כי יש לו משהו להגיד. ברוב המקרים זה על מנת שהחברים יראו אותו, כדי לומר שלום. אפשר לנהל דיונים פוליטיים בפייסבוק, אבל התקשורת שם היא בעיקר לשם חיזוק הקשרים עם אנשים שאנחנו לא רואים כל הזמן. לא משהו ברמה רגשית עמוקה.

"אנחנו עדיין מעודדים את עצמנו תוך כדי דיבור עם הפסיכולוג או עם חברים קרובים, כי באמצעותם אנחנו מבינים טוב יותר את עצמנו ואת הקשרים החברתיים שלנו, אבל לרשתות החברתיות יש חלק בגילוי החדש על עצמנו".

במקום תא וידויים

לפני שנמשיך לעסוק בתקשורת המודרנית, שעל פניו נותנת את המענה המהיר ביותר לצורך האנושי הקדום בשיתוף הדדי, כדאי לחזור לרגע למהפכה התעשייתית במאה ה-19. וליתר דיוק, לנקודה שבה הצורך בתקשורת בינאישית ובשיתוף רגשות הפך צורך קיומי. חיי הקהילה המקובלים עד אז התקיימו בכפרים. הם נסובו סביב הכומר המקומי, הכנסייה והמשפחה המורחבת, שהייתה גם חלק מהמערך העסקי של כל בית אב. אלא שאז החלה נדידת תושבים מהכפר אל העיר. ובעיר אדם מתהלך לו כאנונימי, מנותק מקהילה מחבקת. אנשים אינם מכירים אותו, את הרגליו ואת עיסוקיו.

כהלך זר בתוך מטרופולין מתפתח, מוצא את עצמו האדם נדרש בפעם הראשונה להציג בפני העולם את אישיותו, את רצונותיו, את רגשותיו וכוונותיו. כזר מוחלט, פתוחות בפניו כל אפשרויות הבחירה. איש אינו יודע מהיכן הגיע ומה עברו, זוהי נקודת ההתחלה.

בשנות ה-20 של המאה הקודמת החלה תופעת התרבות התרפויטית, שהצמיחה את האדם הפסיכולוגי, ודיברה על הצורך האנושי בגילוי עצמי, במימוש עצמי, בקילוף מנגנוני ההגנה וגילוי 'האני האמיתי'. מבקר התרבות ריצ'רד סנט מתאר כיצד האדם הציבורי, זה שעטה על עצמו מקטורן ומגבעת, הפך אט אט לאדם פרטי עם רגשות ומאוויים. לאני הנבדל מחד מהקולקטיב, אך מאידך כזה המעוניין להיות שייך לו.

נקודת ציון משמעותית נוספת שמתוכה נולד המונח 'שרינג' הייתה בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם גיבושה של קבוצת נוצרים שהיו מתוודים אחד בפני השני אחת לכמה זמן. אותם אנשים ישבו בקבוצה קבועה מראש, שבה כל אחד מחבריה סיפר על חטאיו לאחרים, וזאת כמובן במקום הצורך לשבת מאחורי פרגוד בתוך תא וידויים. הקבוצה הייתה המקום שבו התאפשר לחבריה לספר על פגם באישיותם, ולקבל את הסליחה והמחילה. היא הניחה את היסודות למה שיהפוך שנים מאוחר יותר ל'אלכוהוליסטים אנונימיים', למשל, וליתר קבוצות התמיכה הנשענות על שיתוף ועל הצורך ההדדי בהקשבה.

נדמה שמאז ומעולם הדרך ליצור קשר אנושי, מעבר ליחסי גומלין בסיסיים, היא שיתוף. אפשר אפילו לומר שהוא הפך חלק מהד.נ.א האנושי שלנו, כיוון ששיתוף פעולה ויחסים הדדיים נותנים לבני האדם סיכוי יותר גבוה לשרוד. התפיסה הרדיקלית טוענת כי כל בני האדם הם חלק מ'סופר מיינד' אחד גדול, דהיינו אנחנו דומים יותר לנחיל נמלים בקן מאשר לאורגניזם נפרד. מכאן נובע כי אנחנו מחוברים אחד לשני, והרי יהיה זה רק הגיוני שהמוחות שלנו ירצו להתחבר, לשתף ולחלוק.

"אנחנו כל הזמן מממשים את הזהות שלנו ואת מי שאנחנו דרך בני אדם אחרים. גם אם אנו רואים את עצמנו נבדלים מההמון ולא כחלק מחברה, עדיין קיים בנו הצורך לשתף", אומר ד"ר גבי בוקובזה, פסיכולוג ומרצה מאוניברסיטת תל אביב. בוקובזה מפנה לתיאוריה הפסיכולוגית הטוענת כי 'להיות' פירושו 'להיות נתפס'. "המצב האנושי הבריא הנורמטיבי הוא להיות מובן, לדבר ולחלוק את החוויה האנושית עם מישהו אחר. כשאין את זה, במקרה הקיצוני יש הפרעת נפש כמו סכיזופרניה, ובמקרים קלים יותר, כשהיכולת לחלוק נעלמת - יש אימה.

"אם ניקח, למשל, קרבה וריחוק במערכת יחסים, ולאו דווקא זוגית - אז החרדה היא שיפסיקו לראות אותי, שנפסיק להיות בקשר. הצורך לשתף נוגע גם במה שניתן לכנות 'גאולה'. ישנם כמה דברים שמאפשרים לאדם גאולה, מזור או רפואה, ואחד מהם הוא המבט האנושי והאופן שבו האחר תופס אותנו. כבר הוכח שלטיפול קבוצתי יש כוח מרפא עצום. הרי בקבוצה לא רק אדם אחד מכיל אותך, אלא מספר גדול של אנשים הנמצאים לצדך. על כן היכולת שלנו לחלוק ולשתף היא בסופו של דבר תרפויטית".

מצוקתו של הגבר

האם נכונה הסברה המקובלת כי נשים משתפות יותר מגברים? "לגברים הרבה יותר קשה לחלוק, ולכן הם הרבה יותר אומללים", טוען ד"ר בוקובזה, שעוסק במחקר מגדרי, וכותב בימים אלה ספר על הנפש הגברית. "גברים מחונכים מגיל צעיר שלחלוק זה דבר רע, כי זה אומר, בין היתר, חשיפה של דברים שהיו לך קשים, שפחדת מהם, שנכשלת בהם - דברים שבאופן אוטומטי מטילים ספק בגבריות, על פי התפיסה החברתית. החברה ככלל מחנכת את הצד הגברי שבה לחלוק רק את ההצלחות וההישגים, ולא את ההשפלות".

איך זה בא לידי ביטוי ברשתות החברתיות?

"אישה במצוקה תכתוב סטטוס של שני משפטים רגשיים ותשיג המון אמפתיה, לעומת גבר שיעדיף לשתף על ידי תקיפה, מרמור או כעס. הוא יאשים את כל העולם, בזמן שיכול היה להשיג אמפתיה גדולה יותר בשיתוף רגשי, אמיתי ופתוח".

אתה טוען שהנפש האנושית זקוקה לשיתוף. איך זה מתיישב עם התפיסה החברתית שמסרסת את הצורך הזה?

"אם אתה עוצר את הדברים הללו, הם מתחילים לכרסם בתוכנו, כי כך הנפש האנושית פועלת. גברים משלמים מחיר יקר. כשיש להם קושי, הם לא מוצאים את המילים. אם הם מוצאים את המילים, לא תמיד הם יקבלו הכלה, אלא תגובות כמו 'מה, אתה ילד?' או 'מה, אתה אישה?'. לצערם הרב, גם נשים יכולות לעתים להירתע מזה. הן יהיו יותר מכילות, אך עד רמה מסוימת, כדי שהגבר לא ייתפס כרגשן מדי.

"בשיח הרגשי לגברים אין כמעט בכלל מעמד, הוא מאוד מצומצם. הם צריכים להקריב המון כדי להיות שם ולהיות מספיק חזקים כדי לעשות את זה, ורובם לא מוכנים. בעולם השרינג, לנשים יש טריטוריה מאוד רחבה, הן מדברות, פתוחות, בעוד שגברים חיים באיזשהו דיכוי, ורובם לא מודעים לזה".

את מודל הגבר החזק המשתף דווקא ניתן למצוא אצל נשיא ארה"ב, ברק אובמה, שלא מסתיר את רגשותיו על אף מה שמכונה 'דרישות התפקיד'. "אובמה, שנמצא בעמדת כוח גברית טיפוסית שלא אמורה להרשות לו להציג חולשה, מציג מודל מעניין. המקבילה ההפוכה שלו זה נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, שלא מדבר הרבה, כוחני, משתמש בחליפות מעור נמר ועוסק בציד.

"אצל אובמה, לצד תפיסה כוחנית הוא גם מדבר על דברים רגשיים. לפני שהוא נבחר בפעם הראשונה הוא פנה לקהילת השחורים ואמר שהקהילה מתמוטטת, האבות חסרים, הגברים לא מתפקדים, ואנחנו צריכים לדבר על זה. הוא חשף חולשה, לא רק של עצמו, אלא של קהילה שלמה, ברבים וללא חשש. הוא מעז. בישראל השוביניסטית, המיליטריסטית, הגזענית, זה לא מקובל".

רן שריג

תסריטאי ויוצר

"העולם השתנה. כל מי שצחק עליי ב'מחוברים', מסתובב בעצמו עם מצלמה כי הוא עושה אודישן. עשינו דברים בתקופה שהייתה אנטי תרבות הלייק. היום תרבות הלייקים השתנתה, כולם מצלמים את עצמם ואת חייהם ובתמורה מקבלים 'כפרה, מאמי, חיים שלי'. אז אנחנו, דנה ואני, הזוג החשוף הזה, אנחנו חלוצים, הראשונים להגיד את האמת, יוצאים פריקים, אבל אחר כך כולם מצטרפים".

(ליידי גלובס, מרץ 2014)

רינה מצליח

מגישת 'פגוש את העיתונות'

"פייסבוק זה משהו שניסיתי, אבל זה לא התאים לי. בשביל מה אני צריכה לכתוב מה אני מרגישה? יש לי חברים וחברות שאני מסתכלת להם בעיניים, לא יהיה לזה בחיים תחליף. לדעתי פייסבוק לא מחזיק ולא יחזיק. הרשת אפשרה סוג אחר של תקשורת אז התמסרנו, אבל זו תקשורת שאין לה ערך".

(ליידי גלובס, אוגוסט 2013)

מטען הכאב

שיתוף תכנים בלתי נסבלים עם אחר, שמכיל ומקבל, מביא להקלה גדולה

בזיכרונות ילדותי ישנה תמונה שחוזרת שוב ושוב. אחרי סיום הלימודים בבית הספר אני יושבת לאכול ארוחת צהריים, ואמי לידי. היא הייתה מספרת סיפורים, לרוב על קורותיה בגטו באושוויץ, ועל תשעת אחיה ואחיותיה שנספו כולם במשרפות עם כל משפחותיהם. הייתי יושבת מחד סקרנית להבין, להשתתף איתה בחוויות הזוועה, מאידך מתפללת ש'הלוואי והיום לא תדבר'. ישבתי דבוקה לכיסא, והרגשתי שאם לא תספר ותשחרר את המועקה, יקרה לה משהו נורא.

הזדהות השלכתית

רק כשהתחלתי ללמוד פסיכולוגיה, הבנתי מה הייתה הדינמיקה ביני לבין אמי. ההזדהות שלי איתה אפשרה לה להשליך את תפוח האדמה הלוהט הזה לעברי, מתוך תחושה וידיעה שאקח אותו אליי. בטיפול פסיכולוגי מכנים אינטראקציה כזאת כהזדהות השלכתית - העברה של חלקים בנפש שהאדם לא יכול להכיל, אל אדם אחר. האחר מזדהה עם הדימויים השליליים שהושלכו עליו, ומתנהג בהתאם. עצם שיתוף התכנים הבלתי נסבלים עם אדם אחר המכיל ומקבל, לא שופט ומרגיע, מביא להקלה גדולה. אני לא לבד במקום החשוך הזה.

אינטראקציות דומות לאלה של השלכת החרדות, אין האונים והלבטים מתרחשות בחיי היומיום בעוצמה כזו או אחרת. כשאדם אינו יכול לעבד את חוויותיו הרגשיות, הוא אינו יכול לגדול או להתפתח. המטופל והמטפל מחוברים בסיטואציה טיפולית שיוצרת תנאים בהם המטופל יוכל להבין רגשית את החלומות והתחושות הלא מודעות. הוא חייב גם להרגיש שהמטפל מכיר אותו באופן שלא חווה מעולם בעבר. לא די שהוא ירגיש מובן, אלא שירגיש שהמטפל יודע מי הוא.

הפסיכואנליטיקאי ווילפרד ביון מדבר על תהליך של הכלה. תפקיד המטפל הוא להיות המכל שאליו משליך המטופל את קשייו, חרדותיו, זיכרונותיו. המטפל אוסף לתוכו את התכנים הקשים, עושה מודיפיקציה, ואז מרכך ומחזיר למטופל תכנים שהוא יכול לשאת.