ללמוד מהונג קונג

הונג קונג מתמודדת עם צפיפות אוכלוסין מהגבוהות בעולם. המדרכות מתפקעות מאנשים, ועדיין, ההולכים לא מתנגשים ולא מתחככים, ונמצאו פתרונות יצירתיים להפליא בתחומי בנייה, תחבורה וחניה

זמן לא רב אחרי שחזרתי מהונג קונג, פרצו שם מהומות. זה קורה אחת לכמה חודשים - התושבים, שחיו מאה שנה תחת שלטון בריטניה - לא מסתגלים בנקל, ולא רוצים להסתגל, למשטר הסיני. אמנם כשסיפחה את הונג קונג הכריזה סין "מדינה אחת, שתי שיטות", אבל בפועל הדברים אינם כה פשוטים. לא צריך הרבה כדי שלפתע יפרוץ בהונג קונג גל של הפגנות ומחאות בתביעה ליתר דמוקרטיזציה. הפעם הקודמת הייתה בספטמבר 2014, גל מהומות שזכה לכינוי "מהפכת המטריות" (בעזרתן התגוננו המפגינים מפני הגז המדמיע ששיגרו כלפיהם השוטרים הסיניים). סין דיכאה את המהומות ביד קשה, והן שככו, עד הפעם הבאה.

בפברואר 2016, בימי חגיגות ראש השנה הסיני, ניצת גל חדש. הפעם זכה לכינוי "מהומות הכופתאות", שכן העילה לפרוץ המחאות הפעם הייתה גירושם של מוכרי כופתאות מהרחובות, רוכלים זעירים שהפעילו דוכנים ועגלות, לטענת המשטרה - ללא רישיון. מהר מאוד התדרדרו העניינים להפגנות, למהומות, להבערת צמיגים ואף ליריות, ושוב חזרו החיים למסלולם. איך זה ייגמר? איש אינו יודע. אבל לא צריך להיות מומחה לענייני סין או ליחסים בינלאומיים כדי לדעת שהונג קונג מציבה לסין אתגר לא פשוט.

אני אינני מומחה לסין, וביקורי בהונג קונג סבב במסלולים אחרים לגמרי, תרתי משמע. כאורבניסט וכמי שעוסק בתכנון ערים, רותקתי לאתגרים אחרים שהונג קונג מתמודדת עמם - שעניינם תנועה, תחבורה ומציאת פתרונות לכרך מהצפופים בעולם. במובנים אלה, ואולי לא רק בהם, לכולנו יש מה ללמוד ממנה.

הסדרי תנועה להולכי רגל

יש הרבה דרכים להכיר את הונג קונג. דרך אחת היא ללכת בנתיב התיירותי המוכר, הכולל עלייה עם הרכבל ל-Victoria Peak, נקודת התצפית המפורסמת שממנה מרבים לצלם את העיר. עוד נוהג מקובל הוא שופינג של מותגי יוקרה באחד מעשרות הקניונים העצומים, צפייה ב"סימפוניית האורות" המתרחשת מדי ערב על הטיילת, וארוחת צהריים במסעדת הדים סאם היחידה בעולם שקיבלה כוכבי מישלן. דרך אחרת היא לנסות לחוות את היומיום של תושבי הונג קונג. אני בחרתי באפשרות האחרונה.

השם "הונג קונג" אינו מתייחס לעיר עצמה אלא ליחידת שטח גדולה יותר, המוגדרת כיחידה מינהלית נפרדת, שעד 1997 הייתה שייכת לבריטניה. בשטח היחידה הזו יש גם איים (הגדול שבהם נקרא, כמה מפתיע, "הונג קונג איילנד") ושטח יבשתי המחובר פיזית לסין. החלק המתויר והמעניין ביותר הוא השטח העירוני הצפוף והרצוף, הממוקם משני צדיו של מפרץ ויקטוריה.

הדימוי של הונג קונג כפי שהוא מוכר לנו מתייחס לרובעי העסקים והמסחר האינטנסיביים הנמצאים על האי הונג קונג (סנטראל, ואן צ'אי) ולעיר קאולון שעל היבשה). המידע הזה חיוני משתי סיבות: ראשית, אנגלית היא עדיין שפה נפוצה בקרב רבים מהתושבים וכן בשלטי הרחוב והתחבורה הציבורית, כך שקל להתמצא ולנווט. שנית, השטח העירוני של הונג קונג הוא צפוף ועמוס בהולכי רגל מעבר לכל דמיון.

קשה לתאר את הצפיפות ההונג קונגית. דרך אחת היא להביא נתונים סטטיסטיים על כך שזו העיר הצפופה בעולם והעיר האנכית בעולם (הכי הרבה מבנים גבוהים מ-14 קומות). דרך אחרת היא להציג תמונה של קו הרקיע שכולו גורדי שחקים. אפשר גם לספר על המדרכות המתפקעות מבני אדם ברוב שעות היום, ללא קשר לרוחב המדרכה, מהסיבה הפשוטה שיש יותר תושבים ממדרכות שמסוגלות להכיל אותם.

לא יכולנו שלא לחוות זאת על בשרנו. התמקמנו במלון בווטרלו רוד, כעשר דקות הליכה מרובע מונג-קוק - רובע המסחר של קאולון ומתחנות הרכבת התחתית בניית'ן רוד (Nathan road). בכל פעם שיצאנו לדרכנו או חזרנו ממנה, בכל שעה של היום והלילה, היינו צריכים לנווט בין המוני אנשים שהולכים על המדרכות ובמעברי החציה, ממתינים לרכבת התחתית או לאוטובוס. המפתיע הוא שלמרות הצפיפות, ההולכים לא מתנגשים ולא מתחככים זה בזה. איך זה עובד? מפני שמתכנני העיר הבינו שיש להתייחס להולכי הרגל כאל כלי תחבורה לכל דבר, ולכן צריך ליצור גם עבורם נתיבים עוקפים, מסלולים נפרדים ונתיבים מהירים.

הסדרי התנועה להולכי הרגל מתחילים מלמטה: בתחנות הרכבת התחתית (המטרו) מסמנים לנוסעים את כיווני הכניסה לקרונות (מצידי הדלת) והיציאה (מאמצע הדלת). מובן שיש גם "כביש דו-נתיבי" המפריד בין הנכנסים לתחנה לבין היוצאים ממנה. הסדרים אלה קיימים גם במטרופולינים גדולים אחרים, אך בהונג קונג מצאו פתרון מקורי לתחנות האוטובוס. תחנות האוטובוס אינן מקורות, ולרוב אינן כוללות יותר מעמוד שעליו מספרי הקווים. ברחובות הראשיים יש תחנות עם כמות קווים די גדולה, והמדרכות ברחובות הראשיים עמוסות וצפופות במיוחד. השאלה היא איך מונעים מהעומדים בתור לאוטובוס להפריע לתנועת הולכי הרגל. לכל קו או שני קווים יש סימון מיוחד במדרכה, ובו עומדים הממתינים לקו זה.

נוסעים באסקלייטור

החלק הדרומי של העיר הונג קונג, הממוקם על האי המרכזי, בנוי על מורדותיו של הר תלול מאוד. הביקוש הגדול לבנייה למגורים בהונג קונג ומיעוט הקרקע הביאו לכך שגם על מדרונות אלה נבנו כמויות עצומות של מגדלי מגורים, הבנויים בשיפועים שלא ניתן למצוא אותם אפילו בשכונות התלולות ביותר בחיפה. באופן טבעי, לא ניתן לבנות קו רכבת תחתית שיעלה את השיפוע הזה, ולכן ה''תנועה הייתה אמורה להתבצע בעיקר בתחבורה ציבורית וברכבים פרטיים.

כדי להתגבר על בעיה זו, נבנה הדרגנוע (אסקלייטור) של הונג קונג - שהוא צבר המדרגות הנעות הארוך ביותר בעולם, באורך של כ-800 מטרים, העולה מתחתית מרכז העסקים עד לשכונות המגורים שבאזור הגבוה יחסית של ההר. אמנם לא מדובר ברצף אחד של מדרגות נעות אלא בכעשרה מקטעים שונים, חלקם ישרים ורובם, אגב, מקורים מפני הגשם - ובכל זאת, הנסיעה במעלה הדרגנוע, האורכת כעשרים דקות מקצה לקצה, מעוררת השתאות.

מדובר בנתיב מהיר לכל דבר: בשעות הבוקר, עד השעה 10:00, הדרגנוע פועל מלמעלה למטה, כדי לשנע עובדים אל מקומות העבודה. החל מהשעה 10:00 ועד חצות, הופכים את כיוון התנועה ואז אפשר לעלות. לתייר האורבניסט זו הזדמנות יוצאת דופן להבין את המשמעות של מסחר אנכי: להציץ בפיצרייה הנמצאת בקומה רביעית וחמישית של בניין, או במניקוריסטית בקומה השלישית. ולבסוף - כשמסתכלים למטה, מבינים כמה גובה עלינו - וכמה דמיון אנושי, עצבים חזקים ומהנדסי קונסטרוקציה יצירתיים היה צריך כדי לבנות את העיר הזו.

נוסעים מהעבודה בתחתית

אחרי הליכה של כמה שעות ברחובותיה של הונג קונג, מנווטים את דרכנו בינות המוני האנשים, החנויות והרעש החזק שמייצרת התנועה, החלטנו לצאת מהעיר, לרדת לרכבת התחתית ולנסוע לפרברים. רצינו לראות היכן גרים כל אותם אנשים שממלאים את המדרכות ואת הכבישים.

אז לקחנו אחר צהריים אחד של אמצע השבוע, תפסנו מטרו לכיוון העיר החדשה Sha Tin שמצפון מזרח לקאולון, וזה מה שראינו: הנסיעה מקאולון אורכת 15 עד עשרים דקות בלבד ברכבת תחתית יעילה ומהירה. היות ויש יותר תושבי הונג קונג מרכבות, למרות התדירות הגבוהה של הרכבת התחתית - כל שתיים עד חמש דקות - כל הרכבות לשני הכיוונים היו עמוסות.

ככל שמתרחקים ממרכז העיר הצפוף, המאופיין במגדלים בני 15 עד שלושים קומות שנבנו בתקופות שונות ובצורות שונות, הנוף משתנה למקבצים מסיביים של מגדלים אחידים בגובהם. תחנת המטרו של Sha Tin, כמו תחנות מטרו רבות אחרות, היא למעשה רחוב מסחרי תת-קרקעי לכל דבר, שיש בו כל מה שאפשר לצפות שיהיה בתחנת רכבת - גרסאות הונג קונגיות לחנויות נוחות, סנדביצ'יות, חנויות פארם ופיצוציות. מהתחנה יש גשר שעובר מעל כביש בין-עירוני רחב, ומקשר את ההולכים ישירות אל קניון שכונתי גדול.

ביציאה מהתחנה יש כמובן עוד אוטובוסים שיסיעו את העובדים חזרה אל בתיהם, ומי שבכל זאת רוצה לעבוד קרוב לבית, ישמח לגלות קומפלקס גדול של מבני משרדים הצמוד למתחם התחנה. כל הטוב הזה מהווה גם תזכורת כואבת למשתמשי רכבת ישראל, שתחנותיה פזורות בשולי הערים במקרה הטוב, או סתם באמצע השדה במקרה הפחות טוב.

קונים נעליים, מפגן של יעילות

בהונג קונג יש כמות אדירה של שטחי מסחר. בכל רחוב ראשי וברוב הרחובות המשניים יש חנויות בקומת הקרקע, מכל הסוגים והמינים: מסעדות ומכולות, תכשיטים ופלאפונים, אופנה והנעלה. ככל שהרחוב יותר מרכזי, כך תהיה דומיננטיות לרשתות (תרגיל לנוסעים להונג קונג: נסו לספור כמה חנויות של רשת חנויות התכשיטים Chow Tai Fook יש ברחוב ניית'ן רוד לבדו). זאת, מלבד הקניונים, שמצויים ברובע הסנטרל ובנוסף לשטחי המסחר התת-קרקעיים שנמצאים כמעט בכל תחנת מטרו.

אישית, אינני נמנה עם חובבי הקניות, אבל מה לעשות, התעורר הצורך והלכתי לקנות זוג נעלי ספורט באחת מחנויות המותגים שברובע מונג-קוק. הרחובות והחנויות היו עמוסים במיוחד, כנראה מפני שהיה זה מוצאי שבת, ובחנות הזו ניצלו כל מרצפת פנויה כדי להעמיד עליה איש או אשת צוות. החוויה המוכרת לנו, של איש צוות אחד שמציע נעליים, מביא את הזוג המבוקש מהמחסן וגם לוקח את הכסף בקופה, אינה מתקיימת כאן. בחנות הדחוסה והקטנה, שהכילה עשרות קונים עד להתפקע, מוכרת אחת שמעה את בקשתנו באשר למידה המבוקשת; קראה למוכר אחר, שבתורו הודיע למחסנאי שיושב במחסן מעל; המחסנאי זרק מלמעלה את קופסת הנעליים המבוקשת אל ארגז שנמצא ליד הקופאי; ואם אני זוכר נכון, היה מוכר נוסף שהכניס את הנעליים לשקית (ואחרי כל זה, הן לא היו במידה המתאימה).

אוכלים דים סאם

דים סאם הוא השילוב האידיאלי בין אוכל זול יחסית, אוכל רחוב במהותו, לבין אוכל בריא יחסית, שלא הוטבע בשמן או נצלה על גריל באמצע רחוב סואן. דים סאם הוא אוכל סיני, ומה יותר מתאים מלחפש את הדים סאם האולטימטיבי בהונג קונג (שרוב תושביה הם, אחרי הכול, סינים), משל היינו מחפשים אחר החומוס המושלם בסמטאותיה של ירושלים או ברחובותיה של יפו? למרבה המזל, המידע כיום נגיש לכול, ובירור קצר העלה כי יש בהונג קונג מסעדת דים סאם שאף זכתה בכוכב מישלן, ובמקרה היא נמצאת במרחק הליכה מהמלון (לידיעת הנוסעים, שמה Tim Ho Wan). מצוידים במפה ובתיאבון עז, השארנו את המזוודה בחדר ויצאנו לדרך, רק כדי לגלות שהמסעדה כבר לא שם. מצאנו אוכל טוב במסעדה שכונתית אחרת, והמשכנו לדרכנו. למחרת, אחרי בירור מושקע קצת יותר, אותרה המסעדה במיקומה החדש. אך אז היה עלינו לעבור שלושה מכשולים נוספים: האחד - התור; השני - שיטת ההזמנה המסובכת, הכוללת סימון מראש של המנות הרצויות על דף המחולק בכניסה למסעדה; השלישי - לא מדברים שם אנגלית. אך כמו שלכל חומוס מיתולוגי יש החומוסייה הלא-פחות-טובה הנחבאת לידו, התנחמנו במסעדת דים סאם סמוכה, שלפי הקהל שישב בה - כולו מקומי - כנראה הי א מוערכת לא פחות, ויצאנו שבעים ומרוצים.

כמה שעות אחר כך, כשהמראנו בחזרה הביתה, השקפנו על כל אלה מלמעלה, ולא יכולנו שלא להתפעל שוב מהונג קונג, מעין עיר-מדינה, שכולה בנויה מכוח הרצון והמאמץ של בני האדם.