טעמם של הגעגועים: המסעדה שתגיש לכם אוכל מכושף

מרגרט תייר לא עושה סתם אוכל. היא מכשפה. היא מכשפת את הדגים. את הקוסקוס. את הסלטים. ובעיקר אותך. כלומר, אותי > חיליק גורפינקל

המסעדה של מרגרט תייר / צילום: תמר מצפי

כל-כך התגעגעתי. כבר שנים שאני מתגעגע, ולא בא. אלוהים יודע למה.

זה בטח בגלל המחירים הנוראיים. אלה שעל הנייר נראים שפויים לגמרי ובכל זאת, כשאתה מקבל את החשבון, אין שום קשר בין מה שכתוב בתפריט (כן, פתאום יש תפריט, לא רק לוח דהוי, שגם למה שהיה כתוב עליו לא היה קשר למציאות). זו גם לא העצלנות הנוראה שלי - אני הרי נוסע כמעט בכל שבוע הרבה יותר רחוק מהשעון ביפו - או לוח הזמנים הכופה עליי כמבקר לאכול כל שבוע במקום אחר. הרי לא הייתי פה שנים. שנים. אולי עשר. אולי יותר.

קיראו עוד ב"גלובס"


אז למה לא באתי? בחיי שאני לא יודע. אולי כי כיף להתגעגע. לא יודע. אידיוט. אבל זהו, חזרתי. ואני מקווה שלתמיד. כלומר, שלא ייקח לי עוד עשור. הרי אני כבר לא צעיר. וגם היא כבר לא. אף שהיא עדיין יפה ועדיין צוחקת את הצחוק המשוגע שלה. ועדיין בת בלי גיל. אבל החשבון הקר (אין כזה אחד) מכריח אותך לשער, כנראה בצדק, שהיא כבר לא ילדה. ואתה, כלומר אני, הרי כל-כך אוהב אותה. אהבת נפש.

אתם צודקים. זו לא ביקורת רגילה. אני לא יכול לכתוב ביקורת רגילה על מרגרט. ומי שיכול, שיהיה לו לבריאות. אבל הוא בטח לא באמת אוהב אוכל. יש לא מעט מבקרים כאלה.

אני עדיין אוהב אוכל, תודה לאל. ועדיין אוהב את מרגרט. גם אם לא אכלתי אצלה שנים, ואפילו לא נתקלתי בה ברחוב יותר מפעם-פעמיים. כי מרגרט תייר לא עושה סתם אוכל. אפילו לא אוכל נהדר. מרגרט מכשפה. היא מכשפת את הדגים. את הקוסקוס. את הסלטים. ובעיקר אותך. כלומר, אותי. ולא רק אותי.

אז זהו, לא יכולתי יותר להתגעגע. לקחתי את ענת ואת הילדים. הקטן לא נגע בכלום, ואפילו לא רצה שניצל או קבאב, שמרגרט הייתה מוכנה להכין לו מחוץ לתפריט. הגדול טעם, והכול. בעצם, טרף את הכול. ותהה איך זה יכול להיות. איך זה יכול להיות שמישהו מבשל ככה. ידעתי שהיה שווה להשקיע בו.

וכמו תמיד, זה לקח המון זמן. ואנחנו התמכרנו לרוח ולשמש, ופתאום הבנו שיכול להיות שחלק גדול מהעוברים והשבים בשבת השמשית ההיא, בכלל לא הבינו שזו מסעדה ולכן לא נכנסו. לא שהיה מקום. כל ששת השולחנות היו תפוסים. מזל שהתקשרנו.

התחלנו, כמו תמיד, עם סלטים, אלה שנגמרים מהר ולוקח נצח עד שהדגים שהוזמנו אחריהם מגיעים. סלט דלעת. שני סלטי חצילים. חומוס. סלק, מטבוחה, גזר חריף. זהו, נדמה לי. הכול מאוד פשוט. כאילו מאוד פשוט. כי אתה מבין שיש על הסלק תערובת תבלינים סודית, חד פעמית (הל, אולי. יכול להיות. גם הל. לא יכול ולא רוצה לנחש). ותוהה מהו הרוטב הכתום על החומוס וגם על הדגים אחר כך (תפוזונים סיניים, קומקווט, כבושים ואז מרוסקים. על חומוס... לא ייאמן).

ואז, סוף-סוף, מגיעה הלימונדה. לימונדה. לקח שעה. כשזה מגיע, אתה מבין למה. אי אפשר להאמין שזו לימונדה. המון נענע טחונה בפנים. ועוד משהו. אולי מי פריחת הדרים. או מי זהר (זה לא אותו דבר?). לא יודע, מה זה חשוב. זו הלימונדה הכי טעימה ששתיתי מימיי. אני נזכר. שכחתי. אני נזכר שוב.

ואז, אחרי ים של זמן, מגיעות המנות העיקריות. הקוסקוס עם הירקות והמפרום שכולל גם כרובית. יש בו גם שעועית שחורה וגרגירי חומוס, בקוסקוס שמרגרט מכינה לבד. אין היום קוסקוס כבש. רק עם מפרום או עם דג. אצטרך לבוא שוב. מזל.

וקבאב הלוקוס. אלוהים, כמה התגעגעתי לזה. מה היא שמה בזה? לך תדע. אבל זה קבאב הדגים הכי טעים שאכלתי מימיי. חוץ מאלה שאכלתי כאן לפני יותר מדי שנים.

והשיא, כרגיל, שייך לסרדינים הממולאים בביצי דגים, מצופים ומטוגנים. אני רוצה לבכות. מאושר. גם עליהם, כמו על הקבאב, ועל החומוס, מניחה מרגרט מעט סלסת עגבניות פשוטה ואת הרוטב הכתום חסר התקדים הזה, מהתפוזונים הסיניים. ומפזרת מסביב המון גבעולי נענע. ליד הקבאב יש אורז. ליד הסרדינים אין כלום. ולא צריך כלום. רק אולי מפית. לנגב את הדמעות.

אלוהים שאין בשמיים, עשה בבקשה שהיא, ואני, ומרגרט, ולורן בתה, כולנו נחיה עוד מספיק זמן בשביל לחזור על זה עוד כמה וכמה פעמים. ועשה גם שחולדאי יבין שלא הכול זה כסף. יש גם תרבות והיסטוריה. ומרגרט, אלמנתו של ויקטור, היא חלק מהן. ואם תוריד לה את המסעדה, או אפילו רק את המרפסת, כמו שאתה מאיים, ייאבד לנצח משהו מהתרבות שלנו. יש המון מסעדות בתל אביב, בישראל, בעולם. מרגרט יש רק אחת.

כדאי להכיר

סרדינים. מאוד פשוט להכין בבית. צריך רק קצת סבלנות, עדינות (כי צריך להוריד את הקשקשים לבד. רוב מוכרי הדגים לא מוכנים לעשות זאת), ועוד קצת עדינות. לא לטגן, לא לכבוש יותר מדי במלח. הוציאו אדרה מרכזית (משכו את הראש אחורה, והיא תישלף), שטפו, ייבשו, כסו במלח גס לשעתיים, שטפו שוב, יבשו היטב שוב, כסו בשמן זית ובפרוסות לימון. זהו. סרדינים כבושים משלכם.

מרגרט תייר

פרטים: רציף העלייה השנייה 8, יפו (ליד השעון). טל' 03-6824741. בעיקרון, כל יום מהצהריים עד לפנות ערב. למה בעיקרון? כי עדיף לצלצל. מרגרט פותחת מתי שבא לה.

מחירים: סלטים - 25-30 שקלים כל אחד, קוסקוס מפרום - 75, סרדינים ממולאים - 130, קבאב לוקוס - 130 שקלים

השורה התחתונה: יקר אבל שווה