תודעה של עבדים

קצת עגום שאחד מהמיתוסים המכוננים שלנו הוא כולו פסיביות, פחד ושמחה לאיד

תודעה של עבדים / איור: תמיר שפר
תודעה של עבדים / איור: תמיר שפר

א.בשביעי של פסח, לפי המסורת, התרחשה קריעת ים סוף, וזה נחמד מאוד, כי אני כותב את המילים האלה מהחוף של עקבה שעל שפת ים סוף תוך כדי שאני בוהה בו ומחכה בסבלנות שייקרע. אם וכאשר זה יקרה, מבטיח לעדכן בזמן אמת באתר האינטרנט של "גלובס" תחת הכותרת: "צפו! חייל מצרי מנסה לרדוף אחרי בני ישראל - לא תאמינו מה קרה אחר כך".

קיראו עוד ב"גלובס"


קראתי כמה מהמחקרים שנעשו במטרה להפריך או להוכיח את קריעת ים סוף. אני יודע שהסברה היא שאם דבר כזה קרה, הרי שהוא לא קרה פה, אלא בימה רדודה צפונית לדלתת הנילוס, ימת בלה שמה, שמזמן חרבה והפכה למדבר; שלידתו של המיתוס יכולה להיות תוצאה של רוחות מזרחיות, צונאמי או רעידת אדמה גדולה. ראיתי אפילו שחוקרים הצליחו לאשר, בתנאי מעבדה, את האפשרות שרוח הנושבת יום שלם במהירות של 100 קמ"ש תוכל לדחוף את המים כשני מטרים אחורנית - מה שיאפשר מעבר של עבד עברי גבוה ונאה - ואז, אם היא תפסיק באחת, יחזרו המים - מה שיכול להטביע בקלות סוס על רוכבו המצרי.

הוכחת מיתוסים והפרכתם הן שעשוע אינטלקטואלי ראוי, אבל לא הרבה יותר. עדיף המיתוס על פשרו.

ב.בעיניי, כל המיתוס של קריעת ים סוף נתפס הפוך לגמרי מהדרך שבה אמור היה להיתפס. אני תמיד משתומם כשאנשים אומרים על דברים קשים או מעצבנים שחייבים לעשות שהם "כקריעת ים סוף". פקק תנועה? קריעת ים סוף. פרנסה? קריעת ים סוף. אהבה? קריעת ים סוף. משא ומתן קואליציוני? קריעת ים סוף. רבי אלעזר בן עזריה - שהיה בחור על הכיפק בסך הכול - הלך הכי רחוק לטעמי ובמסכת פסחים השווה את קריעת ים סוף לעצירות, לא עלינו, ואת העצירות השווה ליום המוות. לא יודע מה נתנו להם לאכול שם בסנהדרין, אבל זה מסביר הרבה מאוד מהנטייה ההלכתית להחמיר.

לא מן הנמנע יהיה להסיק שדיאטה אחרת הייתה מולידה יהדות אחרת, כי האדם הוא אולי תבנית נוף מולדתו, אבל בסוף - ותסלחו לי על הצרפתית - מה שמייצר גוף האדם, מלבד בני אדם נוספים, זה לא הרבה יותר ממילים וקקי, קקי ומילים.

בכל מקרה, אני הקטן מבין את המיתוס של קריעת ים סוף באופן שונה לגמרי. בחייאת, מה היה כל-כך קשה בקריעת ים סוף? הרי בינינו, בני ישראל, לא עשיתם כלום. לקחו אתכם, הוציאו אתכם, הובילו אתכם וכשהעניינים התחילו להסתבך עם המצרים ואתם בכיתם למשה - הופ! קרה נס וקרעו לכם את הים, רק תעברו בתוכו בחרבה ואל תדאגו למצרים, זה בטיפול.

אז כשאת אומרת משהו כמו "אל תשאלו איזה פקקים היו לי בדרך לארוחת החג, ואז גם חיפשתי חניה 40 דקות - ממש קריעת ים סוף", את מעוותת לגמרי את המיתוס: קריעת ים סוף זה אם באורח פלא היה מתפנה לך נתיב משל עצמך, כולל גל ירוק, כולל כל השירים שאת אוהבת ברדיו, כולל חניה שמורה בסוף הדרך. אם עמדת בפקקים כל הדרך, ברדיו היו רק שירים מעצבנים ובסוף גם לא הייתה חניה - קרה לך בדיוק ההפך מקריעת ים סוף. לי זה נשמע יותר כאילו את חיילת מצרית בצבא פרעה מאשר עבד עברי היוצא לחירות.

אם כבר, ראוי היה להשתמש במכתם "קשה כקריעת ים סוף" כביטוי למשהו שקרה בלי שהיית צריך להתאמץ עבורו באמת: "בוא'נה, גבר, אתה לא מאמין: היום מצאתי מאתיים שקל על המדרכה - קריעת ים סוף, אחי!"; "אבא לא רצה לקנות לי, אבל עשיתי לו כזו סצנה של קריעת ים סוף באמצע החנות שלא הייתה לו ברירה". כך, ורק כך, צריך להשתמש בביטוי.

לא יודע מה איתכם, גם אני לא הייתי מתנגד שמישהו יקרע עבורי איזה ים פה ושם, אבל מאחר שזה לא יקרה - תנו לי לקרוע את הימים שלי בעצמי, זה הרבה יותר מספק.

ג.יש עוד דרך אחת להשתמש בביטוי "קריעת ים סוף", והיא אפילו יותר בעייתית: השמחה לאידם של המצרים הטבועים. לדאבוני, מדובר בדבר החוזר על עצמו בכל דור ודור ומה שקריעת ים סוף אחת עושה, לא יעשו גם אלף פסוקים כמו "בנפול אויבך אל תשמח".

אבל האמת חייבת להיאמר: לשמוח בנפול אויבך זה אנושי, גם אם מכוער (כמו אלה שעולצים למראה המתרחש בסוריה), ואם יש הוכחה אחת שאני מוכן לשקול ברצינות לקיומו של אלוהים היא תגובתו הכועסת למלאכים שרצו לעשות מסיבה אחרי שהכול נגמר: "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!", גוער בהם אלוהים, וזו דרישה כל-כך לא אנושית, שרק אלוהים יכול לדרוש אותה.

זה קצת עגום שאחד מהמיתוסים הכי מכוננים שלנו הוא מיתוס שכולו פסיביות, פחד, חוסר אמונה עצמית ושמחה לאיד. תודעה של עבדים. להגנתם של אמותינו ואבותינו אפשר לומר שמדובר בתקופה מאוד משונה: רק לפני שבוע יצאו ממצרים, את התורה עוד לא קיבלו, הכול מאוד אינטנסיבי. אם יש חבורה שמגיע לה נס, זו החבורה הזו.

ד.ואפרופו זה, אומרים שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. אני מת על המשפט הזה, יש בו כל-כך הרבה חוכמה ויופי, במיוחד אם מורידים את שתי המילים האחרונות ואומרים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא" - ושכל אחד ישלים את החסר.

במשפט הזה אני רואה את לידתה של האמפתיה ואת כל מה שעושה את האדם למה שהוא - יצור שמשווה דברים זה לזה, יצור שזוכר, יצור שמדמיין, יצור שיכול, חייב, לשים את עצמו במקום של אדם אחר, יצור שעובר מדור לדור, משאיר עקבות בתת המודע הקולקטיבי, כי כולנו רקמה אנושית אחת.

ודוק: "חייב אדם", לא "כדאי לאדם". זו לא רשות, חברות וחברים. כי אם לא תראה את עצמך מדי פעם כאילו אתה מישהו אחר - אתה פשוט לא בנאדם. להיות בנאדם שלם, אני חושב, זה לדעת לראות ולהבין ולאהוב את האדם בחולשתו, בשפלו, בצרתו, כמו גם בשיאו, בשמחתו, בעוצמתו. בלי אמפתיה אין כלום.

ה.ים סוף, אני מעדכן, טרם נקרע לשניים, וזאת אף שאני ממשיך לשבת מולו, לשתות בירה ולחכות שייבקע. אני יכול לחכות ככה עד הצ'ק אאוט, למרות שלאט-לאט אני מבין שבעצם אני עושה משהו אחר לגמרי: אני שומר על הים שלא ייקרע. אני זה שמחזיק את הים בחתיכה אחת. חשוב לשמור על העולם, שלא ישתנה. גל מלחך את החוף, ועוד אחד, ועוד אחד. כל המתרחצות והמתרחצים תלויים בי. המון אחריות.

בינתיים אני עושה את העבודה, אבל מתישהו בקרוב יגיע זמן הצ'ק אאוט ואצטרך למצוא מחליף שימלא את מקומי כשאחזור הביתה, מישהו שאני יכול לסמוך עליו שישמור על העולם וידאג שימשיך לנהוג כמנהגו, בלי שטויות על-טבעיות. אני לא דואג: לא צריכה להיות שום בעיה למצוא אחד כזה; כי אם אני יכול - כל אחד יכול.