עמוק באדמה: כך נתקעה תעשיית הנפט-גז הישראלית

מקידוחי הנפט נותרו כמה מאות חביות שמופקות ביום. מיזם פצלי השמן נגנז משיקולים סביבתיים. בגולן יש תיאוריה מבטיחה, אבל ממצאים עדיין לא. ומאגרי הגז תקועים עמוק בתוך הרגולציה וכיפופי הידיים. מה קרה לתעשיית הקידוחים הישראלית, שרק לפני זמן לא רב שחררה הצהרות אופטימיות על עצמאות אנרגטית כחול-לבן?

אסדות הקידוח במאגר תמר / צילום: משה שי
אסדות הקידוח במאגר תמר / צילום: משה שי

חלום בהשהיה. כך אפשר לקרוא לחלום העצמאות האנרגטית של ישראל. לא מפני שאין מקורות. גז, נפט בצורות שונות, כל אלה ישנם כאן, ולא מעט. אבל מהנפט נשארה הפקה של כמה מאות חביות ביום, וקידוחי גילוי לנפט חדש כמעט שאין. הפקת פצלי השמן, מקור אחר לנפט, קיימת רק כדגימה קטנה בנגב ואינה מתחילה בשום מקום אחר, למרות אינדיקציות ברורות לעושר בתחום ולמרות ניסיון אחד שנגדע. ואילו הגז - ההבטחה הגדולה לשנות את פני האנרגיה והכלכלה הישראלית, כותבת את עצמה בימים אלה כטרגדיה בהתהוות עם שחקן בינלאומי רוגז אחד, נובל אנרג'י, מאגר אחד פעיל (תמר) ומערכת הולכה אחת עם תחנת קבלה אחת, ועצירה מוחלטת של כל השאר.

סקירה של תעשיית הקידוחים בארץ ערב יום העצמאות ה-67, מעלה הרבה סיפורים על תקוות גדולות, חלקן נכזבו וחלקן עוד פורחות, אבל מעט מאוד פעילות ומעט מאוד התחלות חדשות. ההתלהבות האדירה מהתעשייה המתפתחת וממקומות העבודה שתיצור גם היא דועכת. בטכניון, רק לשם ההדגמה, פתחו לפני שלוש שנים תוכנית לימודים מתקדמים למהנדסי נפט וגז טבעי. בשנה הראשונה, 2013 - השנה החגיגית שבה החל הגז לזרום ממאגר הגז תמר - שלושים סטודנטים התקבלו לתוכנית. השנה הצטמצם המספר לכמעט מחצית, 17 בלבד: לא מפתיע, כאשר נובל אנרג'י ודלק קידוחים מודיעות על פיטורי מהנדסים בגלל עצירת הפיתוח, ואף אחד אחר בסביבה לא מפתח שום דבר.

מאגר לווייתן אמור היה להתחיל להיות מפותח ב-2017. אולם היות שהפיתוח דורש הכנות מוקדמות ממושכות, התאריך אינו רלבנטי, ותאריך חדש אין. מה זה אומר במספרים? לפני קצת יותר משבועיים, התאחדות התעשיינים העריכה שעיכוב פיתוח מאגר לווייתן יגרום למשק הפסד של 15.5 מיליארד שקלים בשנים 2018-2019. מדלק נמסר ל-G כי העלות השנתית הישירה, המוערכת על-ידם לכל שנת עיכוב בפיתוח המאגר, נאמדת ב-700 מיליון דולרים. מספרים עצומים, אבל גם אם מדובר בתחשיבים מוגזמים - ואין לדעת אם התועלת שאולי תהיה למשק בעקבות הסכמים חדשים ונוחים יותר עם מפיקי הגז על תחרות, מחירים וכדומה, תכסה את ההפסד המשוער - מדובר בעיכוב שמדאיג רבים.

"אני ספרתי כבר 23 רגולטורים שמתעסקים בזה", מתייחס ד"ר עמית מור, מנכ"ל חברת אקו אנרג'י לייעוץ בנושאי אנרגיה וסביבה, "וכל אחד מהם עושה את העבודה שהחוק מטיל עליו, בלי פשרות. עד שלא יבוא ראש ממשלה ויקבע מדיניות, שום דבר לא יזוז".

"כמי שאחראים על המשק ועל פיתוחו", אומר אלכסנדר ורשבסקי, הממונה על הנפט ומנהל רשות הגז הטבעי במשרד האנרגיה, "פיתוח לווייתן הוא בחשיבות עליונה למשק, לתעשייה, להורדת מחירים ולהורדת יוקר המחיה. על-פי התחזית שלנו, יהיה מחסור בגז טבעי. כבר היום בשעות השיא, כאשר מערכות הפקת הגז של שדה תמר עובדות בקיבולת המרבית, עדיין קיים מחסור בגז לשימוש המשק - ויש צורך באונייה המייבאת לישראל גז טבעי נוזלי ומטפלת בו. המחסור יגדל וילך, ויהיה משמעותי הרבה יותר בעוד ארבע-חמש שנים, כיוון שהשימוש בגז טבעי יתרחב ויגדל גם לתעשייה וגם לייצור חשמל".

קיראו עוד ב"גלובס"


"בעיה נוספת", ממשיך ורשבסקי, "היא שאין יתירות, ועד להגעת לווייתן כל המשק תלוי בתחנת קבלה אחת, ואם תיפגע מערכת ההפקה משדה תמר, תיווצר בעיה קשה במשק האנרגיה בארץ".

"אני רוצה להיות הוגן כלפי הגורמים הממשלתיים", מנסה גדעון תדמור, יו"ר דלק קידוחים ומנכ"ל אבנר חיפושי נפט, טון מפויס. "קרה מפץ גדול ולוקח זמן למערכת הממשלתית ללמוד תחום חדש לחלוטין, אבל השאלה היא למה בישראל עושים כל דבר בצורה הכי קיצונית בלי לקחת בחשבון את ההשלכות. אין ספק שחייבים רגולציה בתחום חדש שכזה. השאלה היא איך עושים זאת בשכל ובמקצועיות מבלי להמציא את הגלגל, ובתיאום בין כל הגורמים הרגולטוריים.

"צריך להבין שאם לא נתפוס את השור בקרניו, במיוחד עם כמויות הגז שהן מעבר לצריכה בישראל, לא נצליח להפיק את כל התועלות הכלכליות והגיאו-פוליטיות האדירות שמדינת ישראל יכולה להפיק מתגליות הגז. זו הזדמנות היסטורית ואסור לנו להחמיץ אותה. ישראל זקוקה לפחות לשני מאגרים אסטרטגיים - תמר ולווייתן - עם חיבור נפרד לחוף. זה עניין של ביטחון לאומי. כשמדברים על עצמאות אנרגטית, חייבים שתהיה יתירות במערכת ולא הסתמכות על מאגר אחד, צינור אחד ומתקן קבלה אחד. חייבים לפתח את לווייתן".

הממונה שטרף את הקלפים

קצת רקע לפני שממשיכים. מי שפתח את המהומה וגרם לנובל אנרג'י לעצור את פיתוח לווייתן היה הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דיוויד גילה, שחזר בו במפתיע מהסכם הפשרה עם המחזיקות העיקריות בתמר, שלפיו לא יכריז עליהן כהסדר כובל אם ימכרו את אחזקותיהן בשדות כריש ותנין. כריש ותנין הם שדות קטנים יחסית, היה הרציונל, ואילו תמר ולווייתן ימשיכו להיות חלק הארי.

ההצהרה הזאת של הממונה והמהומה שהתחוללה בעקבותיה הביאה את ראש הממשלה נתניהו להטיל על פרופ' יוג'ין קנדל, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, להקים מעין מטה שידון בעניין, ולחדרי הדיונים מגיעים כל הרגולטורים והחברות. והכול אכן נדון: איך מתייחסים למונופול שנוצר בתחום אספקת הגז, ההצמדה של מחירי הגז למדד ולא למחירי הנפט (זהו ההסכם שנחתם בשעתו עם חברת חשמל, כאשר מחירי הנפט היו גבוהים), השאלה אם צריך להטיל פיקוח רשמי על המחירים, בעיית התחרות, האחזקות. אפילו שיעור היצוא, שכבר נקבע בעבר בוועדת צמח, נפתח עכשיו לדיון כשהאוצר הציע להגדיל אותו אם יסכימו השותפים, ובעיקר נובל, להפריד את השיווק לחברה נפרדת.

בנובל בינתיים מאיימים לפנות לבית הדין הבינלאומי בשל הפרות הסכמים שהיו להם עם המדינה, וכאשר מדברים איתם על שיעורי הרווחיות הגבוהים, אומרים בשמם כל מיני דוברים, שעם כל הכבוד למשאבי טבע וצדק חברתי וחלוקתי וכל השאר, בנובל משווים את התשואה לתשואות שיש להם מפרויקטים אחרים, שהן גבוהות יותר, וזו אמת המידה שלהם. בין לבין, הממונה גילה החליט שהדיונים מתארכים מדי. בשבוע שעבר אנשיו לא הגיעו לדיונים, והוא עצמו, כך נודע, מתכנן לפנות לבית הדין להגבלים כדי להצהיר על השותפות בין נובל לדלק כהסדר כובל. מהלך כזה יכול "לתקוע" את פיתוח לווייתן לזמן רב, כדרכם של הליכים משפטיים. וכל זה קורה באין ממשלה ועם השרים של הממשלה הקודמת, שקשה להניח שיש להם מנדט להחליט החלטות משמעותיות.

"הממונה על ההגבלים העסקיים רוצה לעשות שינוי מבני במשק הגז הטבעי. אנחנו מוכנים", אומר תדמור. "ניהלנו איתו משא ומתן כמעט שנתיים, חתמנו על הסכם (למכירת התגליות כריש ותנין) שהוא הגן עליו בכל ועדה אפשרית, וממש על סף הגשת אישור ההסכם לבית הדין להגבלים הוא חשב מחדש ושינה את דעתו".

הבנת מדוע?

"עד היום לא קיבלתי הסבר מלא מה קרה שם. בישיבות אצל יוג'ין קנדל אני מראה בשקף, איפה שיחת הטלפון הזאת שמבשרת את שינוי דעתו של הממונה תפסה אותנו: דלק הייתה על סף גיוס 2 מיליארד דולרים משני בנקים, כדי לממן את חלקה בפיתוח לווייתן. היינו על סף חתימת הסכמים עם ירדן ועם מצרים ליצוא גז, ואחרי שהחלטנו כשותפות להשקיע עוד 200 מיליון דולר לציוד ייעודי לקידוח, שצריך להזמין זמן רב מראש, וממש שבוע לאחר מכן היינו צריכים לשלם את דמי הקדימה על בניית האונייה לטיפול בגז מלווייתן, שתעלה בין 2 ל-3 מיליארד דולר ותהיה האונייה הגדולה בעולם מסוגה".

איך נובל הגיבו?

"נובל הושפעו מאוד קשה מהאירוע. הם הוכו בתדהמה, ועצרנו את כל פעולות הפיתוח של לווייתן. לא יכול היה להיות עיתוי גרוע יותר למשבר כזה, כי כמו כל חברות הנפט והגז, גם הם נפגעו ממשבר מחירי הנפט והם מפטרים היום אנשים בארצות הברית".

אתם בכל זאת מחזיקים בשני המאגרים הגדולים ביותר, תמר ולווייתן.

"ללווייתן הצטרפנו כשרציו (שהחזיקה בהיתר החיפוש) נסחרה בפחות ממיליון שקל, שעם זה אי-אפשר לעשות שום דבר, והצלנו את הזיכיון של לווייתן, וכל זה קרה לפני שגילינו בכלל גז במה שנקרא האגן הלבנטיני (שתמר היא חלק ממנו). הנטייה לחשוב שכל מי שקודח מוצא היא שטות מוחלטת. אין ספק שחייבים רגולציה, השאלה איך עושים זאת בשום שכל ובתיאום בין כולם. תחרות היא חשובה, אבל איננה מטרה קדושה - חשוב שקודם כול יהיה גז, ובמחיר סביר.

"לא אנחנו ולא האמריקאים לא נוכל ללכת לפרויקט כזה בלי ודאות לשנים, שתכלול הסדרה של סוגיית הבעלות, המחירים, הפיקוח וכל ההיבטים הרגולטוריים. אבל אני אופטימיסט בלתי נלאה. מתנהלות עכשיו פגישות דו-שבועיות ושיחות עם כולם - נציגי משרד האנרגיה ומשרד האוצר ויוג'ין קנדל והממונה על ההגבלים העסקיים ורשות החשמל. אני בתחושה חזקה שכולם מבינים את הקריטיות של פיתוח לווייתן, ושיימצא פתרון".

ואם הפתרון יכלול דרישה שתמכרו את כל האחזקות בתמר או את חלקן?

"במסגרת השיחות הועלו אפשרויות רבות והסדרים שונים, ואנחנו מוכנים לפשרות. אבל רק בתנאי שהפשרה תהיה סבירה ותאפשר לתעשייה הזאת להתקדם קדימה. אם ההסכם לא יכלול מנגנונים שיבטיחו ודאות ויציבות ארוכת טווח לתעשייה, לא עשינו דבר".

"הכלה ברחה מתחת לחופה"

עבור תדמור, הרגע הזה שבו הגיעה שיחת הטלפון על שינוי דעתו של הממונה, הזכיר לו רגע נורא אחר של פספוס הקשר עם חברה בינלאומית. באמצע השנה שעברה השותפות שמאחורי הקידוח בלווייתן עמדה לחתום על הסכם עם חברת וודסייד האוסטרלית על מכירת 25% מלווייתן, לפי שווי של 7-8 מיליארד דולרים. התקוות היו אדירות כי בנוסף להון שהיה זורם לשותפות, וודסייד שחקנית משמעותית בתחום הנזלת הגז - מה שפותח פתח ליצוא גם מעבר למדינות השכנות ירדן ומצרים.

היה אמור להיערך טקס חגיגי במלון המלך דוד בירושלים, ובאותו בוקר הוציאו להם שטר חזקה ללווייתן. אבל אז התברר לאוסטרלים ברגע האחרון כי מה שחשבו שמסוכם עם האוצר ועם רשות המסים - גובה המס על גז ליצוא - אינו סגור כלל. האוסטרלים התרגזו וקמו ונסעו בלי לחתום ובלי להשתתף בטקס.

"זאת הייתה החתונה הכי עצובה שהשתתפתי בה", אומר תדמור, "הכלה ברחה מתחת לחופה. הם היו המשקיע האולטימטיבי, גם כי הם אוסטרלים ולאף אחד לא היה משהו רע להגיד עליהם (בניגוד למתעניינים בלווייתן בעבר, כמו גזפרום) וגם כי הם יכלו לפתוח לנו את תחום הנזלת הגז ולהקפיץ אותנו הלאה, והכול בגלל כמה עשרות מיליוני דולרים".

בשוק האנרגיה מצדם יודעים למנות לפחות עוד שחקן בינלאומי נוסף, שכמעט נכנס אבל עניינים רגולטוריים שונים הבריחו אותם: חברת אדיסון האיטלקית, שיחד עם שלמה נחמה ועם דודי ויסמן, הייתה אחת המתעניינים ברכישת כריש ותנין. ירום אריאב, בעבר מנכ"ל האוצר, המשמש נציג של אדיסון בארץ, אומר: "כמו כולם, הם מחכים. הם כבר שנתיים בארץ, ואחד היעדים המרכזיים שלהם היה השדות כריש ותנין. ברגע שההסכם התבטל הם בהולד. הם עדיין מעוניינים ברכישת רזרבות לפיתוח, ועדיין מחזיקים 20% בנטע וברועי (לצד רציו), שני מאגרים שכבר נעשו בהם בדיקות ססמיות ועוד לא התחילה בהם אקספלורציה (קידוח גילוי). הם לא איבדו עניין בכריש ובתנין, אבל כדי להמשיך פה, הם יצטרכו ודאות רגולטורית וכדאיות כלכלית, ותוך פרק זמן סביר. כי הם עדיין פה, אבל לא לנצח".

ובינתיים, אומרים גורמים בשוק האנרגיה, גם מטעם המדינה, כי מרוב ש"מהפכת המעבר לגז הצליחה", החשש הגדול הוא שעוד נשב כולנו בחושך או סתם ניקלע לצרות כלכליות. "עברנו מהר מדי לגז", מסביר מור. "כמחצית מייצור החשמל בארץ כבר נעשה בגז, יש מפעלים שמונעים בעזרתו תוך חיסכון כספי ניכר, והביקוש הולך ועולה. מצד שני, יצירת מקורות גז נוספים לא נראית באופק והכול תלוי במקור אחד".

לתמר וללווייתן יש שני הסכמים חתומים לאספקת גז לירדן לתעשייה (לפוטאש, המקבילה של כיל מהצד הירדני) ולמצרים עם חברת דולפינוס, ושני הסכמי ענק בהתהוות עם יוניון פנוסה הספרדית ועם בריטיש גז לספק גז למתקני הנזלת הגז שלהן במצרים, שעומדים שוממים. חוץ מהחשש שההתמהמהות תגרום לחברות אלה לרכוש גז ממקור אחר, נשאלת גם השאלה איך זה שמצרים, "שיש בה פי 2.5 גז מאשר בישראל", לדברי ד"ר עמית מור, ושבעבר ישראל ייבאה ממנה גז, צריכה לקנות גז מאחרים.

"המצרים", הוא מסביר, "הבריחו את בריטיש גז ואחרים בפיקוח מחירים הדוק (ההסכם עם ישראל לדוגמה נקב ב-3 דולרים בלבד ליחידת גז)", ואז הגיעה ההפיכה ואיתה פיצוצי החבלה בצינור הגז, שסתמו את הגולל בינתיים על הפקת הגז. הנשיא הנוכחי א-סיסי, שמבין את גודל הפספוס, מנסה בכל דרך להחזיר את החברות לפעול במצרים.

זאת גם הסיבה לכך שירדן, שאצלה לא התגלה בינתיים גז, רוצה גז ישראלי, לאחר שהסתמכה על הגז המצרי. "חודשים שלמים הם ישבו בחושך בעמאן, בגלל הפיצוץ של הצינור, ובשנים האחרונות הסבו את תחנות הכוח למזוט וסולר בכ-6-7 מיליארד דולר, מה שיצר אצלם משבר כלכלי נוראי".

זהו משל על זה שגם אם יש ברשותך מאגר ייצור אנרגיה ענקי, אתה בהחלט יכול למצוא את עצמך, בהתנהלות לא נכונה, יושב לבד בחושך. * e

shlomitlan@globes.co.il

"השקעה בישראל? אפס"

שלומי פוגל זועם על-כך שלא אישרו לו להיות המפעיל העברי הראשון של קידוחים

העובדה שיש בתעשיית הנפט, ובעיקר הגז, תועלת כספית אדירה למדינה, כבר ברורה. לאחר שני סבבי ועדת ששינסקי, שקבעה את גובה החלק הממשלתי מההכנסות בתחום, נקבע המספר הנאה 62%, החל בלווייתן ולאחר הגעה לרף רווחים מסוים שיפצה על ההשקעה הגדולה הכרוכה בעניין. אבל עד כמה תתרום התעשייה הזאת ליצירת מקומות עבודה וכמה הזדמנויות תיתן לחברות ישראליות - עוד קשה לקבוע. בינתיים, הרוב הכמעט מוחלט של ההשקעות - 3.5 מיליארד דולרים בתמר ועל-פי הצפי כפול מזה בלווייתן - הן הזמנות של ציוד ועבודות מחו"ל ומחברות זרות.

שלומי פוגל רצה להיות המפעיל העברי הראשון של קידוחים ימיים, וכדי לממש את החלום הזה קנה, יחד עם סמי קצב, שלמה שמלצר המנוח וקן סטנלי, מנהל הקידוחים של נובל אנרג'י ישראל, את חברת GGR ישראל, חברה בת של חברה קנדית, שהיא זו שקדחה בזמנו את קידוחי שרה ומירה.

בכל זאת לא קיבל ממשרד האנרגיה אישור כמפעיל, והוא רותח מכעס: "יש תקנה טיפשית שרק חברה שקדחה במים עמוקים מעל אלף מטרים יכולה להמשיך לקדוח. כיוון שאף חברה ישראלית עוד לא עשתה זאת, החברות הישראליות מופלות לרעה ואין להן סיכוי. בארצות הברית חברה יכולה להיות סטארט-אפיסטית בתחום, ובלבד שגייסה בעלי ניסיון בקידוחים כאלה ויש לה פוליסת ביטוח. גייסתי 600 מיליון דולר (כמחויבות של משקיעים) ואת החבר'ה שקדחו בנובל, ולא הצלחתי לקבל אישור".

לא ניכנס לשאלה אם צדק משרד האנרגיה במקרה המסוים הזה, כאשר חשש מהמפעיל החדש שיצק לתוכו חברה שכבר קדחה (אך אולי קיבלה את הרישיון לקדוח בשל היותה חלק מחברה בינלאומית בתחום) וצוות שגויס מנובל אנרג'י. האחריות בהחלטות האלה כבדה ביותר. אבל זה מוביל לשאלה גדולה יותר, איפה החלק הישראלי בתעשיית הענק הזאת.

פוגל חקר בתחום והוא סבור שבנוסף לשיתוף של ישראלים בקידוחים, חייבים לדרוש מחברות אמריקאיות שבאות לקדוח בישראל להשתמש בכוחות מקומיים. "למשל, בנורבגיה או באנגליה מחייבים חברות שבאות לעבוד שם, להקים, דרך קבלני המשנה שלהם, חברות משותפות עם ישראלים, וכך מספקים מקומות עבודה, ובהדרגה מגדילים את כוח האדם המקומי המיומן. לווייתן הולכת להשקיע 6 מיליארד דולר. כמה מזה יהיה בישראל? אפס. הכול מוזמן בארצות הברית ונעשה בלב ים".

מעשה בחבית

מגבעות עולם דרך פצלי השמן ועד לקידוחי הגילוי בגולן. תעשיית הנפט בארץ מדשדשת

לצד תגליות הגז, פעילות הנפט בישראל כוללת בעיקר תקוות וחלומות. בחלץ, כן - אותו קידוח נפט מפורסם ששיגע את הארץ בשנות ה-50 ואז הפך למשל ושנינה, מפיקה חברת לפידות שבשליטת יעקב לוקסמבורג מספר קטן של חביות ביום. חוץ מזה, אין יותר מדי פעילות - כמה חבורת המחזיקות רישיונות חיפוש, אבל מעטות מהן שוקדות על קידוח הגילוי (אקספלורציה). מי שכן ניסתה הייתה שמן, שקברה הרבה כסף ותקוות, ונפט אין. למעשה כיום, ביבשה, יש רק היתר אחד להפקה מסחרית של נפט או גז: חזקת מגד, שניתנה, כפי שנהוג, לשלושים שנים עם אפשרות הארכה לעוד עשרים, לחברת גבעות עולם המפיקה משהו כמו 500 חביות ביום.

איפה שיש הרבה מאוד נפט, על-פי ההערכות, זה דווקא בים. "יש סבירות לא קטנה שמתחת למאגר הגז יש בלווייתן נפט, ואם ימצאו שם נפט פירוש הדבר שיש סיכוי גדול לנפט גם בתמר ובשדות הגז הימיים האחרים", אומר אלכסנדר ורשבסקי ממשרד האנרגיה. "לפי התוכניות המקוריות, נובל כבר היו אמורים לבצע קידוח אקספלורציה כדי לבדוק את זה, אבל הכול נעצר, אז גם זה לא קרה, וחבל מאוד כי יש שם פוטנציאל לא מבוטל ולא בודקים אותו".

מבין החברות הנמצאות בתהליך של אקספלורציה בתוך היבשה, אולי הבולטת ביותר היא אפק, חברה-אחות של חברת פצלי השמן IEI, שביקשה לקדוח בעמק האלה, אולם לאחר התנגדויות נמרצות של תושבים ושל ארגונים ירוקים, שחששו מפגיעה בסביבה, במים ובאיכות האוויר, לא קיבלה את אישור המועצה המחוזית לתכנון ולבנייה ירושלים לפעול. אפק, שנולדה כתוצאה "מטעות מעבדה", כפי שמספר הגיאולוג ד"ר יובל ברטוב, שעמד גם מאחורי IEI, דווקא פועלת.

פצלי שמן, נקדים ונאמר, הם בהפשטה יתרה, סלע שיש בתוכו נפט מוצק, ועל-פי הערכות יש בארץ פוטנציאל של ארבעים מיליארד חביות בפצלי שמן. כאשר עבדו בחברת IEI על פצלי השמן ניסו לבדוק במעבדה איזה חום יכול להמיס את הנפט המוצק לכלל נוזל, כאשר הספרות מדברת על 300 מעלות. אולם במעבדה, כתוצאה מטעות מדידה, יצא חום נמוך יותר, 220 מעלות. ברטוב אמר לעצמו שאם ככה, אולי יש מקומות בארץ שבהם הטמפרטורה בתת-קרקע גבוהה מספיק, והפיכת הנפט מהסלע לנוזל כבר קרתה מאליה. קו המחשבה הזה הוביל אותו לרמת הגולן, שם יש וולקניזם.

השלב הבא היה לבדוק נתונים של קידוחי מים מהאזור, ואז התברר שגיאולוג שקדח שם מים בשנות ה-80 כתב שבעומק 630 מטרים, יש "כניסה של הידרוקרבונים", כלומר נפט. במאמר מוסגר נאמר שהגיאולוג ההוא ניסה כבר אז, לדברי ברטוב, לעניין גורמים בנושא, אולם אז חשבו שמדובר בנפט שנדד לשם מאזור הכינרת, וקדחו מדרום לכינרת את הקידוח צמח 1, שיצא יבש.

ברטוב ביקש מהמכון הגיאולוגי דגימות סלע הנשמרות שם מכל קידוח וגילה שיש בהם נפט, ובעקבות עוד כמה בדיקות פיתח תזה שבדרום רמת הגולן, מהירמוך עד קצרין, יש מאגר נפט עצום, ובעומק נמוך מאוד יחסית לקידוחים כיום, שיורדים חמישה ועשרה קילומטרים לבטן האדמה. כל זה הוא כמובן הנחת עבודה שצריכה להיבדק, וכל פיסת סלע שיוצאת מהקידוח "נס 5", שנבדקת במעבדה, מעיפה את מצב הרוח למעלה או למטה, בהתאמה, כי גם ברטוב יודע את החוק מספר אחת של אקספלורציה - שעד שאתה לא קודח אתה לא יודע.

בחודש הקרוב יבוצע באפק הקידוח המשמעותי, זאת לאחר שבינתיים כבר נתקלו בקושי בלתי צפוי, כשהיו אמורים להעמיק את הקידוח מעבר לקילומטר העומק שתכננו, כי שכבת הסלע לפני שכבת המטרה התבררה כ"הרבה יותר עבה מכל מקום בארץ" לסוג הסלע הזה (קירטון).

ואם הקידוח יהיה יבש?

"נקדח יותר דרומה ואצמצם את השטח שבו חשבתי לחפש, אבל מבחינתי זה כבר יהיה כישלון, כי גם אם נמצא משהו מסחרי, הפנטזיה שלי על מאגר ענק תתנפץ".