שלושה משפטים שהם מקרא מפה לדרך שנפתחת לקורא הצועד בעקבות מוטי ומנחם. תובנה ראשונה: למוטי אין ברירה אלא לאהוב את מנחם. עובדה ששמה את מנחם מלכתחילה בעמדת-על במערך הכוחות ביניהם. תובנה שנייה: הבחירה בשמות מוטי ומנחם מסמלת את הבנאליות והסתמיות של היום-יום. תובנה שלישית: לעובדות אין חשיבות גדולה. לא ממש משנה איפה הכירו הגיבורים. החשיבות היא במשמעות של הדברים ובאפשרויות שהם פותחים. כי מצד אחד מוטי נדון לחברות עם מנחם שתשפיע על כיוון חייו, אבל מצד שני רוב העלילה מתרחשת בכלל בדמיון. גם בדמיונו של מוטי שבונה לעצמו מערכת יחסים ועתיד עם אריאלה, וגם בדמיונו של הסופר שמשתף את הקורא בהתלבטויות לגבי בניית הסיפור, לגבי המשתתפים, ולגבי התובנות.
אבל נחזור לסיפור (אם יש בכלל כזה) של מוטי ומנחם. לראשון יש כלבה אהובה "לייקה" וחלומות על חיים משותפים עם האהובה אריאלה, שעמה מעולם לא ניהל ולו שיחה אחת. לשני יש אישה שהוא "חולה על התחת" שלה, ועבודה וילדים. ויש את "כל יום חמישי הלכו לשתות". מוטי ומנחם. חמישי אחד, הם מסיימים את הערב עם גווייה. מנחם שנוהג שתוי פוגע בהולכת רגל: "מה עשיתי, מוטי, מה עשיתי, בחיי שלא ראיתי אותה, אלוהים, אוי, עדנה תהרוג אותי, מה אני יעשה עכשיו" (עמ' 84) ומוטי, שנדון לאהוב אותו כאח, לוקח על עצמו את האחריות. הוא מפקיד את לייקה היקרה לו מכול בידי מנחם, והולך לכלא במקומו.
סיפור פשוט. גיבורים שלא מדברים הרבה. כל האופציות פתוחות. בדמיון. המציאות לעומת זאת שרירותית, בלי אפשרויות בחירה, ועם כיוון אחד והכרחי.
המתח הזה בין דמיון אינסופי למציאות עם סוף ברור, בין האפרוריות והסתמיות של החיים לבין המבנים המקוריים ומלאי החן של הכתיבה, בין האין-עלילה לבין השפע של היכולת הסיפורית - אלו היסודות שהופכים את הספר הקטן והלכאורה פשוט הזה, לכל-כך שונה בשדה הספרותי הישראלי של השנים האחרונות. אסף שור, בדרך מינורית ומלאת הומור מוכיח שאמנות יכולה להיות עשויה מחומרים פשוטים, והיא בהחלט יכולה להיבנות מהבנאליה. "כי יכול בהחלט להיות פה סוף טוב כלשהו, אני מבטיח. העניין הוא רק לדעת איפה לעצור". *
"מוטי", אסף שור, בבל, 198 עמ'
