יזמים מאחורי הסורגים

חסרונות-יתרונות אלה ועוד, הם חלק מעולמם העסקי של 22 יזמים שהקימו בעשור האחרון מפעלים ב-16 בתי כלא ברחבי הארץ. מדובר בעיקר במפעלים קטנים ובינוניים (להוציא מספר קטן של מפעלים גדולים כמו התעשייה האווירית) המוגדרים "מפעלי יזם", מעסיקים כ-600 אסירים ומגלגלים, על פי ההערכות, כ-100 מיליון שקל בשנה.

שירות בתי הסוהר (שב"ס), שפתח שעריו ל"מפעלי יזם" ב-1997, ממשיך גם היום לחזר אחרי יזמים, בעיקר הקטנים שבהם. אנשי מערך התעסוקה בשב"ס נעזרים גם בהתאחדות התעשיינים, עימה חתמו ב-2003 על אמנה, על מנת להגדיל את מספרם של המפעלים מאחורי הסורגים.

מבוקשים במיוחד הם מפעלי לואו-טק עתירי ידיים. מחוץ לתחום הם מפעלי מזון וכימיה. בשב"ס לא מוכנים לקחת סיכון שיקרה משהו בתהליך ייצור המזון. באשר לכימיה הם אומרים: "אנחנו לא רוצים שיבנו לנו פצצות בכלא. מה? את לא יודעת שאפשר לעשות פצצה מווזלין".

לצד הרצון לייצר יותר מקומות תעסוקה לאסירים, מתבררת תמונה עגומה של מצוקת שטחי תעשייה בתוך בתי הכלא. "נכון להיום שב"ס יכול לקלוט רק ארבעה מפעלים קטנים או בינוניים", מודה ראש מערך תעסוקה ותעשיות בשב"ס, ניסים קשי, "היינו רוצים לקלוט יותר אבל לכלא יש חומות שמגבילות אותו. עם זאת, נעשים מאמצים להרחיב ככל הניתן את שטחי התעשייה הקיימים, ובמקביל מוצעות חלופות של עבודות קבלניות במפעלי שב"ס".

בבתי הכלא פועלים, לצד מפעלי יזם, 31 מפעלים בבעלות השב"ס המוגדרים "תעשיות שב"ס", בתחומי הטקסטיל, מתכת, עץ, חיתוך עור ועבודות הרכבה שונות. במפעלים אלה מועסקים 1,400 אסירים והם מגלגלים על פי ההערכה כ-30 מיליון שקל בשנה, המממנים את פעילות מערך התעסוקה.

חבלי לידה קשים

יזם המבקש להקים מפעל בכלא נדרש לחתום על הסכם. על פניו ההסכם נראה הוגן אם כי ישנם מספר סעיפים שעלולים לגרום ליזם אי נוחות, למשל, הוא לא יפוצה על השבתת המפעל עקב מצב חירום בכלא. אם היזם יעביר תשלומים באיחור, הוא ייאלץ לשאת בריבית פיגורים, ואם האיחור יימשך יותר מחודש, תופסק תעסוקת האסירים. התשלום מחושב על בסיס היקף המוצרים המוגמרים הנמסרים ליזם. קשי אומר שבשש השנים האחרונות הופסקה עבודתם של שני יזמים שהפרו את תנאי ההסכם, על רקע מוסר תשלומים ירוד. במקרה אחר, הופסקה עבודתו של יזם בעקבות עבירה פלילית שביצע.

אחד היזמים הראשונים שהכלא, על חסרונותיו, לא הרתיע אותו הוא עוזי שלום, הבעלים של "ביג בג", עסק קטן לייצור ושיווק שקיות קרטון. לפני שמונה שנים הקים מפעל בכלא צלמון ולפני כחצי שנה עבר למפעל גדול יותר בכלא איילון שברמלה. "החלטתי לעבור בעיקר בשל בעיות שינוע", מסביר שלום, "יקר יותר לשנע סחורה מצפון הארץ מאשר ממרכז הארץ".

לפני שהתוודע לתעשיות שב"ס, ייצר שלום את שקיות הקרטון שלו בכפרים הערביים: טירה, כפר קאסם וג'נין. "זו היתה אופרציה קשה ומסובכת מאוד גם מבחינה ביטחונית, אבל משתלמת בגלל כוח העבודה הזול", הוא אומר. "כשהתוודעתי לתעשיות שב"ס, הבנתי ששכר עבודה נמוך אפשר להשיג גם בארץ. אז אמרתי לעצמי, למה לי להישאר בכפרים ערביים, ועברתי לכלא".

על רקע התחרות הגוברת בייבוא הזול, שלום שמח היום יותר מבעבר על הצעד האסטרטגי שנקט בהעתקת פעילותו היצרנית לכלא. "עלות העסקת עובדים נמוכה מאפשרת לי להתמודד היום מול יבוא זול של שקיות קרטון. התחרות קשה ומפריעה, אבל כרגע לא מאיימת".

שלום מייצר אלפי שקיות קרטון ביום ללקוחותיו, בהם ניו-פארם, נטוויז'ן, חברות אופנה ותכשיטים ועוד.

* אתה מרוצה מתפוקת האסירים?

שלום: "התפוקה בסך הכל בסדר".

* איזה חסרונות יש למפעל בכלא?

"כניסה ויציאה. לא פשוט להכניס ולהוציא סחורה מהכלא. כשיש מצב חירום, כמו ספירת אסירים, המפעל מושבת כי העובדים בתאים. כשיש ביקור משפחות, האסיר נעדר מהמפעל לכמה שעות ואותו דבר כשהקנטינה מגיעה, פעם בחודש. אבל למדתי להסתדר עם כל המגרעות של הכלא. היום אני מסתכל על חצי הכוס המלאה".

* אז אתה ממליץ להקים מפעל בכלא?

"מומלץ אם המוצר שלך מתאים לייצור בכלא. כולם מרוויחים מזה: אסירים רוצים לעבוד, סוהרים רוצים שקט ואתה מרוויח".

* כמה פעמים אתה מגיע למפעל בכלא?

"פעם בחודש. אין צורך יותר מזה. מנהל המפעל, מטעמי, עושה את העבודה".

* "ביג בג" הוא עסק רווחי בזכות כוח עבודה זול?

"עסק רווחי וכלכלי מאוד".

שקע ותקע בכלא

לרשימת מפעלי היזם הצטרף בשנה האחרונה גם וייסבורד מ. ובניו, מפעל לייצור אביזרי חשמל. פנחס וייסבורד, 66, מבעלי המפעל (בחלקים שווים עם שני אחיו, יצחק ואסתר), החליט להקים מפעל בכלא רימונים שבשרון בהשקעה של 100 אלף שקל כדי לשרוד בתחרות מול הייבוא הזול מטורקיה ומסין.

"לא הצלחנו לעמוד בתחרות הקשה ונקלענו לדילמה רצינית", הוא מודה, "מצד אחד, לא רצינו להעתיק קווי ייצור לחו"ל, אם כי בדקנו חלופות בירדן וברשות הפלסטינית, ומצד שני לא רצינו להפסיק לייצר אחרי 60 שנות פעילות ולהפוך ליבואני שקעים, תקעים ומפסקים מהמזרח", אומר וייסבורד.

כשהגה את הרעיון להקים מפעל בכלא, אחיו, יצחק, המשמש כמנהל הכספים של החברה, התנגד למהלך. "אחי חשש ונרתע מהרעיון. כאיש כספים הוא חשש מאיבוד כספים".

* איך הצלחת לשכנע אותו בסופו של דבר?

וייסבורד: "אמרתי לו שאין לנו הרבה ברירה ושצריך למצוא דרך זולה יותר לייצר אביזרי חשמל. עשיתי תחשיבים שהראו שאם נמשיך לייצר במפעל שלנו באזור התעשייה קרית-אריה בפתח-תקווה, לא נשרוד".

* אפשר לומר שהכלא שימש קרש הצלה?

"היום אפשר לומר זאת. ההתחלה בכלא היתה קשה מאוד. לא המראנו והיינו על סף ייאוש".

* למה?

"איכות המוצרים היתה ירודה והיו לנו המון החזרות. למרות שלימדנו את האסירים, היו הרבה בעיות עם הרכבת המוצרים. בעיה נוספת שהקשתה עלינו היתה המתנה ארוכה של שעתיים ויותר בהוצאת ובהכנסת סחורה לכלא.

"כמו כן סבלנו בהתחלה מתחלופה גבוהה של אסירים. זה הרגיז כי עד שאסיר לומד את העבודה הוא משתחרר".

* מה השתנה בחודשים האחרונים?

"היום משאית הסחורה לא ממתינה יותר מ-20 דקות ביציאה ובכניסה לכלא. אין תחלופה גבוהה של אסירים כי ביקשנו להעסיק אסירים ששפוטים לתקופות מאסר ארוכות.

"תפוקת האסירים גבוהה, הם מרכיבים כמה אלפי פריטים ביום, וחוץ מזה, לומדים להכיר את המערכת".

* יש לך כוונה לסגור את המפעל בפתח-תקווה ולהרחיב את המפעל ברימונים?

"אני מתכוון להקטין את נפח הפעילות בפתח-תקווה ולהגדיל את הפעילות בכלא. כרגע אין לי שום כוונה לסגור לחלוטין את המפעל בפתח-תקווה. אבל אני שוקל לעבור מפתח-תקווה לאזור התעשייה ברקן, שם הארנונה זולה בהרבה.

"אני משלם 60 אלף שקל בחודש ארנונה לעיריית פתל-תקווה. זה טירוף".

* עד כמה תשומות הייצור בכלא זולות מאלה שבפתח-תקווה?

"בעשרות אחוזים וזה מה שמאפשר לי להתמודד מול הייבוא. אני לא מבין למה לא נותנים לנו לחיות. מדיניות השמיים הפתוחים לייבוא היא בלתי נסבלת. ייבוא לא צריך לפגוע בייצור המקומי".

* מומלץ להקים מפעל בכלא?

"אם העסק שלך עתיר עבודת ידיים, לואו-טק, אז זה בהחלט מתאים ומומלץ. לוקח קצת זמן עד שנכנסים לעניינים אבל החיסכון בעלויות כוח אדם הוא יתרון גדול".

ומה אומרים האסירים

אסירים מועסקים רואים עצמם אסירי תודה, שכן אחוז קטן מהם זוכה לקבל עבודה במפעלי יזם/שב"ס. בישראל יש כ-17,500 אסירים, מתוכם 10 אלף פליליים, 5,200 ביטחוניים ו-2,500 עובדי שירות (חלופה למאסר). רק אסירים פליליים מורשים לעבוד, מהם מועסקים רק 2,000 אסירים ומתוכם 120 בעבודות שיקום מחוץ לכלא.

על פי נהלי שב"ס, ועדת שיבוצים בראשות סגן מפקד בית הסוהר היא שמחליטה איזה אסיר לשבץ בעבודה על פי רקע מקצועי, התנהגותי ועוד. בכלא רימונים, כך מתברר, זה עובד קצת אחרת. לדברי מנהל בית הסוהר, אלברט אבוחצירה, הוא זה שמחליט מי יעבוד ומי לא. "אני בוחר באסירים מעוטי יכולת. במקום שיהוו נטל על שב"ס, שמממן לכל אחד מהם 80 שקל ביום, שילכו לעבוד".

האסירים, שעובדים משמרת אחת ביום בין השעות 08:00-15:00, מעידים על עצמם שהם עובדים ממושמעים ושמחים לקבל משכורת חודשית המחושבת במונחי תפוקה. החרוצים שבהם גורפים שכר חודשי של 2,000 שקל בממוצע ועל כך אומרים: "עשיתי מכה". מתברר שלמעט תגרת ידיים אחת שהתפתחה במפעל השקיות "ביג-בג", לא נרשמו אירועים אלימים במפעלים.

האסיר שמעון, 36, נכנס ויוצא מהכלא מגיל 18 בגין עבירות שוד והתפרצויות. בחצי השנה האחרונה הוא עובד אצל וייסבורד ברימונים. "כל מי שעובד כאן מרוצה מאוד", הוא אומר, "אם היינו צריכים לשבת כל היום בתא ולא לעבוד היינו משתגעים".

שמעון נחשב לאחד האסירים החרוצים במפעל ובעל תפוקה גבוהה. "אני מרוויח 1,900 שקל בחודש. ביחס לאחרים זה הרבה אבל ביחס למציאות זה כלום. אבל אני עדיין מרוצה כי יש לי כסף לקנטינה". שמעון, שאמור להשתחרר בעוד ארבעה חודשים, מאמין שסיגל לעצמו מוסר עבודה. "אני מקווה לחפש עבודה ולא פשע".

עלי, 44, השפוט למאסר עולם בגין רצח אחיו, בא למפעל גם כשהוא חולה. "יותר טוב לעבוד מלשבת באגף". לצידו השמאלי יושב רוצחה של חנית קיקוס, ובשולחן מאחור מדביק שקיות קרטון עמר, 43, רוצחו של סדרן מוניות מפתח-תקווה. הוא מרוויח 1,200 שקל.

אחד האסירים המפורסמים בכלא מעשיהו הוא פליקס חלפון, המועסק זה חודשיים וחצי במפעל "תפנית" לציוד משרדי. "אני מחורר יומנים, מדביק דפים ומאוד מרוצה, וגם 36 האסירים האחרים במפעל".

חלפון, השפוט לארבע שנים וחצי על עבירות סמים, מרוויח 2,000 שקל בחודש. "מעבר לכסף יש פה יחס טוב מצד מנהלי התעסוקה. אמנם אנחנו נמצאים באגף סגור אבל לא נותנים לך להרגיש תחת פיקוח. העבודה עוזרת להעביר את הזמן וגם להרוויח קצת כסף". באשר למוסר עבודה אומר חלפון: "תמיד היה לי מוסר עבודה למרות שאמרו שכדורגלנים הם עצלנים. כשאשתחרר אני רוצה לחזור לשחק כדורגל ולהתנדב בעמותת אל-סם".

לדברי מנהל שיווק תעשיות שב"ס, חגי דהן, האסירים מקבלים 12.9 שקל לשעת עבודה המתורגמת לתפוקה. בשנים 1998-1999 עתרו לבג"ץ שלושה אסירים שחשבו שמגיע להם יותר. ב-2001 דחה בג"ץ את בקשתם וקבע, כי העסקת אסירים איננה לצורכי פרנסה אלא לצורכי שיקום, ולכן לא מגיע להם שכר מינימום.