הזר

"המסע של ואן", כמו סרטיו האחרים של דרור, עוסק בנרטיב של עקירה וחיפוש נואש אחרי זהות שהייתה ואבדה. אין לה הגדרה, לזרות הזו ולתחושת חוסר ההשתייכות, אבל מי שחש בה יודע לזהותה ולשמוע את צעקתה. בסרט הזה ("פנטזיה שלי") ניסה דוקי דרור לפרוק את מטענו האישי בתהליך שנמשך 10 שנים, בהם עסק בעברו ובעברו של אביו שעלה מעיראק. "אני לא יכול ולא מצליח שלא להתייחס להשפעות של עברי ועבר המשפחה. זה לא נעשה באפן הכרתי. ביומיום זה ניכר בכיוונים אליהם אני נמשך", הוא אומר, "ההגדרה שלי חוצת זהויות. היא לא מתקבעת בזהות אחת. איך אזהה את עצמי? עם אבי בעיראק? כאן בארץ? בארה"ב, שם חייתי ולמדתי?". את הדיאלוג והקונפליקט המתמשך בין הזהויות המרכיבות אותו הוא מנהל דרך הדמויות בסרטיו.

מעגלים סבוכים של זהות

ב"מסע של ואן" מחזיר דוקי את אביה של ואן, ויאמי נויין, לוייטנאם. ויאמי, שבישראל קוראים לו עמי, הגיע לישראל כפליט וייטנאמי במסגרת המחווה ההיסטורית של מנחם בגין מ-1977 שבצעד הומאני הציע מקלט מדיני ואזרחות ישראלית לחלק מהפליטים הוייטנאמיים. אל הספור האבסורדי הזה אנחנו מתוודעים דרך הבלוג שכותבת ומספרת ואן, ישראלית אסלית ואחת מחמש בנותיו של נויין שנולדו בישראל. ואן מצטרפת אל אביה למסע אל עברו שנמחק, אל הכפר משם גורש באכזריות לפני כארבעים שנה עם תום מלחמת וייטנאם, כדי לעמוד יחד איתו אל מול האיש שהפך למיתוס "האיש הרע" - ראש הכפר שאז כיוון אקדח לרקתו והיה אחראי לגירושו, כדי לעזור לו להחזיר לרשותו את אדמות המשפחה שננטשו עם בריחתו.

למרות שהסרט מספר את סיפור האב, בחר דרור לקרוא לו "המסע של ואן". "כשראיתי אותה בפעם הראשונה, פרצה ממנה הרבה דרמה. יש בה ביטחון עצמי גדול וחולשה ופגיעות שיוצרים ביחד דמות קולנועית מרתקת", הוא אומר. "הספור של האבא ברור יותר, יש לו יעד שהוא רוצה להשיג, יש לו חלום ברור וגעגועים למשהו מוגדר. הוא מרגיש שיש מקום ששם נשארו חייו האמיתיים, מקום שם לא יהיה זר. ואן נולדה כאן וסוחבת את הסיפור המשפחתי על גבה. כל השנים שימשה עוגן להוריה והייתה לכודה בתוך מעגלי זהות שלא יכולים להיפגש; הישראליות הטבעית שלה מול הוריה התלושים שלא נקלטו פה מעולם. הפער הזה יצר תהום גדולה של זרות. זה הפך את הטרגדיה שלה לקשה יותר".

מה שיכול היה לקרות

דרור הגיע לעשיית סרטי תעודה בטעות. "למדתי קולנוע, תיאטרון וספרות. לא ידעתי מה זה דוקומנטרי, עד שיום אחדחיפשתי נושא לסרט והגעתי לבית כלא בארה "ב שהייתה בו תכנית של אסירים שלימדו אסירים אנלפבתים. סופרו שם דברים מזעזעים. עמדתי מול אנשים סופר אינטליגנטיים שקרה להם משהו לא טוב, וזה ריתק אותי. ברגע ששמתי מולם את המצלמה הרגשתי שאני לומד המון על עצמי. זה הפך לסרט הראשון שלי. מאז אני משחזר בעשייה התיעודית כל פעם מחדש את ההנאה וההתרגשות שחשתי אז מול הדמויות האמיתיות ומה שקרה, ויכול היה לקרות, להן".

אל ספור המשפחה הגיע דרך ויולט שיצר, שהייתה מורתה של ואן בבית הספר התיכון עירוני ז' ביפו. שיצר גם כתבה את התסריט מתוך היכרות עם המשפחה.

"באינטואיציה שלי אני מרגיש את הדמות שעומדת לפני ומזדהה עם הרצון שלה להגשים צורך אישי. העיבוד הויזואלי בא מהתוכן, אין לי קונספציה ראשונית. אני מתחיל עם כיוון, אבל הקונספט הסגנוני מתקבל בהדרגה ומתגבש בעיקר בשלב העריכה. את תכנית הצילומים אני מכין בקפדנות לפני שאני מגיע לצילומים. אני מתייחס לכל סצנה כאילו היא סרט בפני עצמו, אני שואל את עצמי בכל סצנה, מה הדמות רוצה ומנסה לפענח ולפצח אותה מבחינה דרמטית, ואז בצילומים עצמם זה מאפשר לי להתחבר למה שקורה באופן חופשי יותר ופשוט לצלם כאילו שאני אוסף את הדרמה בזמן שהיא מתהווה".

שנתיים נמשכו הצילומים של הסרט. כשיצא דרור לוייטנאם לא ידע לאן יתגלגלו הדברים. הפגישה של האב ובתו עם הבית הישן בוייטנאם הייתה מתסכלת והותירה את הפצע פתוח ומדמם; שאיפת הנקם שעמדה להתממש בפגישה עם האיש הרע נותרה בגדר שאיפה מתסכלת, והאדמות שנגזלו לא הוחזרו לבעליהן, שהפך לזר בארצו לשעבר.

רוצה שהגיבור יצליח

בסרטו "השכן של ישו" עקב דרור אחר ג'והר אבו לאשין, ערבי-ישראלי שיכול היה להיות כוכב העל של האגרוף העולמי, אבל כמו שאשתו האמריקאית היהודייה אומרת בתחילת הסרט: "הבעיה הייתה שהוא היה ערבי".

אחרי ניצחונות גדולים בארה"ב בחר ג'והר לחזור לפה, להתמודד בעקשנות עם זהותו הפלסטינית ולנסות לקיים קרב אגרוף גדול בעזה שאפילו ערפאת הבטיח לממשו. באחת הסצנות נשבר ג'והר הכריזמטי שמרגיש שהחלום מתחמק ומתרחק ממנו ואומר "אני מרגיש כמו גיבור בלי בית". ואז הוא מתקן את עצמו: "אני לא מרגיש גיבור עכשיו".

דרור: "זה קשה כשהגיבור שלך מתאכזב ונכשל. נורא רציתי שזה יקרה לו, שהוא יצליח. היה תכנון שנצלם בעזה ויעשו לו כבוד גדול. זה כואב להיות נוכח במהפכים האלה, אבל יש הסכם לא כתוב בין יוצר לבין הדמות שלו שלא מתערבים במה שקורה. הפורטרט צריך להכיל את הגרעין של הדמות. זה אלמותי, זה מה שחייב להישאר תמיד".

לסרטים של דרור ארומה של סרט עלילתי; הם מדגישים רגעים דרמטיים והם יפים מאוד ויזואלית. "המסע של ואן" מתחיל עם תנועת מצלמה סקרנית שמשוטטת בבית המשפחה ומעבירה אינפורמציות דקות הבחנה שלא צריכות הסברים. אז למה לא לעשות סרט עלילתי, בעצם? דרור אומר שזו השאיפה, הרצון לגעת בקהל גדול יותר ולהצליח לעורר אצלו משהו, אבל הוא חושב שלקולנוע הדוקומנטרי יש את הפוטנציאל למצוא קהל כמו לאחיו העלילתי. "התהליך הזה קורה בכל העולם. בסוף יגלו באולמות הקולנוע שגם לסרט התיעודי יש הרבה 'רגש'".

דרור מספר שאחרי ההקרנה של "השכן של ישו" אמר לו גיבורו, שבינתיים הפסיק להתאגרף, שזה סרט נורא עצוב. אני אומרת לו, שהדמויות החצויות שהוא מתעסק איתן יוצרות גיבורים טראגיים בעלי עוצמה ושככה זה חייב להיגמר, כמו טרגדיה יוונית. "אני דווקא כבר מחכה שמישהו מהדמויות בסרטים שלי יצליח להגשים את מטרתו", הוא עונה. "כשסרט נגמר בהצלחה של הגיבור הוא נמכר טוב יותר. אנשים אוהבים יותר את ההצלחה כי זה מה שהם רוצים. פחות מעניינת אותם תחושת ההכרה במי שאתה. הקהל רוצה שתיתן לו פרוזאק כדי שירגיש טוב יותר עם עצמו". דרור מדבר בשקט ומודד במתינות את מילותיו אבל בפנים יש בערה חזקה. הוא עוד יעשה סרט עלילתי, ולו רק כדי לשלוט פעם אחת על סוף הסיפור. *