בשם עצמם

הם נולדו עם כפית של זהב בפה ועם שם משפחה מחייב. רבים מהבנות ומהבנים הצעירים של אצולת הממון בישראל, הולכים בעקבות הוריהם ומשתלבים בעסקים המשפחתיים. השנה, למשל, התוודענו אל ג'ייסון אריסון, בנה בן ה-25 של המיליארדרית שרי אריסון, שמונה למנכ"ל קרן התרומות המשפחתית ויש המנבאים לו תפקידים בכירים יותר בעתיד. מנגד, יש צאצאים המוותרים על ההזדמנות לחבור לעסקים המשפחתיים ובוחרים בדרך עצמאית, כדי להוכיח לעצמם ולסובבים אותם שהם יזמים בזכות עצמם ויכולים להצליח בכוחות עצמם.

יש הטוענים כי המוטיבציה לצאת לדרך עצמאית, נובעת גם מן הרתיעה של ההורים להוריש לילדיהם סכומי כסף גדולים. על פי הפייננשל טיימס, שליש מהעשירים חושבים שירושה גדולה ללא תנאים היא רעיון גרוע. במאמר שפורסם באחרונה נכתב כי סופר-עשירים, בייחוד אלה שעשו את הונם במו ידיהם, שואפים להניע את ילדיהם להרוויח את כספם ולא להסתמך על הירושה הנדיבה. במאמר זה צוטט ג'רמי ארנולד, ראש חטיבת הייעוץ של Barclays Wealth שערך סקר בנושא: "זו מגמה מעניינת, כי יש בימינו יותר כסף. אפשר לרשת הרבה יותר, אך יש בעיות של מוטיבציה. הורים רוצים שצאצאיהם ייהנו מהשפע, אך גם לחנכם לאחריות הכרוכה בהון. הם רוצים להבטיח שלילדיהם יהיה רצון להצליח בעצמם, ולבנות הון משלהם". נתון נוסף שעלה מן הסקר מלמד ש-60% מהעשירים מתעקשים שילדיהם ילכו לאוניברסיטה או יחזיקו בעבודה לפרק זמן מסוים לפני שיקבלו את הירושה. נראה שזה מה שציפה מייסד אימפריית מלונות הילטון מנכדתו, פאריס הילטון. באחרונה, לאחר שהתאכזב מנכדתו הפרועה, הודיע כי יתרום את מרבית הונו, ובכך למעשה נישל אותה מירושת המיליונים.

אסף טלמור-ורטהיימר, גל פדני, אלון צ'צ'יק, עינת רובין ועופר שחל, הם דוגמה ישראלית לבנות/ים של, שיצאו לדרך עצמאית. חלקם בחר בקריירה עצמאית שונה לחלוטין מזו של הוריהם, וחלקם בחר בקריירה עצמאית אך דומה. כך או כך, אף לא אחד מהם "מיודד", לפחות לא כלפי חוץ, עם הטייטל "בת/בן של". "אני קודם בזכות עצמי", אמרו לנו כל אחת ואחד מהם. להלן סיפורם היזמי.

עינת רובין: "אבא תמיד אומר לי לשמור על קור רוח כי אני לא קרת רוח"

"חוקי המס בישראל התישו והבריחו את לבייב ללונדון. הוא לא איש העסקים הראשון ולא האחרון שבורח מכאן בגלל זה", כך אמר עו"ד פנחס (פיני) רובין בתגובה להודעה על עזיבתו ללונדון של איש העסקים לב לבייב. רובין מתריע זה זמן רב על כך ששיטת המיסוי בישראל תרתיע משקיעים מלהגיע ותבריח אנשי עסקים ישראלים. רובין, ראש משרד גורניצקי, נחשב למומחה בתחום המס והחוזים ולאחד מעורכי-הדין הבכירים בישראל המייצג את שועי הארץ. בין לקוחותיו, שרי אריסון, יצחק תשובה (בנו, אלעד תשובה, התמחה במשרד גורניצקי), משפחת שטראוס, משפחת פרופר, משפחת המבורגר, האחים עופר, משפחת חכמי וקבוצת שחר-קז, צדיק בינו וסונול. "לקוחה" חשובה אחרת שלו - אם לא החשובה שבהם - היא בתו, עינת רובין, 34. לפני כשנתיים וחצי הקימה את brand lab, עסק קטן לייבוא ולשיווק מוצרי טיפוח לכף היד והרגל, בהשקעה ראשונית של כ-50 אלף דולר. עינת היא היבואנית הבלעדית של המותג האמריקני essie, הנחשב למותג יוקרתי בתחום הלקים החביב על סלבריטאיות הוליווד. "אבא, כמומחה לחוזים, עזר לי עם הניירת הקשורה בזיכיון", היא אומרת. "עם אבא כזה, למה שאלך לעורך-דין אחר. הוא עורך-הדין שלי ואני מפעילה אותו יפה".

בניגוד לבני משפחתה (אמה, ציפי, היא עו"ד המשמשת כיום כיו"ר אגודת ידידי הבימה ואחיה, איתי, אף הוא עו"ד העוסק בתחום הנדל"ן), עינת בחרה ללכת בדרך אחרת. "אני בטוחה שיכולתי להיות עורכת-דין מצוינת אבל הלהט שלי, מאז ומתמיד, היה שיווק ועולם המותגים. זה מה שמשך אותי מגיל קטן", היא אומרת. את דרכה בתחום השיווק החלה מיד עם סיום לימודי תקשורת ומינהל עסקים במכללה למינהל. "נסעתי לניו-יורק ועשיתי שם תואר שני בשיווק". לימודים בתפוח הגדול, כך היא מגלה, היו רק התירוץ. "תמיד רציתי לחיות בניו-יורק, ואכן נשארתי שם שבע שנים". למחייתה עבדה כיועצת שיווקית-אסטרטגית לחברות ענק כמו סנדיקט היהלומים, דה-בירס. לפני ארבע שנים חזרה לישראל. "חזרתי כי התעייפתי. העבודה היתה כרוכה בנסיעות ובאינטנסיביות רבה. הספיק לי. רציתי הביתה".

שנתיים וחצי לאחר מכן הקימה, כאמור, עסק משלה. "במשך שנים יעצתי לחברות איך להחדיר מוצר ואיך למתג אותו. הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו לעצמי בכוחות עצמי. היום אני עושה את זה כאן עם essie בשוק הקוסמטיקה המקצועי ובקרוב עם מותגים נוספים". אבל בעסקים כמו בעסקים, שלבי הקמת העסק אינם פשוטים. "הקמתי את העסק בעשר אצבעותיי. לקחתי הלוואות מהבנק. לא הבאתי גרוש מהבית. זה היה מלחיץ מאוד. היו לי לילות שלמים בלי שינה", היא אומרת. "במשך שמונת החודשים הראשונים הסתובבתי בין מספרות, מכוני יופי, ספא ואפילו הגעתי לבתיהן של פדיקוריסטיות. השוק היה שוק של מחיר נמוך ולא היה פתוח למוצרים יקרים יותר. בסופו של דבר, העקשנות והנחישות שלי השתלמו. עזרה לי גם התמיכה שקיבלתי מהבית. תמיד קיבלתי מאבא חיזוקים שאין דבר כזה אי-אפשר ושאם רק רוצים אז הכל אפשרי. הוא גם תמיד אומר לי לשמור על קור רוח כי אני לא קרת רוח. היום, העסק שלי רווחי ושבעזרת השם, ימשיך ככה".

אסף טלמור-ורטהיימר: "אני רואה את עצמי משתלב בעסקים המשפחתיים בעוד 20 שנה"

עבור אסף טלמור-ורטהיימר, 25, בנו של איתן ורטהיימר ונכדו של סטף ורטהיימר, זהו ראיון ראשון. "אני מאמין במעשים ולא בדיבורים", הוא אומר. הסיבה שהסכים להתראיין פעם ראשונה נעוצה בעסק חדש שהקים יחד עם טל צבי-נתנאל, 24, וארז ישראל-שפץ, 29.

אסף וטל הם חברים לספסל הלימודים. שניהם סטודנטים שנה שלישית למינהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה וחברים בתוכנית RRIS, רפאל רקאנטי אינטרנשיונל סקול למינהל עסקים. ארז, הצלע השלישית בשותפות, הוא איש מחשבים הנשוי לאחותו של טל.

השלושה חברו יחדיו והקימו לפני כשנה את חברת "אתרים", העוסקת בפיתוח ובתמיכת אתרים ואפליקציות אינטרנטיות אותם היא הופכת ליחידות רווח עצמאיות. לאחר מכן, ייסדו את "הגענו", בהשקעה ראשונית של 64 אלף דולר, אתר אינטרנט המזמין יהודים מהארץ ומהעולם לשמוע ולראות מוסיקה ישראלית. לרעיון העומד מאחורי האתר יש גם ריח של ציונות: לחבר בין יהודי התפוצות לבין היהודים בישראל, על בסיס משותף של זיקה ועניין במוזיקה ישראלית. "אנחנו רוצים לייצא תוכן לעולם היהודי", הם אומרים. באתר יש כיום מאגר של כ-850 להקות ויוצרים ישראליים. בקרוב, אומרים היזמים, מוזיקאים יוכלו למכור את יצירותיהם באמצעות האתר, ומכאן, מהתיווך, הכנסות האתר. אך גם, מפרסומות ומאפליקציות סלולריות עתידיות.

השלושה הצליחו לגייס 1.16 מיליון דולר ממשקיעים עם שמות מפוצצים, דוגמת אריה סבן, דירקטור בשידורי קשת ואח של חיים סבן; יואב חרל"פ, מבעלי כלמוביל, יבואנית רכב; ואיתי שטרום, בעלי חברת IS-Planum ודירקטור במובייל מקס טכנולוגיות. אסף מודה ששם המשפחה שלו סייע בגיוס המשקיעים: "השם עזר לנו לקבל את ההזדמנות לשבת מול האנשים האלה, כל השאר זה נטו אנחנו". טל, בן למשפחת יהלומנים, מוסיף: "הרעיון שלנו טוב והמשקיעים התלהבו ממנו. הם התלהבו גם מהסינרגיה ומהכימיה של שלושתנו. הם ראו שאנחנו אנשים רציניים שלא יורים מהמותן וזה מה שגרם להם להשקיע במיזם שלנו". אסף: "המשקיעים אמרו לנו שיש לנו את הניצוץ בעיניים". לשאלתנו, מדוע לא גייסו כסף מהבית, השיב אסף: "יכולנו להביא את הכסף מהבית אבל רצינו לגרום לאנשים כמו אלה שגייסנו, לפתוח את הארנק. זה הרבה יותר חזק".

באותו עניין אך בהקשר אחר אומר ארז: "אנשים חושבים שאם גייסת כסף, אז הכל טוב. הם לא מבינים שכשאתה מגייס כסף אז אתה גם חייב כסף". טל: "כשאתה מגייס כסף אז יש לך אחריות כלפי אנשים אחרים". אסף: "הרבה יותר קשה היום כי מדובר בכסף של אנשים אחרים. יזם צריך לדעת להתמודד עם האחריות הזו. בעצם, זה מתחיל משם, מהאחריות".

במהלך הראיון, אסף הרבה לדבר על עסקיו ומיעט לדבר על עסקי המשפחה. הוא גם לא התייחס, אפילו לא ברמיזה, לעסקת הענק של סבו ואביו עם איל ההון האמריקני וורן באפט, שרכש 80% מקבוצת ישקר שבבעלותם בתמורה ל-4 מיליארד דולר. מה שכן אמר, שהוא מרבה להתייעץ עם אביו וסבו. בתשובה לשאלתנו, מדוע בחר בדרך עצמאית, השיב: "זה היה מתבקש שאלך לעסקים המשפחתיים. זה לא אומר שאני לא רואה את עצמי בעסקים המשפחתיים בעוד 20 שנה. אני רואה לנכון להשתלב שם, אבל היה לי חשוב לא להתחיל משם. יזם שמאמין בעצמו עושה את כל השלבים הראשונים בעצמו. לעשות עסקים במשפחה, זה לקבל הקלות על תקן של 'בן של'. לא רציתי שזה ישחק תפקיד. רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגל גם לבד, ולהיות שם בעתיד כי אני מסוגל ולא בגלל שאני 'בן של'".

הכללים של סבא סטף ורטהיימר ליזם התעשייתי

ומה חושב על כך הנכד אסף טלמור-ורטהיימר

1. כשרוצים לרוץ מהר בעסקים, זה לוקח כפליים זמן. "אסור לקפוץ מעל הפופיק ולרוץ מהר. אין קיצורי דרך".

2. צריך להתרגל להרוויח כסף מהיום הראשון. "כל יזם מתחיל בחלום, ואחד הדברים שהכי קל לעשות זה להישאר בתוך החלום. לפנטז, זאת טעות. במקרה שלנו, ראינו הכנסות 3-4 חודשים מיום הקמת העסק".

3. לא חייבים להמציא פטנט חדש. אפשר לעשות משהו שכבר קיים, אבל לתת שירות טוב. "זה ממש כך. בתחום שלנו, יש הרבה קבוצות מדיה ואתרי אינטרנט. לא המצאנו שום גלגל. לא צריך לפסול את מה שהאחרים עושים, החוכמה היא להשתמש באפיקים ובמודלים שכבר פעילים ולהוסיף משהו ייחודי משלך".

4. לעשות שגיאות קטנות, לא להתחיל עם שגיאות גדולות. "גם אבא אומר 'תעשה טעות קטנה כל יום, אבל אל תחזור עליה פעמיים'. במקרה שלנו, היינו בטוחים שכדי להתחבר ליהודי התפוצות עלינו לדבר יהדות. הסתבר שזה לא עובד ככה. טעינו טעות קטנה, חקרנו אותה וכך נמנעה טעות גדולה יותר. הבנו שהחיבור טמון באינדיבידואליות ולא בעניין של היהדות".

5. המילה הראשונה שלכם צריכה להיות תעשייה ורק אחר-כך מסחר, פטנטים, כסף וכו'. "האינטרנט היום הוא גם תעשייה. תעשייה אלקטרונית שפורחת ומייצאת יצוא מסוג אחר. אנחנו מייצאים תרבות ישראלית".

6. אי-הכיבוד שלנו למילה "יצירה" אופייני לאזור. אם מיכאל אנג'לו היה חי היום הוא היה מוכר אבנים ולא פסלים. "'הגענו' בא לתת מענה בדיוק לזה. לחשוף יצירה ישראלית, לקדם אותה וגם להרוויח ממנה. היצירה פה נהדרת ואיכותית, אבל לרובה אין במה. אנחנו, באמצעות הפלטפורמה שלנו, מנסים לקדם ולתמוך בה".

הכללים ניתנו על-ידי סטף ורטהיימר לבוגרי קורס יזמות תעשייתית שנערך בתפן במאי 2005.

גל פדני: "בגיל צעיר הצגתי את עצמי כגל, בלי שם משפחה"

גל פדני, הבת והנכדה של, מודה שהייחוס המשפחתי העיק עליה בעבר. סבה, אורי פדני, ייסד את חברת התכשיטים פדני, ואביה, אילן פדני, שימש כיו"ר החברה עד 2003, אז מכר את חלקו, 40%, לאחיו בני פדני. "בגיל צעיר הצגתי עצמי כגל, בלי שם משפחה", היא אומרת ומסבירה: "פדני זה אחד המותגים החזקים בארץ, ואם הייתי אומרת גל פדני, מיד היו חושבים שאני ילדה מפונקת, ואני לא".

עד לפני שלוש שנים, גל, הנכדה הראשונה והבת הבכורה במשפחה, עשתה הכל, חוץ מלהמשיך את השושלת העסקית. היא למדה באוניברסיטת תל-אביב מינהל עסקים ולימודי מזרח אסיה, לאחר מכן המשיכה ללימודי אמנות בבית-הספר לאמנות קלישר ולאחר מכן יצאה לטיול בן שנה בניו-זילנד ובאוסטרליה. "לא חשבתי שתכשיטים יהיו הכיוון שלי בחיים, למרות שהם היו סביבי מילדותי. למעשה, חוץ מלחפש יהלומים על הרצפה במפעל של סבא כילדה ולקבל תכשיט במתנה כל שנה כבוגרת, לא ראיתי את עצמי בעסק", היא אומרת.

אחרי הלימודים והטיולים, החלו לבצבץ המחשבות. "שקלתי את צעדיי. חיפשתי את עצמי. היו לי הרבה מחשבות והתלבטויות, מה אני עושה עם החיים שלי". הגורם למפנה היה אהבתה לאמנות וליצירה, והפור נפל כשהחליטה להירשם ללימודי צורפות. "כל החיים ציירתי ויצרתי. זה היה לידי כל הזמן. מעין הבנה שזה מה שאני אוהבת, ושאין לי לאן לברוח מזה. זה בדם שלי. החלטתי ללכת על זה, והתאהבתי. זה תפס אותי מיד. הרגשתי כמו דורותי מ'הקוסם מארץ עוץ', שחיפשה רחוק כשהכול היה לידה". עם סיום לימודי צורפות, פתחה את "גל פדני", עסק ביתי (עוסק מורשה) לעיצוב תכשיטי כסף. בניגוד למצופה, תכשיטיה אינם נמכרים ברשת חנויות פדני אלא ברשת תכשיטים קטנה יחסית, "רביד", המונה שש חנויות. "בחרתי ב'רביד' למרות שהיא נחשבת לרשת זולה בהרבה מפדני, כי אני רואה בה פלטפורמה מצוינת עבורי. יכולתי לשווק את התכשיטים שלי בפדני, אבל אז הייתי נבלעת בין כל המותגים היקרים והיוקרתיים שפדני מייבאת ומשווקת. כרגע טוב לי במקום שבו אני נמצאת".

ההחלטה שלא להצטרף לעסק המשפחתי, קיבלה את ברכת המשפחה. "גם אבא חשב שעדיף לי להתנסות ולדעת מה אני שווה בפני עצמי, ולא להתחיל את הקריירה שלי בתוך מסגרת קיימת. סוג של עצמאית בשטח, למרות שאני לא עושה צעד לפני שאני מתייעצת איתו ועם סבא שלי. אומנם אני נהנית מהתמיכה ומהידע, אבל כל ההחלטות הסופיות הן שלי". עוד לדבריה, שאיפתה נכון להיום היא "להתמקצע ולצאת כל חצי שנה עם קולקציה חדשה ולהציגה ב'רביד'".

אלון צ'צ'יק: "כ'בן של' אתה צריך להוכיח את עצמך פי כמה וכמה"

"כ'בן של' אתה צריך להוכיח את עצמך פי כמה וכמה כי אנחנו חיים בסביבה מאוד צרה וביקורתית", אומר אלון צ'צ'יק, בנו של ישראל (איזיה) צ'צ'יק, המכהן כיו"ר HOT, צמיגי אליאנס והחברה להגנת הטבע, דירקטור ב-EMI מקבוצת AIG ובעל עניין בנקסטקום הבורסאית.

צ'צ'יק הבן, נוהג, לדבריו, להיוועץ עם אביו גם בעניינים עסקיים. "אבא הוא אומנם שכיר, אבל כשכיר בדרגות הגבוהות יש לו מה לומר. אני שומע ומקשיב לו בגלל שהוא אבא שלי ובגלל שאני מאמין מאוד בראייה האסטרטגית שלו. כמנהל, אבא הוא אדם ישר והגון שנותן יחס מכובד עד לאחרון העובדים, ויש הרבה מה ללמוד ממנו".

צ'צ'יק הבן, נמצא בעסקי הפקות האירועים קרוב לעשור. את צעדיו הראשונים בתחום עשה בגיל 24, כשהחל להפיק להנאתו מסיבות חברים. כמה שנים מאוחר יותר תרגם את יכולות הייזום וההפקה שלו לביזנס, ונכנס כשותף רביעי בחברת "פוד ארט עסקים", שעסקה בהפקת אירועים לחברות, וכשותף שלישי עם מוטי רייפ וגיא המאירי בחברת ההפקות gama. בשנת 2000 יצא לדרך עצמאית עם "צ'צ'יק הפקות אירועים", חברה המתמחה בהפקת אירועי יוקרה לאנשים פרטיים ולחברות, החל מאירועי השקה וקוקטיילים וכלה בחתונות, בריתות, בר/בת מצווה ומסיבות ימי הולדת. כיאה לאירועי יוקרה, התעריפים שלו נעים בין 200 ל-1,500 דולר לאדם. "אני עובד כמו אדריכל, עם סקיצות ותרשימים. כך למשל, באחת החתונות שהפקתי בנינו חופה בגובה של תשעה מטרים ודק עץ אל תוך הים".

לדבריו, כשרק נכנס לענף, אביו לא התלהב כל-כך מהרעיון של הפקות, אבל כן סייע לו בפתיחת דלתות. "אבא הוא אדם זהיר שמודד את צעדיו, ואולי בגלל זה הוא היה מוטרד כשסיפרתי לו שאני מתכוון להקים עסק להפקת אירועים. בשנים הראשונות, שם המשפחה עזר לי בפתיחת דלתות, אבל במבחן התוצאה זה אני. בשלוש-ארבע השנים האחרונות, אבא מרוצה מאוד כי הוא נוכח לראות שהדרך העסקית בה בחרתי היא הדרך הנכונה ביותר עבורי". לדבריו, גם הוא עצמו מרוצה מן העשייה ומן הרווח שבצדה. "העסק רווחי היום ואני מאוד מרוצה, אבל זה לא בא בקלות. לקח לי 5-6 שנים לבנות מוניטין. אני עובד קשה מאוד וכל הזמן בוחן את עצמי. אני שואל את עצמי אם הייתי רוצה שאני אהיה המפיק של עצמי".

הפקת אירוע בימינו איננה עניין של מה בכך. אירוע בלי קונספט, הוא לא אירוע. "באירוע עם קונספט, מושקע רוב התקציב בלוקיישן ובעיצוב", מסביר צ'צ'יק. "אני מפיק אירועים אקסקלוסיביים לא בשביל לנקר עיניים. אני לא מפיק של זיקוקי דינור ושל קיטישיות. מרבית הלקוחות שלי אוהבים להשקיע באירוע שלא מנקר עיניים, ויחד עם זאת איכותי ברמה הגבוהה ביותר".

לדבריו, הסיפוק במקצוע הוא אדיר. "לקוח שבא בסוף אירוע ואומר לי היה מצוין, זה הדבר הכי נפלא מבחינתי, ויש לא מעט כאלה. זה מצחיק, אבל אבא סיפר לי לא מזמן שכמה אנשים שפגשו אותו אמרו לו 'אה, אתה אבא של אלון צ'צ'יק'".

עופר שחל: "פרגון בארץ זה כמו נפט. יש, אבל ממש קצת"

עופר שחל, 47, בדומה לאביו, עו"ד משה שחל, בחר גם הוא במקצוע עריכת-דין, ומשרד עורכי-הדין שפתח ב-1992 פועל בתוך משרד עורכי-הדין של אביו בתל-אביב. ואם לא די בכך, בדומה לשחל האב, לשעבר שועל קרבות ותיק בפוליטיקה הישראלית, גם לשחל ג'וניור יש שאיפות פוליטיות בעיריית תל-אביב. "אני בהחלט מרגיש כמי שמפלס את דרכו בדרך עצמאית, רק באותם תחומים", הוא מבהיר. "תמיד ידעתי שאם אהיה עורך-דין ואיש ציבור, אז אנשים יגידו שזה בטח בגלל אבא שלי. אני כן עורך-דין ואני כן רוצה להיכנס לפוליטיקה המקומית, לא בגלל הלגסי של אבא אלא בגלל שהנושאים האלה, מטבע הדברים, קרובים ללבי מגיל קטן".

עוד לדבריו, למרות שהמשרד שלו ושל אביו, ממוקמים בבניין אחד, מדובר בשתי ישויות עסקיות נפרדות. "בסוף שנות התשעים, כשאהוד ברק עלה להנהגת מפלגת העבודה, אבא החליט שהפוליטיקה החדשה לא מתאימה לו, פרש וחזר לעריכת-דין. כך מצאנו את עצמנו קרובים מקצועית. למרות הקרבה, נדיר שאנחנו עובדים במשותף על תיקים. אבא עוסק בתחום האנרגיה, התקשורת והליווי העסקי, ואני ושותפי, איתן האזרחי, עוסקים בנזיקין ובמשפט אזרחי".

לדבריו, לשם משפחה ידוע יש יתרונות וחסרונות. "פעמים רבות מצאתי את עצמי מפסיד מזה שאני 'בן של'. כך למשל, נפסלתי כדירקטור בבז"ן בגלל שאבא שלי היה פעם שר האנרגיה. הטיעון של פסלות בשל קרבת משפחה, קוממה אותי. כמו-כן, כשאני מופיע בבית משפט ונשמע אגרסיבי, אז אומרים לי 'רגע, רגע, אבא שלך לא כזה'. יש כוח רב בשם משפחה ידוע אבל למי שמחפש עצמאות לעתים זה נטל. אני לא בטוח שהייתי רוצה ששלושת ילדיי יהיו עורכי-דין. בארץ פרגון הוא כמו נפט, יש אותו אבל ממש קצת".

מאידך, אומר שחל, לשם משפחה ידוע יש גם יתרונות. "בגיל צעיר לעובדה שאתה 'בן של' יש יתרון של קבלת מחמאות ודלת פתוחה. כשחיפשתי משרד להתמחות בו לא פניתי לאבי. חיפשתי בעצמי וכשהגעתי לעו"ד אמנון זכרוני לא ציינתי מי זה אבא שלי. זכרוני, שזימן אותי לראיון, שאל אותי אם אני ה'בן של', אמרתי שכן והתקבלתי. יחד עם זאת, אין לי ספק שהייתי מתקבל למשרד גם בלי השם. האמת, שזה ציער אותי שהוא ידע. גם כעורך-דין עצמאי בתחילת הדרך, השם עזר לי לפלס דרך ללקוחות. לעתים, נאלצתי לפסול לקוחות שבאו אלי עם קריצה לכיוון אבא בימים בהם כיהן כשר. פיתחתי חוש ריח חזק לזה".

את רצונו להסתער על הפוליטיקה המקומית ולא הארצית, מסביר שחל, כך: "אם אתה הולך לקריירה שמישהו מבני משפחתך עשה בו חייל, ישוו אותך אליו ללא הרף ויהיה לך קשה מאוד לייצר שם עצמאות. לכן, אני מעדיף להתמקד בפוליטיקה המקומית". ובאשר לתחרותיות הסמויה בתוך הבית (גם אחותו עו"ד המועסקת אצל האב) אומר שחל: "אין לי תחרות בתוך המשפחה, ואנחנו לא עושים השוואות מי העורך-הדין הכי טוב והכי מצליח. המשרד שלי עובד יפה ומרוויח יפה".

וריאציה לתסביך אדיפלי

המיתוס ומימושו: אדיפוס רוצה להתחתן עם אמא (זיגמונד פרויד, 1910); אבא נשוי לעבודה שלו, לא פחות מאשר לאמא; אדיפוס מבין שעם אמא אי-אפשר להתחתן, אז הוא מתחתן עם העבודה של אבא; התסביך נפתר? לא, כאן רק מתחיל הסיפור.

התסביך האדיפלי הוא אנלוגיה לתהליך התפתחותי חשוב שעוברים ילדים בדרכם לבגרות. בתהליך זה הם יוצאים מתוך הבועה הנרקיסיסטית שלהם ומכירים בכוחה של הסביבה וכלליה. השאיפה ההישגית להיות כמו אבא היא מנוע צמיחה משמעותי, אולם התחרות הישירה מול האב עלולה לאיים ולסרס את ההתקדמות הטבעית כלפי מעלה.

ילדים להורים מצליחים, מצויים בקונפליקט. הם מופעלים בעת ובעונה אחת משני גורמים מנוגדים. האחד הוא האידיאליזציה של ההורה ומעשיו, שמביאים לרצון להידמות לו וללכת בעקבותיו. מהצד השני, קיים החשש להיעלם בצלו של ההורה המצליח. אין ספק, שפיתוח עסק יזמי חדש הוא פתרון אידיאלי לילד ההישגי.

עם זאת, אי-אפשר להתעלם מכך שברוב המקרים, ילדים אלה משתלבים בעסק של ההורה ומנסים להמשיכו מבפנים - התנאים הנוחים והלחץ המשפחתי מכריעים את הכף. אולם עדיף לתת לילד לצאת קצת מכלוב הזהב, לצבור ניסיון ולהתפתח בכוחות עצמו במקום אחר, ולחזור לעסק המשפחתי מעמדה בטוחה ובוגרת יותר. כניסה לעסק המשפחתי מעמדת ילד, אינה נקודת זינוק מוצלחת להמשך הדרך. ואכן, עסקים משפחתיים רבים קורסים במעבר לדור ההמשך, לא מעט בגלל האופן הלקוי שבו הם נכנסו לניהול העסק.

"סערת גיל ההתבגרות" הוא ביטוי המתייחס לגיל בו ילדים מתחילים לעמוד על דעתם ולשגע את ההורים בקפריזות בלתי סבירות. אולם, קיימת תיאוריה שטוענת שהקפריזה בגיל ההתבגרות היא דווקא של ההורים ולא של הילדים. ההורה, שהתרגל לסטטוס השולט והיודע-כל, מתקשה לוותר על מעמדו ולתת לילד לפתח נפרדות. תגובתו הסוערת של המתבגר היא לא פעם המענה לחרדת ההורה.

דינמיקה זו מאפיינת גם עסקים משפחתיים ואת האופן בו ילדים-ממשיכים נכנסים אל תוך העסק. ההורה, שמעוניין בהמשכיות העסק לילדיו, יוצר לעתים, באופן לא מודע, תנאים בלתי אפשריים לילדים לקחת את המושכות ולהתקדם. ההורה מתלבט בדיוק באותו קונפליקט אידיאליזציה-אינדיבידואציה בו מתלבט הילד. מצד אחד הוא אוהב את הילד ומעוניין לראותו תופס את מקומו בעסק. מאידך, מתוך החלק הנרקיסיסטי של ההורה, קשה לו כמנהל המייסד לסגת ולוותר על ההגמוניה שלו בניהול העסק.

כדאי להזכיר כאן נקודה נוספת שממעטים לדבר עליה, כמעט כטאבו - התחרות בין הורים לילדים. מסתבר שאדיפוס פועל בשני הכיוונים: באופן לא מודע, גם להורה קשה להתמודד עם האפשרות שהילד ייכנס לנעליו הגדולות ואולי אף יגביה עוף ממנו.

לסיכום, ילדים שגדלים בבית קרייריסטי מפנימים דפוסי הישגיות ופיתוח קריירה שעשויים לקחת אותם רחוק. יכולתם לממש את החזון של הוריהם ושלהם עצמם לגבי הקריירה האישית, תלויה בשני גורמים עליהם כתב רבות הפסיכואנליטיקאי קוהוט: הראשון קיים ברוב הבתים הללו, והוא גורם האידיאליזציה - הילד מעריץ-מעריך את הישגי ההורים ורוצה גם הוא להגיע להישגים בעתיד.

הגורם השני הוא ההיבט הנרקיסיסטי שמתפתח רק אם ההורים הצליחו לשקף לילד את יכולותיו בצורה אמפתית. במידה מסוימת, ניתן לנסח זאת כאידיאליזציה והערצה של ההורה את ילדו, בצורה שתואמת לעצמי האוטנטי של הילד ולא רק מתוך צרכיו של ההורה. אם שני התהליכים הללו חוברים בצורה מוצלחת, יש לצפות שהילד יוכל לקחת על עצמו תפקידי ניהול בהצלחה, בין אם בתוך העסק המשפחתי, ובין אם בעסק או בקריירה עצמאית שפיתח בעצמו.

הכותב הוא פרופ' אורן קפלן, פסיכולוג קליני וכלכלן, ראש תכנית MBA בפסיכולוגיה עסקית וניהולית במסלול האקדמי של המכללה למינהל.