למדיניותו של הנשיא הצרפתי מיטראן בנושא החינוך יצאו מוניטין טובים כבר בראשית
כהונתו, משום שהחינוך היה הסעיף הראשון בסדר-היום הלאומי שלו, החל בילדי הגן.
מיליוני פרנקים הופנו למערכות החינוך הארציות, וצרפת התגאתה בהישג הזה, שעלה
על הישגי מדינות אחרות באירופה. כך לפחות חשבו כולם.
התקופה המרתקת הזאת הולידה בשנות ה-80 ניסיון קולנועי מרתק לא פחות, את סרטו
הקשה של ז'אן-קלוד בריסו, "המולה וזעם", על מורה לשעבר שהעז להתבונן קצת מעבר
לכתפה של הממשלה, אל לבו של החינוך הלאומי, ומצא בו קופה של שרצים, שרובם שייכים
ל'משפחה' הצרפתית, מוסד מפואר נוסף שבריסו קעקע אז ללא רחמים.
ידידו של בריסו, מורה-לשעבר בשם דומיניק סמפיירו, כתב אף הוא סיפור מצמרר,
המבוסס על זיכרונותיו, וכמו בריסו גם סמפיירו מספר את סיפורה של הפרובינציה,
הרחק מאורותיה המנצנצים של פריס היפה.
סמפיירו כתב את תסריטו עם טיפני טברנייה, בתו של הבמאי הגדול ברטראן טברנייה,
שהוליד ממנו סרט נהדר, אנושי, כואב ואמיץ באופן יוצא-מן-הכלל.
כבר שנים ארוכות שברטראן טברנייה משמש שומר החותם של הקולנוע הצרפתי הישן והטוב.
הקריירה שלו, יציבה ופורייה, מזכירה את זו של קלוד שאברול, הוותיק ממנו. אבל
על שאברול, גדול ועתיר הישגים, קשה לומר מה שקל ונכון לקבוע על טברנייה - הוא
אולי ההומניסט האחרון של הקולנוע הצרפתי, ומי שניצב, לצדם של קן לואץ הבריטי
וג'ון סיילס האמריקני, בחזית המאבק של הקולנוע למען חברה טובה וצודקת יותר.
השלישיה הזאת - לואץ, טברנייה, סיילס - שומרת על גחלת המודרניזם ההומני, זה
שנדחק הצדה בשני העשורים האחרונים לטובת הפוסט-מודרניזם, על הטוב והדוחה שבו.
אבל טברנייה הוא במאי רב-גוני. אין ז'אנר שהוא זר לו ואין נושא שלא מצא את
דרכו אל מצלמתו. משלהי שנות ה-60, בסרטו הראשון "השען מסאן פול", טברנייה מעצב
את הקריירה שלו סביב הנושאים הרבים, והוא מטפל בהם באותה התרוממות רוח של אוהב
אדם גדול. טברנייה זכור בזכותם של "יום ראשון בכפר", ו"דקה לחצות" הטובים,
ובזכותם של סרטים תקופתיים, דרמות מתח ומלודרמות משפחתיות. הוא מדריך שחקנים
מעולה, בעל רגישות רבה לדיאלוג ומצלמה חסרת מנוח, שמעניקה לסרטיו תנופה חזותית
אדירה.
והתכונות האלה מתקיימות גם בסרט הנוכחי, בסרט הנפלא הזה, "הכול מתחיל היום",
שפותח את שנת הקולנוע החדשה אחרי חודשיים של סרטים קיציים מעיקים.
את דמותו של המורה מגלם פיליפ טורטון, שחקן אדיר מהקומדי פרנסז, שמנווט את
הסרט מראשיתו ועד סופו בכישרון בלתי ייאמן. הוא נקרא כאן דניאל והוא מנהל בית-ספר
לכיתות הנמוכות (המקביל אצלנו לגן חובה), בעיירה קטנה אי-שם. עיירה שהיא מיקרוקוסמוס
לא רק לצרפת, אלא לאירופה המערבית כולה.
אבטלה, משפחות חד-הוריות, גילוי עריות, התעללות פיזית בילדים, מהגרים עניים
מרודים, אלימות פיזית ומילולית, חסך רגשי ומה לא. והרי אלה הן הקללות של העולם
החדש, של הקפיטליזם האגרסיבי, ושל חברה ללא אידיאולוגיה וללא תכלית.
קץ האידיאולוגיות, קרי סוציאליזם לוחמני ומאמץ בלתי מתפשר לתיקון חברתי, הפך
את האדישות של השלטונות למציאות מרגיזה, וזו בעצם תמונת מצב עיקרית. כאן אפילו
נרמז שהעירייה נשלטת בידי מפלגה קומוניסטית, אבל איזה פער מתקיים בין פקידי
העירייה לבין המצב בשטח.
והמורה דניאל נלחם מבוקר ועד ערב מלחמה חסרת סיכוי, נגד הכול - נגד הרעב הנורא,
למשל, כאשר אם אומללה לא יכולה לשלם אפילו 30 פרנק לקופת בית-הספר, משום שזה
הסכום שאיתו היא אמורה לסיים את החודש. 30 פרנק!
וישנם המובטלים הצעירים שלא קמים בבוקר, משום שאין בשביל מה, וישנו ילד קטן
ושתקן שגופו מלא חבורות, כתוצאה מההשתוללות של החבר של אמו האדישה. עוזרותיו
של דניאל, כולן נאמנות למשנתו, חסרות אונים גם הן מול המציאות שכל יום נצבעת
מחדש באותם צבעים עכורים. כדי להעביר סוג כזה חומר דרמטי טברנייה בחר בצילום
פנורמי חזיתי, עם מצלמה שלא נחה לרגע, בדיוק כמו דניאל עצמו.
טברנייה אינו נוקט עמדה, אינו מושך לרגשנות, ואין אפילו סצינה אחת שאפשר ליחס
לה מניפולציה מסוג כלשהו. ולא קשה ליפול לבורות המניפולציה סוחטת הדמעות עם
חומרים שכאלה. דווקא האיפוק ואיכות הצילומים הם שעושים את הסרט מרגש כל-כך.
השחקנים, חוץ מטורטון, הם אלמונים או חובבים, וכולם עושים את עבודתם נאמנה.
הם משתלבים כל-כך נכון בתוך הסביבה הטבעית של הסרט, שהם נבלעים בתוכה כאילו
היה זה סרט תעודי.
אבל הפלא הגדול הוא האופן שבו הצליח טברנייה לשרטט את דיוקנאותיהם של הילדים
הקטנים, כולם בגיל הגן, כולם נהדרים, מרגשים, מוכשרים ואף לא אחד מהם עטוף
בנופת הצופים המוכרת עד לזרא, בסרטים שבהם ילדים קטנים וחמודים עד מאוד מצליחים
לגנוב את ההצגה, ולגנוב את הלב הרחום של הצופה.
טברנייה עקף את האפשרות הזאת ולא התפתה לנצל את הפלא הזה. כיתה שלמה עמדה לרשותו,
והיא הפכה בידיו האמונות לחבורת שחקנים קטנים עם כישרון גדול. לא להחמיץ.
"הכול מתחיל היום". במאי: ברטראן טברנייה. תסריט: דומיניק סמפיירו, טיפני טברנייה.
צילום: אלן שוקר. מוסיקה: לואי סקלאביס.
עם: פיליפ טורטון, מריה פיטארסי, נדיה קסי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
