אתגר טהור

חגית ירושלמי ניסתה להבין מה מריץ מנהלות ישראליות, מדוע בשונה ממנהלות אמריקניות, רובן נשואות ואמהות, ולמה יש כל-כך מעט מהן

55 תלמידים מכל רחבי העולם הרכיבו את כיתת הלומדים לתואר MBA בתוכנית הוותיקה, מ-1936, והידועה במצוינותה, במכון הטכנולוגי המוערך שבמסצ'וסטס. הגיל הממוצע היה 38. היו שם קציני צבא בכירים ממדינות שונות, פקידים בכירים, מנהלים בעמדות זינוק. 50 גברים ו-5 נשים. שתי אמריקניות רווקות בשנות ה-40 שלהן, עוד אחת רווקה ממקסיקו, ושתיים נשואות עם ילדים. אחת מהן היתה חגית ירושלמי מישראל, כיום מנכ"ל חברת משקר, מבית קוקה קולה.

"ראיתי שם הרבה מרצות רווקות, או בלי ילדים", משחזרת ירושלמי, "ושאלתי את עצמי מה קורה פה. למה האמריקנית היא או אשת קריירה או בעלת משפחה. ואז התחלתי קורס שעסק בפסיכולוגיה וסוציולוגיה של ארגונים. במהלך הקורס התבקשנו, כל אחד מאיתנו, לבחון את עוגן הקריירה האישי שלו. לשאול את עצמו מה הדרייב האישי של הקריירה הפרטית שלו. קיבלנו את רשימת העוגנים על-פי פרופ' אדגר שיין, כמו הצורך בניהול אחרים, הצורך במתן שירות, חיפוש אתגרים, לייף סטייל, ועוד.

"פרופ' לוטי ביילין, שהנחתה את הקורס, רישתה את התפלגות תשובות הכיתה. הסתבר שיותר ממחצית הכיתה זיהתה עוגן קריירה של צורך בניהול אחרים, ורק שלושה היו מעוגנים בחיפוש אתגר כמניע מרכזי. אני, עוד בת אחת ובן אחד. זזתי על הכיסא בחוסר נוחות, אבל אז המרצה הציגה לנו נתונים של שנים קודמות, והתברר שרוב רובם של התלמידים מאופיינים במה שקרוי "ג'נרל מנג'מנט", בעוד שמאפיין ה-Pure Challenge היה תמיד במיעוט - כאשר נשים התאפיינו יותר בעוגן הקריירה האתגרי הזה, ומיעוטן נטו יותר לעוגן ה-לייף סטייל.

"אחרי כמה חודשים נתנה לנו המנחה הנחיות לתזה, ואמרה שהיא ממליצה מאוד שניקח נושא הקרוב ללבנו. ככלכלנית, חשבתי לקחת נושא במימון או משהו דומה, אבל באותו רגע נזכרתי בתזוזה הנבוכה שלי בכיסא, והחלטתי להקדיש את התזה לנשים בניהול, ולדרך שבה הן מתמודדות בתפקידי ניהול".

מהי הצלחה?

נשים מנהלות את זמנן טוב יותר מגברים. הן שואפות לא לבזבז זמן, על-מנת שיוכלו לשפר את התפוקה שלהן. הן מתכננות דרכן בזהירות, על-מנת לשמר את האנרגיה הפיסית והשכלית שלהן ועל-מנת שיוכלו לנצל את מלוא היכולת שלהן. זה מה שמצאה ירושלמי, זוכת פרס לוראל-רקנאטי לחקר נשים בניהול, בעבודת הגמר שלה במסגרת לימודי ה-MBA באוניברסיטת MIT בנושא "נשים בניהול בישראל".

זוהתה גם נקודת תורפה, כזו שמנסה לתת הסבר נשי לעובדה שבעמדות הניהול בישראל תופסות הנשים 21% בלבד מכלל המנהלים. בעוד גברים מגדירים "הצלחה" כתפיסת עמדות ניהול, שכר גבוה וצבירת כוח ותהילה, הרי נשים מגדירות "הצלחה" כהשגת מטרות אישיות, הנאה מהעבודה, סיפוק עצמי ותרומה לאחרים.

הוא, בקיצור, דוחף כל הזמן קדימה ולמעלה - וזו עיקר מטרתו בקריירה. היא דוחפת כל הזמן לסיפוק עצמי - שמהווה עבורה את המדד הגבוה להצלחה. וכל זה הוא עניין של חינוך וחברה, ורמת ציפיות שונה מאשה ומגבר. נשים מנהלות חונכו לראות את הקריירות שלהן כמקור להגשמה עצמית, כמקום שבו יוכלו לעשות דברים שמעניינים אותן. גברים, לעומת-זאת, חונכו לראות בקריירה דרך לטיפוס בסולם, ולכן הם מצפים לצמיחה מתמדת וקבועה בתפקידים, ובמקביל גם בשכרם.

עוד נקודת תורפה נשית היא תסמונת היפהפייה הנרדמת. נשים חונכו להיות מחוזרות ופסיביות. בחיי האהבה, כמו בקריירה, הן משדרות החוצה את הציפיות החברתיות. הן יושבות ומחכות שיציעו להן, שיקדמו אותן. לא דוחפות, לא מעמידות עצמן במעמד מתמודד. גברים לא מחכים, הם פועלים ודוחפים בכל הכיוונים.

ירושלמי, בוגרת לימודי כלכלה וסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, שימשה במשך עשר שנים מנהלת המחלקה הכלכלית של קוקה קולה בישראל. שנת-הלימודים הצפופה והאינטנסיבית בבוסטון היתה פסק זמן וקבלת תואר, לקראת כניסה לניהול משקר, המספקת שירות באמצעות מכונות אוטומטיות לממכר מוצרי שתייה קרה וחמה, חטיפים, כריכים ושלגונים בכל רחבי הארץ. 180 עובדים בחברה, שמרכזה בפארק דרום בקיסריה, והיא המובילה מסוגה בארץ.

"המאפיינים של ישראל היו אמורים דווקא לייצר כר הזדמנויות טוב יותר לנשים ישראליות, בהשוואה לנשים במדינות מפותחות אחרות", אומרת ירושלמי, אשה טמפרמנטית ומרשימה, שאינה מתביישת לשים על השולחן את הבעיה הנשית בישראל, למרות שהיא בין אלה ש"עשו את זה".

במשק הישראלי כר נרחב של תנאים, אשר היו אמורים להבטיח מדינה עם הזדמנויות שוות: החוק מחייב שירות בצה"ל, אמהות עובדות נהנות ממערכת תמיכה יעילה (מעונות-יום, סבסוד, חופשת לידה, מענק לידה וכו'), נשים מהוות 44% מכוח העבודה במשק, רמת ההשכלה של נשים וגברים זהה - 12 שנות לימוד בממוצע. אך המציאות שונה לחלוטין. בפועל, קיים מחסור בנשים בקרב שכבת המנהלים המרוויחה את השכר הגבוה ביותר במשק - נכון ל-1997 היו שם רק 2% מנכ"ליות ו-19% סמנכ"ליות. זה מצביע על כך שקיימים בחברה הישראלית מכניזמים חוסמים, שבולמים נשים מלהתקדם לצמרת.

"אבל אני אופטימית", אומרת ירושלמי. "אני מאמינה שייקח זמן, אך בסופו של דבר יותר ויותר נשים תתקדמנה, בזכות היכולת האישית שלהן והכישורים. נכון, נשים אומנם יצטרכו לעבוד יותר קשה מגברים, אבל ההצלחה תהפוך ליותר ויותר נפוצה. זה תהליך חברתי, זה יקרה, אבל זה דורש אורך זמן ונשימה".

עוגן שלא ניתן לוותר עליו אם נחזור לחיפוש העוגנים, רוב המנהלות הבכירות בישראל מעוגנות בעוגן-קריירה אחד, זה המכונה Pure Challenge. בעברית ניתן היה לתרגם זאת כ"אתגר טהור" או "אתגר נקי". זהו גם שם הספר שכתב פרופ' אדגר שיין. עוגן קריירה, כותב שיין, משקף את מהות הקריירה-הפנימית של הפרט, כלומר כיצד הקריירה האישית נתפסת על-ידי האדם עצמו. בניגוד למונח קריירה-חיצונית, המשקף כיצד אחרים תופסים את הקריירה של הפרט שמולם.

עוגן הקריירה הוא האלמנט העיקרי בתפיסה העצמית של האדם, שעליו הוא לא יוותר גם אם הוא עומד בפני דילמות קשות. התפיסה העצמית של הקריירה, קובע פרופ' שיין בספרו, תישאר יציבה לאורך החיים, אפילו אם לפרט לא תהיה הזדמנות לממש אותה.

הוא זיהה שמונה עוגני קריירה, שכל אחד מהם מייצג מערכת שונה של כישרונות, ערכים ומוטיבציות שמובילים את הפרט. ירושלמי בחרה לדון ולבדוק את העוגן של עצמה, העוגן שמאחד לדעתה את מרבית נשות הקריירה בישראל: עוגן האתגר הנקי והמוחלט. אנשי האתגר הטהור מעגנים את הקריירה שלהם בתפיסה שהם יכולים לכבוש כל דבר. הם מגדירים הצלחה כהתגברות על מכשולים בלתי אפשריים, כפתרון בעיות קשות לפתרון או בניצחון על מתחרים קשוחים. עבור חלקם המשמעות היא בחירת ג'וב שבו הם מתמודדים עם בעיות קשות. לאחרים, האתגר הוא בין-אישי ותחרותי. נכון שרוב האנשים מחפשים אתגר בעבודה שלהם, אבל עבור אנשי עוגן זה, אתגר הוא הדבר החשוב ביותר. אנשי האתגר שואפים לפתח ולקדם את עצמם, והם נאמנים מאוד לארגונים שמספקים להם הזדמנות למבחני אתגר עצמיים.

"ההיפותזה שלי", אומרת ירושלמי, "שלפיה רוב המנהלות הבכירות בישראל מעוגנות באתגר טהור, נובעת משתי ההנחות הבאות: האחת - נשים בוחרות האם להשקיע בקריירה, בעוד גברים חייבים. הנחתי שנשים הבוחרות להשקיע יותר בקריירה, חייבות שתהיה להן איזו מוטיבציה פנימית שדוחפת אותן להתקדם. השנייה - כדי לשרוד לאורך זמן בג'וב ניהולי ולהצליח בו, נדרשת השקעה גדולה של משאבים אישיים, משאבי זמן ואנרגיות. הנחתי שהמקור לאנרגיה הפנימית הדוחפת הזו נובע מחיפוש אחר אתגרים. ואכן, מתוך ארבע המנהלות הישראליות שראיינתי ואספתי עליהן ידע, שלוש היו אכן 'אתגר טהור', ואחת היתה מעוגנת ב-Sense of Service - תודעת שירות".

אגב, מבין "ארבע הנשים המקסימות", כפי שירושלמי מכנה אותן, ואשר את דמותן הקרייריסטית-ניהולית היא חקרה, רק אחת הסכימה לחשוף את שמה: רונית סילון, יו"ר פורום המנהלות בתעשייה בהתאחדות התעשיינים, והמנהלת והבעלים של חברת "אוליבקס". שלוש האחרות נענו רק אחרי שביקשו וקיבלו התחייבות לסודיות.

נשים מחפשות משמעות בשבוע שעבר פרסמה סילון תוצאות סקר מיוחד שערך הפורום על מנהלות בתעשייה הישראלית. הסקר התבסס על 384 מפעלים, המהווים מדגם ארצי מייצג. מסתבר כי שיעור המנהלות בתעשייה נשאר כפי שהיה בסקר קודם, שנערך לפני שלוש שנים, והוא עומד על 17% מסך כל המנהלים. מהסקר שב ועולה הפער הבולט בשכר בין מנהלים למנהלות בתעשייה. כ-44% מהמנהלות משתכרות שכר-יסוד שאינו עולה על 10,000 שקל, לעומת 23% בלבד מהמנהלים.

נשים מנהלות, מצטטת ירושלמי ממחקר אמריקני, מוצאות עצמן בעמדת נחיתות לעומת גברים מנהלים, מאחר שהן לא מחוברות ל-Old-Boys Network. נשים מנהלות לא פוגשות נשים מנהלות אחרות בבריכת השחייה או במועדון יוקרתי, ולכן הן לא מהוות חלק מהמעגל המשפיע. נשים מנהלות לא מופיעות במקומות שבהם נוצרים קשרים עסקיים. מול מגבלה זו, ממשיכה ומצטטת ירושלמי, מתגלות נשים כבעלות עולם רחב הרבה יותר. נשים שהגשימו עצמן מאופיינות במספר מאפיינים: הן אינן משוות עצמן לאחרים, אלא בוחנות את הצלחתן לפי קריטריונים פנימיים משלהן. הן בוחנות את הצלחתן מול מטרותיהן האישיות, בעיקר מטרות שמתייחסות לאיזון בין קריירה למשפחה. הן אינן חושבות שקיימת התנגשות בין תחרותיות, אגרסיביות וזהות מינית. נשים מנהלות מצהירות שהמשפחה היא בראש רשימת סדרי העדיפויות שלהן, אבל באותו זמן הן אינן מוותרות על הקריירה ומשקיעות בה הרבה זמן ואנרגיה. ומאפיין נוסף הוא שהן מתמודדות עם הקשיים שעולים במהלך הקריירה שלהן בשלוש דרכים: הן מחפשות משמעות בכל דבר שהן עושות; הן חשות שהן שולטות בחייהן ושיש להן היכולת להשפיע על גורלן; והן מתייחסות לשינויים ובעיות כהליך של לימוד אישי קבוע.

בפרק ההמלצות והמסקנות כתוב כך: אין ספק שנשים עובדות קשה יותר על-מנת לקדם את הקריירה שלהן. סימן המינוס הבלתי נראה, שנשים נושאות איתן רק בשל היותן נשים, מסווג אותן לעמדה נחותה בהשוואה לעמיתיהם הגברים. חובת ההוכחה להסרת סימן המינוס חלה כמובן על הנשים. הרצון להסרתו מתורגם לעבודה קשה, המלווה במתחים רבים, הן למעשה והן במישור הפסיכולוגי.

"איני מאמינה שתקרת הזכוכית תתנפץ בעשר השנים הבאות", אומרת ירושלמי, "אבל לדעתי יותר ויותר נשים ידלגו מעליה ויגיעו לצמרת. ייתכן שהדרך הטובה ביותר לנשים שאפתניות היא להעמיד פנים כאילו תקרת הזכוכית לא קיימת, ועל-ידי כך הן תמנענה מלבזבז אנרגיה עצומה, שאותה הן יוכלו להשקיע בעבודה שאותה הן עושות". ֲ