יצא תיק"ו עם החיים

מירון ח' איזקסון, סופר, משורר ואיש עסקים, מוציא ספר שירים שביעי, סגור, אנגימטי ומשובח כקודמיו. את סוד העולם שבו הוא פועל הוא עדיין מנסה לפענח. "אני לא מבין את שלטון הכוח הזה, ולכן קשה לי עם עולם העסקים", הוא אומר

שאלת הפתיחה בכל ראיון עם המשורר, הסופר ואיש העסקים מירון ח' איזקסון היא כיצד הוא מצליח לשלב שירה ועסקי נדל"ן ומסחר. מדובר בשאלה חוזרת ונשנית, ורצף התשובות של איזקסון מעיד על תחושה לא-נוחה, שלא לומר אזהרה שהנה השילוב הבלתי-אפשרי הזה עומד להביס אותו. אז אמרתי לאיזקסון שנדחה את השאלה הפותחת להמשך.

איזקסון, משורר מוערך ופורה, הוציא ספר שירים חדש, השביעי שלו, "ביטול הליטוף הנשי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). על הכריכה האחורית מעיד עליו הספר שהשירים נושאים חותם של ביטולים: אדם עוזב את שמו, העצמות מסתלקות מהגוף, והאישה מודיעה שהיא חדלה ללטף. השירים של איזקסון סגורים, אפשר לומר מקופלים. אם אתם רוצים דימוי, אז בניגוד לבית שבחזיתו מונחים אופניים של ילדים, מלונה של כלב וחפצים ישנים שיש להיפטר מהם, אצל איזקסון אין רמזים וקולות חיצוניים, צריך להיכנס פנימה לבית-השיר שלו, ורק שם ניתן לפענח את הרמזים, היחסים, הקול הפנימי של המשורר. "רק אנשים רעים יגידו שהשירה שלי לא ברורה, אניגמטית", אומר איזקסון, "זו שירה טובה, לכל אדם שמוכן להתאמץ".

מה עושה אוסף של שירים לספר?

"חבר שלי, משורר מוכר, כותב ומסדר אותם בעמודים, וכשמצטרפים די עמודים, הוא מחליט שיש ספר. אצלי הצטברו שירים שמעידים על מצב-רוח מסוים, על צורת ראייה שלי כעת את הדברים. בעבר, חשבתי שצריכה להיות הרמוניה. היו שנים שהייתי כמו פרופ' ישעיהו לייבוביץ', רואה הכול קטגורית, או כופר או מאמין, או פשיסט או נסוג מהשטחים. היום גם השירה שלי מבטאת מצב-רוח דיאלקטי, הפכים שחיים יחד; אני בקושי יכול לשנות את עצמי ובטח שלא אחרים. אני מביט היום על אנשי עסקים מסוימים ומבחין בצורך שלהם להקרין כלפי חוץ שהם שולטים. אני מנכ"ל, עשיתי, בניתי. האיש נשמע כמעט כמו פרעה. יש לי היום חמלה גם אליהם. בגלל הכתיבה כנראה, אנשי עסקים מנהלים איתי גם שיחות יותר מעמיקות, על ענייני משפחה, על הפחדים שלהם, ופתאום אני מגלה שהדרייב העסקי שלהם הוא אחר, להוכיח למשפחה, להורים, גם אני יכול, גם לי יש אישיות חזקה. ואתה רואה פתאום את הריקנות שלהם. ישבתי לאחרונה עם יזם גדול, שותף שלנו. האיש הציג עמדות קשוחות, ואז, בנוכחות עובדיו הבכירים, הוא אמר, 'מבחינתי, תציע להם לבוא אליך, ומי שרוצה, שילך', ומדובר באנשים שעובדים בשבילו באש ובמים. הבנתי שהאיש הזה, שעינה אותי בעמדות ה לוחמניות שלו במשך חודשים, הוא איש חלש, איש שמטרטר עובדים בלילה כי הוא פוחד, כי הוא לא יכול להיות לבד, בלי דיווחים. רגשית, אני לא מבין את שלטון הכוח הזה, ולכן קשה לי עם עולם העסקים".

איך נפתר המשא-ומתן המסוים הזה?

"באווירה מתמשכת של פתרון. מכיר את הביטוי מהגמרא תיק"ו? המון דברים בחיים נשארים תיק"ו, לא מוכרע. אין אחד שיוצא החוצה וצועק — ההוא צודק והכול הולך אליו. גם בשיטה הפוליטית, לעולם אינך מנצח. זרעי הפירוק של הממשלה החדשה כבר נמצאים שם, ואני מבטיח לך שבתוך שנה יהיו שינויים בקואליציה".

אם הזכרת פוליטיקה, אתה ידוע כאיש מימד, שבעבר, בימי השר זבולון המר, יזמת ועמדת בראש הוועדה הראשונה בנושא יחסי דתיים—חילוניים, ועדה שבין חבריה היה גם טומי לפיד. מה תגובתך למשנתו הפוליטית החדשה?

"טומי לפיד היה בהחלט קואופרטיבי בוועדה. שמעתי לאחרונה שהוא הביא אותי כדוגמה ל'איך אדם דתי צריך להיות'. זה נעים ומוזר. באירופה היו מצביעים על יהודי ואומרים, למה אתה לא כמוהו. טומי ואני ביחסים טובים, אבל קשה לי איתו. אני מקבל ביקורת עניינית על הממסד הדתי, וחושב שציבור חרדי צריך להתגייס ולהיכנס למעגל העבודה, אבל אני לא מוצא בשינוי, ולא בעבודה, במה ישראל כן תהיה יהודית. אני גם לא מוצא חמלה אצל שינוי. החרדים והערבים הם ציבורים עם אחוזים גבוהים של עניים מרודים. תגיד שהם אשמים, בסדר, אבל תראה גם חמלה והתחשבות".

כאמור, הטענות ששירתו סבוכה מכניסות אותו למגננה. הוא לא חושב ששיר צריך להיות קליל. האמת, כמי שמשפחתו בעלת פרדסים, ציפיתי שיכתוב משהו על פרי ההדרים, משהו קונדסי אפילו, משהו מחוץ לביתו הסגור, הרי הולעטנו פה שנים בריח ההדרים ושירי נוטעים וקוטפים שהצמיתו אותנו, ומי כמוהו יכול היה לתרום משהו. אבל איזקסון מסבך אותי בשבילי הפרדס ההלכתי, וכבר הוא מצטער בשם אבותיו על הענף ההולך ומתכלה ועל כך שיותר ממחצית עצי הפרדסים בארץ נעקרו. שיר כבר לא ייצא לנו מזה.

משהו על מגילת היוחסין שלו. איזקסון הוא נינו של ד"ר אהרן מזי"א, רופא המושבות ויו"ר ועד הלשון העברית, אביו אליהו איזקסון היה נשיא התאחדות האיכרים בישראל, ואמו רות — יו"ר ויצו העולמית. איזקסון עצמו משמש בין היתר יו"ר המדור לספרות במועצה לתרבות ולאמנות, ומחזיק בתפקיד יו"ר חברת הדר.

שטחי הפרדסים שנטעו אבות המשפחה במאה ה-19 הפכו בשנים האחרונות לנכסי נדל"ן. האיזקסונים שותפים כיום ב-%25 בקניון מרגלית השרון ("נקרא על-שם סבתי") שבהוד-השרון. כן הם שותפים בבית דיור מוגן במקום. עוד בבעלותם פרויקט אילנות בשכונת אם המושבות בפתח-תקווה, שבונים כעת חברת תדהר וקובי רוגובין. משפחת איזקסון תקבל %35 ממחירי הדירות. מכל שטחי המטעים של המשפחה נשאר לפליטה פרדס אחד בפתח-תקווה ("בוא לא ניכנס לחישובי דונמים"). בנוסף, הם משכירים נכסים, עיסוק מתסכל בימים אלה לדברי איזקסון, כאשר הם מתבקשים לעשות הנחות של עשרות אחוזים. אחד הנכסים היותר מוכרים שלהם הוא בניין פלטין במרכז העסקים של תל-אביב, בעבר מלון מיתולוגי שגם הוא נבנה בידי המשפחה.

האיזקסונים משמשים זה שנים ארוכות גם כסוכנים של חברות סחר אירופיות, פעילות שסייעה לאב אליהו להתמנות עוד בשנות ה-60 לקונסול כבוד של נורבגיה בישראל. בינתיים עבר המינוי הקונסולרי בירושה לאורני, אחיו של מירון. אבל גם מירון לא נשאר חסר. המשפחה הרי מייצגת בישראל את חברת הפלדה של לוקסמבורג, ובעקבות פנייה מהממלכה גם מירון קונסול. "זה מנוי כבוד. אני מארח אנשי-ציבור, ואם מישהו מלוקסמבורג ייתקע בארץ, הוא יתקשר אליי".

יצא לך לחלץ מפה לוקסמבורגי?

"ערב האינתיפאדה היתה פה שרת התרבות של לוקסמבורג. אירחתי אותה גם בירושלים, הלכנו לעיר העתיקה, ברובע המוסלמי, ופתאום אני מקבל טלפון מעוזי חיטמן. הוא מלחין שיר שלי, 'קו עקום', ורצה להשמיע לי, והכול בסלולרי. אז אני הולך הצדה, ועוזי משמיע לי בהשמעת בכורה את הסקיצה, ואני עומד שם בירושלים המזרחית, ערב האינתיפאדה, אוכל ארטיק, מקשיב לשיר בסגנון אירי, ולצדי שרת התרבות של לוקסמבורג, שזה בערך מיצוי של כל חיי המוזרים".

טוב, הגיע הזמן לשאלה. איך מתקיימת השירה לצד עסקים?

"בעניין הזה אני נזכר בפגישה שלי עם הסופר אהרן אפלפלד. הפגישה התרחשה בבית-קפה, שזה המקום שבו אפלפלד בוחר לכתוב, ובמקביל קבעתי שם פגישה עם מישהו שרצה לשכור מאיתנו נכס. ישבתי עם אפלפלד, וממנו עברתי לשולחן השני, שם הותשתי במשך שעתיים, וגם לא יצא מזה כלום. וכך, בין השולחנות הללו, זה סיפור חיי".

אתה אומר שהשירה הכי חשובה לך והשילוב קשה, אז למה לא לעזוב?

"קח לדוגמה את ידידי יוסי חכמי, שאביו היה ידיד של אבי, ואנחנו מכירים מילדות. לפני שנה היינו יחד כמה ימים בצרפת. בשבילי אלה היו ארבעה ימי חופשה, אשתי ה'מתירנית' שלחה אותי לפריס, ארבעה ימים נפלאים שבהם יוסי לקח אותי למסעדות שהוא נוהג לאכול בהן — הוא אכל שרצים, ואני עגבנייה וקיווי — והסביר לי על יצירות אמנות ושיתף אותי בשיחותיו עם סוחרי בולים. אז יוסי יכול למנות לעצמו מנכ"ל ולעסוק באמנות וללמוד שפות, ואני לא בעל קונצרן שיכול ככה להסתלק מעסקיי. זו מחויבות משפחתית. אז אני צריך לחלק את זמני בין עיסוקיי, וגם לכתוב. לשמחתי, אני כותב כעת גם במשרד, מה שפעם לא עשיתי".