דרך לא דרך

הדרישה לקצץ 700 מיליון שקל, כרבע אחוז בלבד מתקציב המדינה, אין לה כל קשר לכלכלה, וניתן להצביע על אפשרויות לקיצוצים גדולים יותר וכואבים פחות בתקציב 2003. להלן דוגמאות אחדות לאפשרויות לשינוי דגשים בתקציב, או לפחות לדיון יצירתי על כך:

גדר ההפרדה. אפשר וצריך לבטל את גדר ההפרדה לאורך "הקו הירוק", המיועדת לקדם את ענייניהם של פוליטיקאים מסוימים ואת עסקיהם של קבלנים אחדים, אבל אין לה תרומה אמיתית לביטחון. מדובר בעלות של כמיליון דולר לק"מ, או כ-2 מיליארד שקל לקו כולו, לא כולל כוחות המילואים הרבים שיאלצו לתחזק את הגדר, כדי לתת לה משמעות כלשהי.

זול ויעיל יותר לגדר את מוקדי הטרור, במקום את קורבנותיו. למשל, אם ג'נין או קלקיליה מזוהות כמוקדים כאלה, מוטב לגדר אותן בגדר קצרה יחסית, בלי לגדר את עפולה וכפר-סבא, בהתאמה, ובלי לפגוע ביישובים ערביים שאינם משתתפים במלחמה נגדנו.

מכל מקום, הפיגועים שהיו, ואלה שעוד צפויים, מוכיחים שוב ושוב שעל ידי מגננה - טובה ככל שתהיה - לא ניתן להתגבר על טרור. כל עוד ישראל לא תגדיר את המצב כמלחמה, ולא תפעל כבמלחמה כדי להשיג הכרעה מהירה, היא תאפשר לאויב להתיש ולשחוק את כוח העמידה של העם בישראל ואת כלכלת ישראל.

מגננה, בונקר, גדר, מאבטחים, מחסומים - תמיד יימצא מי שיצליח לחדור דרכם. מכאן, שאין טעם להשקיע משאבים ולחפש מחדלים בתפיסה ההגנתית, אלא יש לעבור להתקפה.

הרשות הפלשתינית. אפשר וצריך להשתמש בכספי הרשות הפלשתינית למימון המלחמה בטרור שהיא מפעילה, במקום להעביר לה כספים שיממנו את מלחמתה נגד ישראל. לא יעלה על הדעת, שבעיצומה של מלחמה יימשכו "עסקים כרגיל" עם הצד התוקף, כספים - אפילו "שלו" - יועברו אליו, וישראל תהיה מחויבת לספק פרנסה לעובדיו. גם בסעיף זה מדובר על כ-2 מיליארד שקל.

צה"ל. אפשר וצריך להוציא את מחנות צה"ל ממרכזי הערים בישראל, למכור את הקרקעות יקרות הערך, ולהעביר מחנות אלה למקומות שבהם יתרמו לביטחון - ולא יהפכו את מרכזי הערים למטרות לגיטימיות להפצצה.

כך לדוגמא, ניתן להעביר את מחנה מטכ"ל שבמרכז תל אביב, למצודת כפיר בקצה הצפוני של ירושלים. בדרך זו גם תחוזק ירושלים מבחינה בטחונית וכלכלית, ישופר הרכב אוכלוסייתה, ויגדל אחוז היהודים בעיר. שינוי כזה יהווה שינוי סדר עדיפויות משמעותי הרבה יותר, מאשר טיפול ברבע אחוז מהתקציב. בהקשר זה ראוי לציין, שמיקומו של מחנה מטכ"ל בלב תל אביב מהווה יעד לגיטימי להפצצה על ידי האויב, תוך סיכון אוכלוסייה אזרחית גדולה.

הקיבוצים. אפשר וצריך לקצץ בהסדר הקיבוצים, ובמסירת קרקעות המדינה להם במחיר מגוחך, במקום להיענות לדרישה לקצץ בסיוע ליישובי יש"ע המצויים בקו החזית. משום מה, בשיח הציבורי אין מקום נרחב ל"פרה קדושה" זו, ואיש אינו דורש לקצץ בכספים אלה למען עיירות הפיתוח בגליל ובנגב.

כדאי להתרשם מהעסקים הפורחים בין הרצליה לנתניה, כדי להבין שניתן להשיג מקורות חשובים לתקציב המדינה מהשכבות החזקות והמתעשרות.

לא מכבר התבשרנו על השלמת סלילתו של כביש עוקף ארוך ויקר (50 מיליון שקל), לקיבוץ/התנחלות מלכיה בגליל העליון. מדוע על כביש מוצדק זה לא יצא קצפם של מי שעוקבים ומלשינים על כל ק"מ כביש עוקף ליישובי קו עימות, באזורים אחרים בארץ?

משרד החוץ. אפשר וצריך לקצץ בתקציב משרד החוץ, הממשיך להסביר את המדיניות שהבוחר הישראלי פסל. כל שקל הניתן לתקציב ההסברה ולנסיעות של פרס ומשרדו, פוגע בהסברה הישראלית ומקשה על הבנתה בעולם בעת מלחמה.

כשמדיניות הריבית של נגיד בנק ישראל נקבעת על ידי אדם אחד - מוכשר ככל שיהיה - מתעורר ספק שמא הדבר תקין, ואולי ראוי להקים מועצת נגידים, שבה יבואו לידי ביטוי דעות ושיקולים מגוונים. קל וחומר, שיש לשקול הקמת מועצה עליונה למדיניות חוץ, שתחליף את המצב הנוכחי שבו מדיניות החוץ נקבעת לפי שיקול דעתו של אדם אחד - מוכשר, אבל שוגה.

יחסיה של מדינת ישראל עם לב ארצה, אינם יכולים להיות מסורים למנגנון המטפל ביחסיה עם מדינות זרות ורחוקות. עצם ההתייחסות לארץ ישראל כעניין חוץ, מהווה כשל לוגי וחינוכי בהתייחסות דווקא לאזורים הקשורים בשורשים העמוקים והרגישים ביותר של העבר, ההווה והעתיד שלנו. אחד מלקחי אוסלו חייב להיות הפקעת סוגיית ארץ ישראל מטיפולו של המשרד האחראי על יחסי החוץ של ישראל.

יש צורך בקיצוץ נרחב בתקציב המדינה, ויחד עם זאת יש הכרח הן לממן את הוצאות מלחמת אוסלו שנכפתה עלינו, והן את ההוצאות לצמיחה שיאפשרו למשק לעמוד בעלויות המלחמה. על הממשלה לערוך בדק-בית, ולקצץ קודם כל בהוצאות "חוץ וביטחון" שאינן תורמות לביטחון, ולעתים אף פוגעות בו, או כאלה שפוגעות בחלשים, כל עוד ניתן לצמצם פגיעה זו.

הרבה פעמים נאמר לציבור, שלא יהיה פתרון לכלכלת ישראל כל עוד לא ייפתר "המשבר הבטחוני" ותוקם מדינה פלשתינית. למעשה, מדובר בהמשך "חזון המזרח התיכון החדש" בעטיפה של "חזון בוש", שאינו אלא מפת אובדן דרך מבית מדרשם של פרס-שרון-בוש. דווקא בגלל שלא מדובר במשבר או באינתיפאדה, אלא במלחמה ההופכת את כלכלת ישראל לקורבן נוסף של השלום, הגישה המתבקשת היא שרק הכרעה מלאה של האויב והפסקת מלחמת ההתשה יכולות להציל את הכלכלה. כאשר שרי השמאל מונעים הכרעה, הם תורמים להארכת המלחמה ולהגדלת מספר קורבנותיה ונזקיה.

הכותב הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי