רגליים על הקרקע

החלטת הממשלה להקים אי מלאכותי מול חופי הארץ, בעיצומה של מלחמת אוסלו, מהווה צעד לקראת הגשמת חלומו הרטוב של האויב: לדחוק את ישראל הימה. מדובר במפנה חסרתקדים: מראשית הציונות הפנים היו מזרחה - לפאתי מזרח קדימה, על-פי ההמנון הלאומי - לעבר מחוזות התנ"ך. מעכשיו מתהפך הכיוון: מערבה, הימה. האם דווקא ממשלה ימנית החליטה לבסס את עתידנו על איים מלאכותיים בלב ים, כתחליף לחזון הציוני שחיפש קרקע בטוחה ליהודים?

למעלה מ-100 שנים אחרי ראשית הציונות, שבחרה להשיב את העם היהודי לציון, גישה זו תמוהה, בלשון המעטה. אם ישראל פונה אל חזון האיים המלאכותיים כדרך להתמזג בחברה המערבית הטכנולוגית, מוטב אולי לשקול מעבר לאיי ניו זילנד הרחוקים, ולהתנתק לחלוטין מן המזרח התיכון החדש-ישן שאינו רוצה בנו.

לפני שנגיע למסקנה סופנית כל-כך, ראוי לחשוב פעם נוספת על פיתוחה של ישראל דווקא מזרחה, למחוזות התנ"ך. ראוי לחשוב גם על קידומו של פרויקט פיתוח לכלל תושבי ארץ ישראל המערבית, שהיא יחידה גיאו-פוליטית וכלכלית אחת - למרות דבריהם של תומכי ההפרדה הבלתי אפשרית.

לאחרונה נחנכו מחלף בן-שמן ומחלף קסם. שני מחלפים אלה משמשים בסיס לקטע המרכזי של כביש חוצה ישראל הצמוד לקו הירוק. שניהם מהווים גם שער למזרח, אל שני כבישי רוחב חיוניים לתשתית התחבורתית של ארץ ישראל המערבית.

מחלף בן-שמן מאפשר גישה נוחה לכביש חוצה בנימין, כלומר לכביש 45 ו/או 443, בתווי נחל מודיעין ו/או מעלה בית חורון, האמורים לשמש ציר ראשי, מהיר ומועדף בטיחותית מתל אביב לירושלים, וממנה לצפון ים המלח ולעבר הירדן המזרחי. באופן דומה, מחלף קסם מקשר את חוצה ישראל עם חוצה שומרון ("דרך חיים"), ובכך מאפשר גישה נוחה ממישור החוף המאוכלס בצפיפות בתושבים ובתשתיות, אל אריאל ובקעת הירדן.

הקמת המחלפים הללו, אם תנוצל כראוי על ידי פעילות מקבילה ומזורזת של משרדי הממשלה הנוגעים בדבר, עשויה לקדם את פיתוחם של כבישי רוחב אלה ושל המרחב בו הם עוברים, מערב בנימין ומערב שומרון. למעשה, סלילתם/הרחבתם של כבישים אלה, ושל כביש 446 המקשר ביניהם, עשויה לתרום ליצירתו של "משולש השלום" - המשולש שווה-הצלעות שקודקודיו הם ירושלים-תל אביב-שכם.

אזורי דן-שומרון הם כלים שלובים: צפיפות הדיור, מחירי הדירות, איכות האוויר וטיב המים בגוש דן תלויים במתרחש בשומרון הסמוך. לכן, הגישה המתבקשת היא שיתוף פעולה, ולא הפרדה. מרכזו של "משולש השלום" הוא מערב בנימין ושומרון, כלומר משבצת הקרקע שבין כפר-סבא, אריאל, בית חורון ולטרון. מדובר באזור הצמוד לגוש דן, דומה לו בממדיו, אך דליל מאוד באוכלוסייתו.

תכנון נבון יכול לשרת את מערב השומרון ומזרח השרון גם יחד: שכם ואריאל, קלקיליה ואלפי מנשה, טול כרם ואבני חפץ, טירה וכוכב יאיר. תכנון כזה עשוי גם לתרום לקשרי הגומלין בין הערים הוותיקות והחדשות לבין מרכזי התעסוקה, המסחר, השירותים והתרבות בגוש דן.

פיתוח מושכל ורגיש של "משולש השלום" עשוי לתרום לרווחתם של כל תושבי מרכז הארץ. כך אפשר יהיה להוריד את מחירי הדירות באזורי תל אביב וירושלים, למנוע צפיפות אוכלוסייה בלתי נסבלת בשרון ובשפלה, ולשמור על ריאות ירוקות ממערב לקו הירוק.

כך גם ניתן יהיה לנסות ולהתמודד עם המצוקה החמורה הקיימת בקלקיליה, למשל, ולייבש את הביצה שבה צומחת השנאה. טשטוש כזה של הקו הירוק, הנשען על בסיס גיאוגרפי-אורבני מוצק, יכול לקדם את השלום, בניגוד לגישה המבוססת על חשיבה צרת אופקים וגבולות.

פיתוח אזור זה למגורים ולתעסוקה יכול גם לצמצם את הבינוי הצפוי לאורך כביש חוצה ישראל, ועל כן טוב יעשו "הירוקים" אם יאמצו גישה זו, במקום להסתפק בהתנגדות קולנית.

הממשלה צודקת אומנם בדאגתה מפני הרס השטחים הפתוחים, ובכך שיש לשנות את מדיניות הבנייה. אולם, מכאן ועד למסקנה שיש להתפשט הימה, כי זהו המזרח התיכון החדש האמיתי, רחוקה הדרך. מוטב לבסס את מדינת ישראל על קרקע איתנה.

הכותב הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי