זה כל הכסף

העמדה שלי פשוטה, על גבול הפשטנית: אני לא אוהב את חברות התקליטים ואני מייחל למפלתן. חברות התקליטים גזלו אותנו, הצרכנים, במשך שנים. שדדו מאיתנו מיליונים של שקלים, מכרו לנו דיסקים בינוניים במחירים מופקעים, הכריחו אותנו לרכוש עשרה שירים של זמר למרות שאנחנו אוהבים רק שיר אחד שלו, הן קבעו עבורנו מה נשמע, מתי ולמה.

הן שלטו (ושולטות עד היום) גם ברדיו ובטלוויזיה. מוזיקה שלא עברה דרכן פשוט לא נשמעה. חברות התקליטים הן תאגידים מרושעים שלא אכפת להם כלום חוץ מלעשות כסף על גבינו, צרכנים ואמנים כאחד.

ואז בא האינטרנט והתוכנות לשיתוף קבצים ושחררו את המוזיקה - ואותנו - מהכלא של חברות התקליטים. התוכנות לשיתוף קבצים החזירו את המוזיקה למקורות והפכו אותה ממוצר צריכה יקר לאוויר שאנו נושמים. התוכנות לשיתוף קבצים עשו רק טוב למוזיקה ולמוזיקאים - במיוחד הקטנים והבינוניים, לא למדונה וגם לא לג'ניפר לופז - והן עשו רק רע לחברות התקליטים: פתאום הן כבר לא יכולות לשדוד אותנו, פתאום אנחנו כבר לא חייבים להיכנע לפס הייצור המכוער, הדכאני והלא יצירתי שלהן, פתאום אנחנו לא חייבים להוציא עשרות שקלים על דיסק רק בשביל לחזור הביתה ולגלות שהוא גרוע. ואגב, מישהו ניסה פעם להחזיר דיסק לחנות בטענה שהוא פשוט לא אוהב את השירים? אני ניסיתי, צחקו עלי.

ועכשיו חברות התקליטים עוד מעזות לקרוא לנו, המשתמשים, גנבים. תעשיית המוזיקה והקולנוע הישראלית, כך הוכרז, יוצאות למלחמת חורמה נגדנו. הן קוראות לנו עבריינים ופושעים ומבטיחות לתבוע אותנו. רוני בראון, מנכ"ל חברת התקליטים הליקון וסגן יו"ר הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות, אמר שהוא ייתן למשתמשים "נבוט בראש", וש"לא נסכים להיות פראיירים". לפי שיטת בראון, הפראיירים צריכים להיות אנחנו. מי אתה, רוני בראון, שתאיים לתת לי נבוט בראש?

הקרב כבר התחיל. אתרים לשיתוף קבצים קיבלו מכתבי איומים שדרשו מהם להוריד כל קישור לחומר המוגן בחוק זכויות יוצרים. זכויות יוצרים? אל תאמינו לאף אחד שמדבר אתכם על זכויות יוצרים; ה"יוצרים" היחידים הנהנים מהזכויות הם עורכי הדין ובעלי החברות. האמנים נאנקים תחת עול החברות לא פחות מאיתנו.

במפגן של אומץ העלה המוזיקאי נמרוד לב את שיריו להורדה בחינם באתר שיתוף קבצים "ליונטוורק", ובהרצאה שנתן באוניברסיטת חיפה (חפשו אותה באינטרנט לפי "נמרוד לב". כדאי מאוד) אמר בין השאר: "אני לא מוכן לתפוס את הקהל שלי כפושע ולהפוך את הציבור שבשבילו אני יוצר מוזיקה לציבור עברייני רק בגלל שתעשיית המוזיקה במשבר... אין להאשים את הקהל בשום אופן במשבר הזה... תעשיית המוזיקה תיאלץ להתאים את עצמה למצב שהיא בעצמה יצרה, לקבל אחריות ולהתמודד עם הסיבות האמיתיות למשבר".

ורק שיהיה ברור: אני בעד האמנים, אני בעד שהם ירוויחו כסף מעבודתם ויראו ברכה בעמלם. אני גם בעד הזכות לקניין רוחני של היוצר על יצירתו, ובדיוק בגלל זה אני נגד חברות התקליטים, שכל מהותן היא להפקיע את זכות היצירה מהיוצרים ולהעביר אותה אל בעלי המניות.

אפשר למצוא פתרונות יצירתיים שיספקו את כל הצדדים, לא חסרים פתרונות כאלה. אבל תעשיית המוזיקה לא מחפשת פתרונות והיא לא מחפשת פשרות. כל מה שמעניין אותה זה כסף, ואם זה ככה - למה שיהיה לנו אכפת? למה שיהיה לנו אכפת מגופים שתובעים אנשים שכל חטאם הוא שהם כבר לא תורמים למאגר המזומנים של חברות התקליטים?

ומילה אחרונה: ההתנהגות של אקו"ם בסוגיה הזו פשוט מחפירה. אין מילה אחרת. במקום להגן על האמנים והמאזינים, מעדיפה גם אקו"ם להגן על חברות התקליטים. ואנחנו? מי יגן עלינו?

אי-מייל למדור: dror-f@globes.co.il