שמישהו יצבוט אותי: שיעור המבוגרים בקהל יורד, שיעור הצעירות עולה - שתיים עושות לי עיניים על הבר: בחורות עושות עיניים במסיבת הפרידה של חיים יבין

מסיבת הפרידה מחיים יבין נערכה בפיק־אפ בר אפלולי במתחם יד חרוצים בתל אביב. כבר מצחיק. די ריק כשאני מגיע, אבל יהיה בלגן, מבטיחים לי: עינת שרוף תעשה פה שמח שחבל על הזמן. יבין כבר פה, פוסע בחושך, צוות צילום מאיר את דרכו למרפסת הקטנה שמקיפה את הבר הגדול. רזי ברקאי בסוודר לבן ומעליו צעיף אדום. יגאל גלאי - פעם עורך פנאי פלוס והיום ב"גלאי תקשורת" שהפיקו את האירוע - לוחץ איתי ידיים.

הדי־ג'יי שם דיסק של הגבעטרון והלך לישון. על רקע "כך הולכים ימינו ובוכים" מגיע מוטי שקלאר, והוא ויבין מתחבקים ומנהלים שיחה אינטימית מול המצלמות. הנה איכקורימלו זיסמן או זיסוביץ' או משהו כזה מהערוץ הראשון. יבין על המרפסת כהרצל, מקבל אורחים. כשהפלאש של הווידיאו כבה והצוות הולך לחפש מפורסמים אחרים, נשארים יבין והפמליה בחשיכה, מוארים רק על־ידי הפלאשים של מצלמות הסטילס. הם נדמים בעיניי כרובוטים.

בהמולה אני מזהה אדון לא צעיר מנסה לפלס את דרכו אל יבין. זה לא קל עם כל הצלמים שמקיפים ושמונעים גישה. האיש מנסה מהאמצע, מימין, משמאל, ללא הצלחה. הצלמים מתעלמים ממנו לחלוטין עד שהוא מצליח להגיע עד יבין. ברקע "ים השיבולים" והאיש הוא מוזי ורטהיים.

אני מבחין בשלום קיטל. בעינת שרוף. יש יין אדום, לבן ושמפניה חופשי. צוות הבר חתיכים וחתיכות - הבנים בגופיות, הבנות בחוטיני - והניגוד בינם לבין המוזיקה והזקנים שממלאים את המקום הוא פשוט נהדר. "עמק האש, עמק הדם, זכר הקרב עוד לא נדם", שרים הגבעטרון, ומוזי ורטהיים ושלום קיטל עוברים לדיבור צפוף. כך גם יעל דן ורזי ברקאי.

די מלא כשעינת שרוף עולה לבמה קטנה ומאולתרת. "חיים יבייייין!!!", היא זועקת ומתפנה לחרב את "היום היום". "ואז תראה איך שאתה הולך", היא צועקת באוזן של יבין ומושיטה לו את המיקרופון. יבין עושה ניסיון לא מוצלח. אחר כך היא מועכת את "יום יום חג", מאלצת את יבין לזמר "יש לי חג יום יום". "חיים יביייייין!" היא זועקת שוב ויורדת מהבמה. חלקה תם. איזה בלוף.

רפי גינת נכנס, לגופו מעיל מקטיפה אדומה ומעור שחור, שדמות אינדיאני מוטבעת על גבו. גינת שותה משהו וקם לעשות סיבוב. כשהוא מגיע ליבין הם נופלים זה על צווארו של זה בחיבוק אמיץ. לא מעט עברו שני הגברים האלה יחד בערבות השוממות והקשוחות של רוממה.

גינת מסתודד עם ורטהיים. הנה גדעון רייכר. זה שיושב לידי לוחץ יד לדן שילון. נראה שאתה מכיר פה את כולם, אני אומר לו ומציג את עצמי. זה אריה שגיא, והוא האיש שהעביר ליבין את הפתק עם תוצאות הסקר בבחירות של 1977. בוא'נה, אני אומר לו, אתה ממש חלק מההיסטוריה. שגיא, היום סמנכ"ל IT בדן אנד ברדסטריט, מצטנע, אבל מנדב כמה פרטים מהיום הגורלי ההוא: בהתחלה הוא נתן את התוצאות לשילון, שהחוויר כקיר וביקש לבדוק את זה שוב. שגיא בדק שוב, ראה כי נכון והעביר ליבין. שגיא מבקש ממני לשמור לו על המעיל ויוצא לעשות טלפון.

עומד על הבר ולוגם. בלונדינית אחת נדחפת לידי, מזמינה שתי כוסות. מפחיד איך שהכול נגמר, היא אומרת. כן, אני עונה. כשאתה צעיר, ממשיכה הבלונדינית, אתה לא מאמין שזה יגיע אליך, שזה יקרה, אבל אז זה קורה, משהו כבר לא חד כמו פעם. כן, אני עונה. החיים עוברים, היא אומרת, ומהר. אני מציג את עצמי. נעים מאוד, אומרת לי הבלונדינית: גליה אלבין. ידעתי שהיא מוכרת לי מאיפה שהוא.

הגבעטרון שרים "בת שישים" כשאורי שנער מצטרף לסחבקייה של גינת, ורטהיים וקיטל. הברמן מנסה לדחוף את עצמו לעיתון: הוא צעיר וחתיך ושזוף ושרירי ונורא רוצה להיות מפורסם. אני מפנה אותו למישהו אחר.

שיעור המבוגרים בקהל יורד, שיעור הצעירות עולה. שתיים עושות לי עיניים על הבר. בחורות עושות עיניים במסיבת הפרידה של חיים יבין. שמישהו יצבוט אותי.

מהבר אני יכול לראות כל מה שקורה, וזה לא הרבה. אני ניגש לשירה פליקס. פעם ערכו בינינו היכרות, אבל היא לא זכרה אותי. ינון מגל נכנס. היית מתחלפת איתו? בשביל 50 אלף שקל בחודש, אומרת פליקס, בטח.

על מסכי הפלזמה מוקרן בלופ ובמיוט ה"חיים שכאלה" שעשו ליבין, וכל חבריו מחייכים שם ומתרגשים ומעלים זיכרונות מתוקים מימים שלא ישובו עוד, אבל במועדון לא נוכח אף אחד מהם. דוד ויצטום, אורן נהרי, גאולה אבן, שרי רז, יעקב אחימאיר, עודד שחר, בני ליס וכל הכתבים הוותיקים עם השמות המוכרים - לא ראיתי אף אחד מאלה. רק את אורי לוי. הייתה איזו מיני-התמרמרות על ראיון שנתן יבין, שבו לכלך על הבית שפרנס אותו כל־כך יפה כל השנים ועלתה טענה שהמסיבה יקרה מדי. פוליטיקה של מקום עבודה. מה שכן, זה עושה חשק לראות את ה"חיים שכאלה" האמיתי שהחבר'ה שם היו רוצים לעשות לחיים יבין, שבכל מקרה לא הולך לשום מקום.

הקו המוזיקלי מתחלף בפתאומיות, שלא לומר באגרסיביות, ל"הבית של פיסטוק", ואז מחרוזת משירי הקדם אירוויזיון. לא ראיתי פה את אלכס, אומר לי שגיא. איזה אלכס? גלעדי, כמובן.

מתחילים הנאומים. ראשון מברך השר יצחק הרצוג, שמשווה את יבין לוולטר קרונקייט. כשהוא יורד עולה איזה אדון ומכריז שקרונקייט היה מת להיות חיים יבין. אחר כך נואם גינת: אני שמח, הוא פותח בבדיחה, שכל צופי ערוץ 1 התקבצו ובאו לכאן הערב. יבין הוא מגדולי מגישי החדשות בעולם. בעולם! מדגיש גינת בקולו הרועם. בכלל, הוא אומר, כל הפרישה הזו חרטא! ומסכם: שמישהו ינסה לעצור אותך.

זו הפרידה השמינית שלי מחיים יבין, אומר דובר שלא זיהיתי. אחריו שלום קיטל: אנחנו שנינו מאותו הכפר, הוא אומר: קריית אתא. אחריו גדעון רייכר, שאומר משהו מצחיק. אחר כך רפיק חלבי: יבין הוא אחי. ינון מגל מברך גם הוא, נעליך הגדולות וכיוצא באלה מחמאות ריקות. יבין סוטר בחיבה על לחיו של מגל כשזה יורד.

אחרון המברכים הוא הבן יונתן, שמדבר על השיער של אביו: "השיער של אבא שלי הוא סמל לאומי..." ומספר שאביו לא היה הרבה בסביבה בילדות, דברים כאלה. הנה פנינה רוזנבלום. עובר קצת זמן. אני רואה את יבין על הבמה, כמעט לבד, אוזר אומץ וניגש. בכל זאת, מר טלוויזיה. אף פעם לא דמיינתי אותו עם כרס.

מה יש לך לומר לקוראי גלובס, אני שואל. אני מאוד מופתע ממה שקורה פה, אומר מיסטר טלוויז'ן, אבל שיחתנו נקטעת על־ידי בחורה די מהממת שבאה להתלטף על יבין. אני אוהבת אותך, היא אומרת לו. כשהיא הולכת הוא ממשיך. אני מאוד מרוגש, אומר לי סניור טלוויזיון, כל־כך הרבה אנשים באו, כנראה שבאמת יש פה משהו. בכל מקרה, הוא מסכם - פניי לעתיד ואני ממשיך הלאה.

חיים, אומר לו יגאל גלאי, אולי תרצה לומר כמה מילים. אתה חושב שכדאי, שואל יבין. אני אומר שבטח, זה ממש מתבקש. אתה ציני, שואל אותי גלאי. אף פעם לא, אני משיב. זה היטה את הכף, ויבין נושא נאום קצר שמסתיים בקריאה נרגשת: "קדימה לעבודה!"

אני שותה כוסית אחרונה ויוצא. בדרכי החוצה אני רואה את גדי סוקניק: הוא מר טלוויזיה כבר לא יהיה. ¿

drorfo@gmail.com