חברת ביטוח חויבה לפצות נהג שדרס למוות נוסעי אופנוע וסבל בשל כך ממחלת נפש קשה

בשנת 94' נהג א', תושב בית שאן כבן 39, ברכבו במסגרת העבודה. בעת שניסה לעקוף רכב אחר, הוא התנגש חזיתית באופנוע שנסע במסלול הנגדי, והרג את שני יושביו. אותה תאונה לא רק קיפחה את חייהם של נוסעי האופנוע, אותם לא הכיר א', אלא גם טלטלה את חייו שלו מהקצה אל הקצה. לפני התאונה הוא היה אדם בריא ומלא חדוות חיים, אך מאז התאונה וכתוצאה ממנה הוא סובל ממחלת נפש קשה, המתבטאת בסכיזופרניה פרנואידית המלווה במחשבות אובדניות.

א' גם סובל מאז מהפרעה אפקטיבית דיכאונית עם מרכיבים פסיכוטיים. הדיכאונות מתבטאים בסירובו לאכול, בהזנחה עצמית טוטאלית עם מחשבות שווא של רדיפה, אשמה ושמיעת קולות. במשך השנים אושפז א' 11 פעמים בבית חולים לחולי נפש. הוא ניסה כמה פעמים להתאבד, באחת הפעמים שתה רעל ריסוס. כיום הוא מסוגר בתוך עצמו, אינו מתקשר עם הסביבה ואינו מסוגל לעבוד.

הביטוח הלאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה וקבע לא' נכות נפשית בשיעור 100%. אלא שא' תבע מחברת המגן, שביטחה בביטוח חובה את הרכב בו נסע, לפצותו בגין הנזקים הנפשיים שנגרמו לו. זו סירבה לעשות כן, אולם בית המשפט המחוזי בנצרת חייב אותה לפצותו. סגן הנשיא, השופט יצחק כהן, קבע שא' נחשב לניזוק ישיר מהתאונה ומשכך הוא זכאי לפיצוי. דרך חלופית להגיע לתוצאה זו הוא מצא ע"י הרחבת הלכת אלסוחה, על-אף שלא היתה קירבה משפחתית בינו לבין הנפגעים העיקריים.

השפעה נפשית

הלכת אלסוחה, שנפסקה בעליון בסוף שנות ה-80, קבעה את זכות הפיצוי לניזוק משני בגין נזק לא ממוני. הנשיא מאיר שמגר הקנה עילת תביעה בגין נזק נפשי שנגרם למי שהיו עדים לפגיעת קרוב משפחתם בתאונת דרכים, בהתקיים ארבעה תנאים: קיום קירבה משפחתית מדרגה ראשונה בין נפגעי התאונה לבין העד שנפגע נפשית; התובע התרשם ישירות (עדות ראייה או שמיעה) מהאירוע המזיק, או עמד בחושיו על תוצאותיה המיידיות; מידת הקירבה במקום ובזמן לזירת האירוע; בחינת סוג ועוצמת הנזק הנפשי שנגרם (נדרש נזק נפשי קשה).

בנוגע לתנאי הראשון ציין שמגר, ש"יש מידת קירבה המדברת בעד עצמה ואשר השפעתה הנפשית של הפגיעה צפויה בה". עם זאת הוסיף, ש"ייתכנו גם מידות קירבה אחרות ושונות, היכולות להוליך לתוצאה זהה. לכן, מן הראוי להשאיר לבחינה עתידית של בית משפט זה את השאלה, אם יש הצדקה להוסיף, במקרה יוצא דופן, על קרובי המשפחה ממדרגה ראשונה גם נפגע אחר, שזכותו שלא להיפגע מבחינה נפשית תיראה ראויה להגנת הדין".

ואכן, במשך השנים התגמשה הפסיקה בתנאי זה. כך למשל, השופט אפרים לרון ז"ל מהמחוזי בבאר-שבע הכיר בזכות תביעה של בן-דוד, על-אף שלא מדובר בקירבה מדרגה ראשונה. השופטת אילה פרוקצ'יה, עוד בשבתה במחוזי בירושלים, הכירה בזכות תביעה של חברה של אדם שנהרג בתאונה, לאחר שהחילה מבחן מהותי הבודק את איכות ומהות הקשר בין הנפגע לתובע, וזאת להבדיל מבחינת המסגרת הפורמאלית המתארת את הקשר בין השניים.

השופטת שולמית וסרקרוג מהמחוזי בחיפה הסכימה להכיר עקרונית בנזק שייגרם לקרוב אינטימי, על אף שאינו קרוב משפחה מדרגה ראשונה. אולם היא דחתה תביעה של קרוב-רחוק משום ש"לא הוכיח קיומה של קרבה משפחתית לה נלווה קשר אינטימי, המבסס קיומו של נזק נפשי בעוצמה רבה וקבועה, באופן המצדיק הרחבת הלכת אלסוחה".

נפגע ישיר

אלא שסגן הנשיא כהן הלך צעד אחד נוסף קדימה. הוא קבע כי א' מצוי בשני מישורים. ראשית, הוא נפגע עיקרי שנפגע ישירות מהתאונה, משום שהנזק הנפשי ממנו הוא סובל נגרם "עקב השימוש ברכב". מרגע שנקבע שהוא נפגע ישיר, הרי שמתקיים קשר סיבתי משפטי. "הנזק הנפשי נגרם כתוצאה מהתאונה, והאמור מצוי בתחום הסיכונים שיוצר שימוש ברכב, על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים", וזאת בלי קשר להלכת אלסוחה.

במישור השני, קבע כהן, א' נכלל ב"מעגל הסיכון המשני", לפי מבחני הלכת אלסוחה, כאשר זהו המקום להרחיב ולהגמיש את התנאי הנוגע לזהות "התובע", ככזה שכולל גם מי שאינו בן משפחה. למעשה, כהן ביטל לחלוטין את התנאי הראשון משום שהפגיעה הנפשית של הנפגע המשני היא קשה מאוד.

במקרה זה, ציין כהן, אין מחלוקת ששלושת התנאים האחרונים מתקיימים. אלא שהמגן נתלתה בכך שא' כלל אינו קרוב משפחה של נפגעי התאונה. לכהן זה לא הפריע. "לאחר שהפכתי ובחנתי נסיבות המקרה כאן ופסקי הדין השונים שניתנו מעת מתן פסק הדין בעניין אלסוחה, דעתי היא כי זהו המקרה במישור המבחן הראשון, אליו כיוונה לשון הלכת אלסוחה, בה נאמר כי הלכה זו צפויה להתפתח ולהתרחב במקרים המתאימים, וכי במקרים יוצאי דופן ניתן יהיה לפצות בגין נזק נפשי, אף כאשר אין מתקיים התנאי בדבר קירבה מדרגה ראשונה".

הגמשת התנאים

כהן מאפשר, הלכה למעשה, להתעלם מהצורך בקירבה משפחתית או אף היכרות מוקדמת כלשהי בין הנפגע לתובע, ובלבד שהנזק הנפשי הוא חמור מאוד. "נסיבות המקרה שבפניי", נימק, "הינן חריגות וקיצוניות עד כי מצדיקות הן פיתוח הלכת אלסוחה והכרה בנזקו הנפשי של התובע, אף שאינו עומד בתנאי בדבר קירבה משפחתית מדרגה ראשונה לנפגעים".

לדברי כהן, גם בחינת שיקולי המדיניות שהובילו לקביעת התנאים בהלכת אלסוחה, יצדיקו את הגמשת התנאים במקרה זה. "שני שיקולים עיקריים הדריכו את ביהמ"ש בקביעתו האמורה: האחד חברתי, חשש מפני הטלת נטל כבד מדי על המזיק ועל ההתנהגות האנושית; השני מערכתי, מניעת הגשת תביעות סרק שתצפנה את בתי המשפט". כאן, לדעתו, "אין מדובר בפתיחת פתח לתביעות עתידיות של מי שניזוק רק בעקבות היחשפותו לתאונת דרכים או בעקבות גרימתו של נזק נפשי פעוט, כי אם בנזק נפשי חמור שנגרם לתובע שנפגע בעצמו בתאונה, תאונה שהוא גרם לה ושהביאה למותם של שני רוכבי האופנוע במקום התאונה ואל מול עיניו של התובע".

בנסיבות חריגות אלה, ציין, גם "יש להעדיף מתן פיצוי לתובע בגין נזקו הנפשי תוך פיזור הנטל על פרטים רבים או על הציבור כולו, על-פני שלילת זכותו לפיצויים והשבת פניו ריקם". גובה הפיצוי שתשלם המגן ייקבע בהמשך, בתום הליך הוכחות. (ת.א. 630/06).