סגור חלון

"אני, כאמן, בוחר בזכות השתיקה"

רפי לביא לא אוהב לפרש יצירות אמנות, בטח שלא את שלו, ובטח ובטח שלא באופן אישי. לכן, תערוכה חדשה, שבה הוא מציג לצד הצלם שמחה שירמן, מאפשרת לו מבט השוואתי ששופך מעט אור על השאלה שלביא עוסק בה כבר 45 שנה כאחד האמנים והמורים המשפיעים בישראל - מה זו בעצם אמנות? >

אריאל קריל
 
27/6/06
לרפי לביא, אחד הציירים הישראלים הבולטים ב-45 השנים האחרונות, חשובה מאוד ההבחנה בין אומנות לאמנות. בשיחה לרגל פתיחתה של תערוכה משותפת שלו ושל הצלם שמחה שירמן בגלריה גורדון בתל-אביב הוא מפרט: "אני מבדיל בין חוויה חושית, שזו הנאה גרידא לעיניים או לאוזניים, לבין חוויה רוחנית. התגובה, למשל, 'מוצא חן בעיניי או לא' היא תגובה שצריכה להיות לגבי מגבות מטבח או שטיחים. זה לא מה שציור מסוגל לתת. אומנות זו יצירה - יכולה להיות אישית ויצירתית - שתפקידה להנות את החושים; לא להקנות חוויה רוחנית. השטיח הזה שפה נמצא - בעיניי הוא יצירת אומנות. הוא מהנה אותי, אני נורא אוהב אותו, הוא נורא יפה, הוא נורא נחמד. יום יבוא ופתאום הוא יקנה לי איזו חוויה אמנותית, אז הוא ייהפך לאמנות בעיניי. זאת אומרת, ההחלטה על האומנות או האמנות של חפץ מסוים היא אישית. אבל יש הבדל".

אם החוויה שחווה הקהל היא שקובעת את אומנותה או אמנותה של יצירה מסוימת, הרי שהתערוכה הנוכחית היא הזדמנות טובה לברר עם לביא מה בדיוק טמון באותה חוויה רוחנית שמעניקה האמנות כדבריו. הזדמנות טובה - לא רק כי נדמה שאין אמן ישראלי שחרט על הדיקטים שלו יותר מלביא את הניסיון לשחזר את אותו רגע של תשוקה גולמית שקודם להחלתו של אותו "כלל גדול" של בעלי המלאכה. אלא גם בגלל שזו אינה תערוכת יחיד שלו וההשוואה לדבריו היא הדרך הטובה ביותר להיפתח אל אותה חוויה רוחנית שמעניקה האמנות.

"אני זוכר שכשעבדתי בבית-ספר תיכון בשנות ה-60, הייתי מראה להם רפרודוקציות, נניח של שני ציורים. למה שניים? השוואה. מונדריאן לגמרי גיאומטרי על-יד דה קונינג - מריחות מאוד דינאמיות. אם הייתי מראה רק מונדריאן, היו אומרים 'משעמם'. אם הייתי מראה רק דה קונינג, היו אומרים 'קשקוש'. ברגע שאני מראה את שניהם, הנער או הנערה עומדים בפני הצורך להכריע, ואז הם ידברו על מה שהם 'שונאים פחות' - וזה כבר 'אוהבים יותר'. הצורך הזה להכריע אומר להם 'אהה, זה לא סתם קשקוש, הוא יותר יפה מהמשעמם הזה' או, להיפך, 'תראה, יש פה סדר'. ככה, לאט לאט, אתה נותן דין וחשבון, אולי אפילו באופן תת-הכרתי, לעצמך, ואתה מתחיל לראות אמנות יותר מאשר סתם דקורציה".

זה לא סיפור

לדעתו, לא רק ההתייחסות לאמנות כאל קישוט מונעת מאנשים לחוות את אותה חוויה רוחנית השמורה לאמנות; גם הניסיון למצוא סיפור ביצירה הוא בגדר רעה חולה מבחינתו. "למשל, יש ציור נורא ידוע של גויה - 'ההוצאה להורג ב-3 במאי'. רואים כיתת יורים ועומד אחד ככה - ידיים קרועות ופה פעור - והוא מוצא להורג. כמובן שהמוצא להורג הוא הטוב והמוציאים להורג הם הרעים אצל גויה. ואני הייתי מספר 'תראו, הנה שודד-רוצח, שעוד ברגע האחרון שהוא מוצא להורג רואים עליו את השנאה ואת הרשע' - וואללה, זה עבד נהדר. זאת אומרת, אפילו ציור שהוא כן מתאר דברים, מה היכולת שלו לתאר? הרי ציור זה סט*יל. אין לו סאונד, אין לו תנועה, אין לו 'לפני' ו'אחרי'. מה כבר אפשר בציור בסטיל לספר? בדרך-כלל הסיפור בא מחוץ לציור. האמן מוסיף אותו במילים על-יד. אבל סיפור כזה אפשר גם לשנות".

כשלביא אומר "סיפור" הוא כולל בתוכו גם פרשנויות וגם ניתוחים היסטוריים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים, וכן הלאה. "אין לי משהו נגד פרשנות של אמנות. העניין הוא שפרשנות של אמנות זו בכלל חוויה אחרת לגמרי. על אחת כמה וכמה פרשנויות הנסמכות על כוונת היוצר 'הידועה' ועל הכיתוב שמחוץ לתמונה - לדעתי הן מופרכות. מה אכפת לי למה האמן התכוון? אותי כקהל מעניין האובייקט, היצירה, הדבר עצמו. אותי מעניינת כוונת היצירה ולא כוונת האמן; מה אני כקהל מקבל ממנה ולא מה האמן רצה. אני כצופה קולט מהיצירה את החוויה שלי. אז בסופו של דבר גם הכוונה היא שלי, כצופה, וכוונת היצירה היא לגרום לי להתכוון למשהו. כך גם הצורך לחקור ולהעריך למה, למשל, ג'וטו צייר את ישו כך וכך, או מהו ההיבט הישראלי ביצירותיהם של אמנים ישראלים. זה הכול מצוין. אבל אין לזה קשר לחוויה האמנותית. אם קהל מתייחס אל האמנות כאל אילוסטרציה היסטורית - אני אומר שזה בזבוז. בשביל זה יש ספרי היסטוריה וצילומים. יצירות אמנות הן חלק מאובייקטים היסטוריים, כמו גם איזו כפית שנשארה באיזשהו מקום או כיסא, שאפשר להסיק מהם מסקנות היסטוריות. אבל הדבר היותר חשוב ביצירות אמנות זה האפשרות לחוות אותן כיצירות אמנות. אלה סוגים שונים של חוויות ואנחנו כנראה זקוקים לסוגים שונים של חוויות. אבל קהל לא צריך להסתכל על אמנות כחוקר, כהיסטוריון, כפסיכולוג, כפילוסוף, אלא כקהל".

זו בדיוק הסיבה שהוא עצמו אינו נותן שמות לציורים שלו. "השם בציור רק יבלבל", הוא מסביר, "או לכל היותר יעשה סוגסטיה לקהל, סוגסטיה שאני לא מאמין בה. כי אני רוצה שכל קהל שיראה ציור שלי, יפתח את האסוציאציות, את הקונוטציות, את החוויות שלו. הציור שלי הוא בסך-הכול חומר גלם לחוויה אישית של הקהל; לא למשהו שכביכול אני מכריח אותו לחוות. כשמתחילים לתת שמות לציורים או הסברים וכל זה, גורמים לצופה חוויה מילולית ולא חזותית. זה הדבר שיש לי איתו בעיה".

"יותר קל לי לנסח מה אני לא אוהב מאשר מה אני כן אוהב," הוא צוחק, "ומה שאני אוהב - בדרך-כלל זה דבר שפשוט קשה לי להגיד מה אני לא אוהב בו". אפילו את העבודות שלו הוא אינו פוטר מצורת החשיבה הזו; לשאלה בדבר יחסו לציורים שצייר לאורך השנים, הוא משיב: "לפחות 60-70% מהעבודות שלי שכבר בחוץ - כשאני רואה אותן היום, אני חושב שהן מחורבנות". מבחינתו, ציור שלו הוא "שווה-תלייה" רק אם באותו רגע שעולה השאלה "הוא נראה לי כמשהו שאני לא יכול לתקן".

לכן, כשדוחקים בו לנסות ולהסביר מה היא אותה חוויה רוחנית שעליה הוא מדבר, ולא מה היא לא, הוא מעט נרתע: "כל האמצעים הציוריים - קו, צורה, צבע, חומר, קומפוזיציה - והיחסים ביניהם הם אמצעים; הם לא המטרה. הם אמצעים ל... עכשיו, באיזה מילה לקרוא לזה? מסר? מצב רוח? אווירה? אמירה אמנותית? כל אחת מהמילים האלה לא מקובלת עליי. כי מסר - תמיד מחפשים רעיון פוליטי או חברתי. אווירה - זה ככה... זלזול. אמירה - זה שוב פעם מילים. אבל אם תמזג אותן יחד - זה מה שיש בציור. אם הוא מוצלח כמובן. אבל את הדבר הזה אפשר לתרגם לאלף ואחת פרשנויות ולכן אני כאמן בוחר בזכות השתיקה".

ילד גדול

את הרעיון לתערוכה המשותפת עם שירמן הגה האוצר של גלריה גורדון, אמון יריב. "אני עוד אמרתי שזו תהיה תערוכה של שני הניגודים הגדולים ביותר שאפשר," מרחיב לביא. "שמחה הוא כל-כך צילום-צילום ואני כל-כך ציור-ציור. שמחה זה שחור-לבן ואני כולי צבעים-צבעים-צבעים. התחלנו לעבוד ומה עושה אלוהים? אין אצלי שום צבעים אלא הכול שחור או אפור והנושא העיקרי זה נוף הרים. לא הרים מסוימים או נוף מסוים אלא סכמה של הרים - כמו שהייתי מצייר כשהייתי ילד. שמחה הביא כמה עבודות: לא דמויות - נופים; לא שחור-לבן - אפורים. זה הולך להיות כאילו שבכוונה עשינו איזו מין התקרבות אחד לשני וזו לא הייתה הכוונה. זה יהיה מעניין לראות".

כשלביא אומר "כמו שהייתי מצייר כשהייתי ילד" הוא נוגע בנקודה הרגישה ביותר ביחס לציור שלו; נקודה שהפכה אותו לאחד האמנים הבודדים שסביב יצירותיהם התנהלו, ועדיין מתנהלות, מחלוקות חוזרות ונשנות. לביא שייך לזרם בינלאומי של אמנים אשר שאבו את הטכניקה שלהם מציורי ילדים. פה בישראל, הוא הצליח לנסח סוג של רגישות אסתטית אשר חלחלה אל רבים מתלמידיו בבית-הספר לאמנות "המדרשה", שבו הוא לימד במשך 30 שנה, ואשר בשנות ה-80 זכתה לכינוי "דלות החומר" (כינוי שלביא עצמו מסתייג ממנו). לביא לא רק מצייר את הדימויים שעימם הוא כל-כך מזוהה - מגן-דוד, הרים, אקדחים, פך השמן, ועוד - מפני שאלה הם הדברים שהוא צייר בילדותו, אלא הוא משמר גם את האופן שבו הוא צייר אותם אז. "אני התחלתי לצייר בגיל 17 ובמשך 3 שנים עשיתי מה שלדעתי כל אמן עושה: ניסיתי כל מיני סגנונות. בגיל 20 מצאתי - בעקבות אריה ארוך ואביבה אורי, וכמובן גם עם השפעה של כל הקודמים בתחום הזה כמו חואן מירו, פול קליי, ז'אן דובופה, ואחרים - את הטכניקה המתאימה לי שזו טכניקה שנראית כמו ציורי ילדים. והדגש הוא על 'כמו'; זה לא חיקוי של ציורי ילדים. רק מבחינה טכנית זה כאילו ציורי ילדים; מבחינה רוחנית - לא. כל אלה שאומרים 'גם הילד שלי יכול ככה' - זה לא נכון".

יחד עם זאת, אין לראות בטכניקה שלביא אימץ לעצמו מעשה חתרני. הוא עצמו חוזר ומדגיש "הציור שלי זה ציור קלאסי, זה ציור טיפוסי של שנות ה-60" והתבוננות בעבודותיהם של אמנים כגון סיי טוומבלי, ג'ספר ג'ונס, ורוברט ראושנברג ממחישה שאין שום דבר מיוחד בעצם הבחירה שלו. על התהייה שמא אנשים מחפשים להתרשם מהיכולת של צייר לצייר ציור ריאליסטי שיהיה שיקוף מדויק של המציאות, הוא עונה בדרכו האופיינית: "זה עוד אחד מהמאפיינים של חוויה לא נכונה מאמנות. מתייחסים לאמנות כמו אל ספורט: מי עושה יותר מהר, יותר גבוה, יותר מדויק. בשום פנים ואופן זה לא מעניין אותי. טכניקה היא דבר הכרחי בכל יצירת אמנות אבל כשלעצמה היא לא גורמת לשום חוויה. די הרבה עבודה אני משקיע בכדי שהציור שלי ייראה ככה. זה נשמע כמו פרדוקס אבל זאת עובדה".

שום דבר אישי

כשהוא נשאל על תצלומיו של שותפו לתערוכה, עולה צלה של אמירה חיובית על אודות אותה חוויה אמנותית שעליה הוא יודע להגיד בבירור רק מה היא לא. "בתערוכה האחרונה שהייתה לשמחה (מוזיאון תל-אביב, 2004 - א"ק) הוא צילם את עצמו בצורה מאוד, הייתי אומר, כואבת. הניתוחים והפרשנויות בעיתונות היו שהוא מתעסק בעצמו. אני טוען שבשום פנים ואופן לא. זה לא אוטופורטרט, אלא הוא מצלם אדם, בן-אדם במצב מסוים, והוא משתמש בעצמו כמודל מפני שזה מאוד נוח. אני תמיד נזכר ברמברנדט שצייר את עצמו 60-70 פעם במשך חייו. למה? אולי כי לא היה לו כסף למודלים. אבל לי בכלל לא אכפת אם זה הוא עצמו או לא, אלא שיש שם אנוש, שיש שם בן-אדם. מה אם לא היינו יודעים ששמחה הוא הצלם? ואולי בכלל כל הציורים האלה של רמברנדט זה בלוף, זה לא הוא בעצם אלא הוא לקח איזה חבר שיישב לו ורק אמר שזה הוא? מה אנחנו יודעים? מה אכפת לנו?"

"גם לי יש קבוצה של ציורים שציירתי בהם את עצמי - זו קבוצה של נשיקות שזה בפירוש אשתי ואני. איך מזהים? מפני שהיא עם שיער חלק ואני עם קשקוש על הראש. כמובן שזה לא ריאליסטי אבל זה אני. אז מה? אין פה שום דבר אישי שלי. אני חושב שהכוח של האמנות הוא שהיא בסופו של דבר מבטאת דברים מופשטים - לא במובן של כתמי צבע וצורות - אלא במובן של רעיונות מופשטים, של מחשבה מופשטת. הציורים האלה שלי, שבהם אני מצייר את אשתי ואותי, זה אהבה, זה קרבה, זה מגע - אבל לאו דווקא בין אשתי לביני".

וזה בדיוק, ככל הנראה, מה שעומד בלב תפיסתו של לביא. החוויה הרוחנית שיצירת אמנות מסוגלת לספק נתונה בעצם יכולתה להמחיש רגש כלשהו או תובנה כלשהי אשר חורגים מהמקרה הפרטי שמופיע בה. הצלחתה נמדדת ביכולתה לעורר באמצעים מוחשיים משהו שמעצם טבעו אינו מוחשי ועוד לעשות זאת בשקט, בלי מילים. לגבי השאלה איזו יצירה מצליחה לעשות את זה - מבחינת לביא מדובר לא רק בעניין אישי לחלוטין אלא גם במשהו שמשתנה אצל הצופה במשך הזמן: "כשאני הייתי ילד אהבתי את מודליאני; בשנות ה-20 שלי לא סבלתי אותו. בשנות ה-30 שוב התחלתי לאהוב אותו מחדש". ונאמן לדרכו, הוא מוסיף, "מה שחשוב זה להבין במה אני כקהל לא צריך להתעסק, בין אם זה בבידור, בין אם זה באמנות. אצל דודו טופז לא צריך לחפש אמירות אמנותיות ובאריה ארוך לא צריך לחפש מגבות מטבח". "