סגור חלון

בת מאה, כחדשה

מכל הארץ נוהרים אליה לבלות ללא הפסקה, אבל למרות תדמיתה הזוהרת, תל אביב היא קודם כול עירם של התל אביבים העובדים בה (או מובטלים בה): הסטודנטית שממלצרת, סוחט המיצים, מדריך הספינינג. הצלם נתן דביר מתעד אותם בתערוכה חדשה, וצאלה קוטלר מביאה את סיפורם

צאלה קוטלר
 
4/2/09
מור קורן, מלצרית

ננה בר, נווה צדק

כשצולמה תמונתה של מור קורן, 25, סטודנטית לפסיכולוגיה, במסעדת ננה בר, היא הייתה מלצרית מן המניין. "הייתי חדשה וקיפלתי מפיות", היא נזכרת, "הצלם היה שם וקלט אותי. הוא אמר שזה נראה לו מעניין ושאמשיך. הוא צילם עד שנגמרו לי המפיות". שנה מאוחר יותר קודמה קורן להיות אחמ"שית - אחראית משמרת - וימי קיפול המפיות מאחוריה. לפני שנתיים היא עברה לתל אביב, מעיר ילדותה חיפה.

"תמיד רציתי לגור תקופה בתל אביב", היא מסבירה. "יש בה משהו מאוד מושך, חופשי ופתוח, לעומת חיפה. מה גם שהכול נגיש כאן. אולי זה בגלל שהכול מישורי, ואני רגילה לעליות ולירידות, אבל הייתי משפרת את התחבורה הציבורית בתל אביב".

את ימיה מעבירה קורן בין המכללה ברמת גן ובין המסעדה, כמרבית הסטודנטים בעיר. בתקופה הקרובה היא מתכננת לעבור דירה, הפעם עם בן זוגה. "נכון לעכשיו אשאר בתל אביב עד סיום התואר", היא מצהירה. "אני רק בשנה הראשונה, ובטח אמלצר לאורך כל התואר, אבל זה נחמד, פוגשים במלצרות הרבה סוגים של אנשים".

נחמד במיוחד לסטודנטית לפסיכולוגיה.

"זה מעניין אותי, ממש כמו עוד קורס בתואר. בצהריים מגיעים למסעדה אנשי העסקים, ובלילה זה הופך למשהו אחר ומתגלים חיי הלילה. מדי פעם מגיעות גם אושיות טלוויזיוניות, ופתאום רואים שמה שהן משדרות בטלוויזיה זה לא מה שהן מקרינות בחיים הפרטיים - לפעמים גם לטובה. אפשר לראות כאן סיטואציות שאין במקום אחר, זה מעניין".

איך ההתמודדות עם הלקוח התל אביבי?

"אם נותנים לו שירות טוב, ממש קוראים את המהלכים שלו עוד לפניו, אז הוא ייתן פידבק בטיפ".

מצליחים לסגור את החודש?

"לא ממש. סטודנט בתל אביב תמיד יזדקק לעזרה של ההורים, לא משנה כמה יעבוד. אני לא מכירה הרבה סטודנטים שמצליחים לעמוד בהוצאות השכירות והמחיה לבד. יחד עם זאת, יש בתל אביב היצע גדול יותר של משרות סטודנטיאליות מכניסות לעומת חיפה".

דני טוויל, הומלס | גשר ההגנה

התמונה צולמה לפני כשנה וחצי, אבל הפינה של דני טוויל, נרקומן לשעבר שנמצא בתוכנית גמילה, כמעט שלא השתנתה מאז. כשמולו שלט גדול הנושא את המילה "עתיד" (שמה של המכללה השוכנת מעברו השני של הגשר), הוא חי כאן כבר שנתיים וחצי. "עשיתי טיול וחיפשתי פינה", הוא נזכר. "מצאתי את הגשר, ומאז אני כאן".

טוויל נולד בירושלים, בבגרותו עבר לחיפה, אז הסתבך עם הסם. "עשיתי הכול, גם הרואין", הוא מספר. "היום אני נקי, ברוך השם, לוקח מדי פעם כדורים מהבית חולים והולך למרכז גמילה". בחיפה, מספר טוויל, מתגוררות אשתו לשעבר, שלה היה נשוי 14 שנים, ובתם המשותפת, "אבל אני מנותק מכולם. הרחוב זה המשפחה שלי, החיילים שעוברים פה בבוקר על הגשר. כל אחד שנותן לי שקל אני מבקש בשבילו עזרה מהקדוש ברוך הוא. אני מדבר הרבה עם השם, מבקש שיעזור גם לי".

מדי יום מתעורר טוויל בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר, "כשמגיעים הטרקטורים של העירייה שמנקים את הרחוב, אני קם ומנקה קצת מסביב. הם תמיד רואים אותי מסדר ומתפלל. אחר כך אני חוזר לישון עד השעה שמונה בערך, ואז הולך לקנות קפה ובגט. במהלך היום אני ישן גם קצת בצהריים, הרעש של הכביש לא מפריע לי".

טוויל מטפח את הפינה שבחר, "אבל לפעמים לוקחים לי את הבגדים ואת השמיכות שאני מביא", הוא מתלונן. "ביום שבת מצאתי טלוויזיה, וגנבו לי אותה. לא יודע למה".

היחס של העוברים והשבים מעסיק אותו מאוד. "כשאני מטייל פה מסביב, אנשים מסתכלים עליי, וישר אומרים 'זה נרקומן'", הוא אומר. "אני לא מבין למה, זה לא נכון, סתם זורקים מילים. אני אוהב את כולם, לא יודע לשנוא, הלוואי שכולם יאהבו את כולם ושלא יקראו לי נרקומן".

אתה מתכננן להישאר בתל אביב?

"כן, תל אביב זה הבית שלי ונוח לי כאן, בסך-הכול אני רוצה לחיות בכבוד, שתהיה לי שמחה. חשבתי אפילו לשנות בתעודת זהות את הכתובת שלי לתל אביב, אולי אני עוד אשנה, אבל אני לא יודע איפה תעודת הזהות שלי, אני חושב שאיבדתי אותה".

שרה שטרן, קפה תמר | רחוב שינקין

את "קפה תמר" אין ממש צורך להציג. כבר חמישים שנה ברחוב שינקין והפך למוסד. שירים נכתבו עליו, וחיי הבוהמה המורכבים מלקוחות קבועים, ששמותיהם ידועים גם מחוץ לגבולות העיר, הפכו לשם דבר. מאחורי הדלפק עומדת שרה שטרן, יקירת העיר תל אביב, שמתורגלת לספר: "מוצאים כאן את כל הסולתה והשמנה של תל אביב - אמנים, סופרים, עיתונאים ופוליטיקאים - ואני שמחה ומרוצה להיות בחברתם".

את דעותיה הפוליטיות של שטרן, במקור מנהלל, ניתן לגלות מיד כשניגשים לשלם בדלפק: "אנחנו קרובים מאוד למשפחת רבין, אבל הבחירות זה לא עניין שלי". הנכדה איילת נחמיאס-ורבין מתערבת: "מספרים שסבי היה איש ימין מובהק, בניגוד לסבתא שהיא מפא"יניקית תוצרת נהלל, ולקראת הבחירות היו תמיד מריבות וויכוחים עד השמיים בקפה".

מה מקור שם הקפה? "תמיד שואלים", אומרת שטרן, "אבל אף אחד לא יודע מאיפה בא השם תמר, וגם לי אין מושג. מה שהיה הוא שבסוף השירות בצבא הבריטי התחתנתי עם בעלי, שהוא מצפת, וקיבלנו מקרובי משפחה את תמר ואת תכלת, שצמוד לקפה. ככה הסתדרנו והקמנו משפחה. לא יודעת מה היה לפנינו".

איך את רואה את העיר שמשתנה מול עינייך?

"השדרות בעיר מקסימות, ובסך-הכול מנקים את הרחובות. שינקין זה רחוב מאוד מעניין ונחמד; ברור שהוא השתנה, אבל כך זה בחיים, כל דבר משתנה. כששואלים אותי מהיכן אני, אני לרוב עונה מנהלל, למרות שאני כבר כל-כך הרבה שנים בתל אביב. התרגלתי, ויש לי כאן ידידים רבים וטובים".

שני פלוט, "רד ליידי" | מועדון הדנג'ן

מועדון הדנג'ן בתל אביב פעל כעשרים שנה והיווה מרכז לחברי הקהילה חובבת הסאדו-מאזו בעיר. היה זה מאבק משפטי ארוך בין בעלי המועדון לעיריית תל אביב, שלווה בהפגנות ובטענות, אך אלה לא הפכו את ההחלטה: המועדון נסגר בדצמבר 2007. היום אפשר למצוא פורומים ברשת הדנים בספקולציות סביב השאלה "למה באמת נסגר מועדון הדנג'ן?"

"אני הגעתי לשם מתוך סקרנות", נזכרת שני פלוט, 28, המכונה "רד ליידי". "אני זוכרת שנפעמתי מהאווירה ומהצלילים. היו מגיעים גם הרבה סקרנים, שלאו דווקא בקטע של הסאדו מאזו". במשך שנתיים נהגה פלוט לעלות לבמת המועדון עם שותפה "009", והשניים קיימו סשנים בפני קהל הבליינים.

מה זה סשן במועדון הדנג'ן?

"סשן זה פעולה בין שני אנשים על במה. בוחרים בה גבולות ברורים, מה מותר ומה אסור. ההופעות לא היו בעירום. הלבוש מורכב מבגדי עור, ויניל, מחוכים קשורים, שוט ואביזרים נוספים, אלה הדברים הרגילים. בשבילי זו הייתה גם במה ליצירה שלי, והוספתי אלמנטים כדי למשוך אנשים, כמו השירה שאני כותבת והיא זו שמנווטת אותי".

ממש בית לקהילה.

"יש היום בעיר עוד כמה מועדוני סאדו מאזו. לי היה עצוב כשהמועדון נסגר. לא יהיה תחליף לדנג'ן, זה אבן היסוד של הקהילה. זה המקום שבו התחלתי לעמוד על במה, שם נזרקתי למים העמוקים. הקהילה מאוד סגורה, בדרך כלל בוחרים בכינויים, כי רוצים לשמור על דיסקרטיות. 009, למשל, מעדיף לא להיחשף, זה חלק מהפאן שלו, להיות מוסתר עם מסכה - כל אחד והפטיש שלו".

מה אומרים מסביב? מקבלים?

"בדרך כלל לא. לחברה מאוד נוח לקטלג, מיד חושבים שמדובר במין ובאלימות, אבל זה לא כך. הרעיון הוא במשחקי התפקידים. תמיד קובעים גבולות, יש שיחת הכנה וכולם מסכימים על הכללים".

פלוט נולדה בפתח תקווה, והוריה כבר מכירים בחיידק הבמה שלה. "אני זוכרת שאבא שלי אמר לי, 'אם את כל-כך אוהבת במה, אז לכי ללמוד משחק'", היא צוחקת, ומסכמת: "בינתיים אני כאן, אני מרגישה שתל אביב זה המקום שלי, ובה אמשיך ליצור".

שגיא ארנון, מוכר מיצים | דיזנגוף 99

"אם ממש מתרכזים, אז אפשר לראות את הגלידה האמריקאית של סבא שלי בסרט 'דיזנגוף 99'", מספר שגיא ארנון, הנכד שהפך את חנות הגלידה לדוכן המיצים שייקס'פרי. "בגלל שסבא שלי והשותף שלו היו חובשי כיפה, הם לא הסכימו שיראו את הגלידה שלהם בסרט, בגלל הציצים, אבל בכל זאת אפשר לראות את הגלידה לשבריר שנייה, אם עושים סטופ במקום הנכון".

ארנון, 32, מתפעל את חנות המיצים כבר ארבע שנים. ייחודה, הוא מתגאה, הוא במערכת הפטיפון ובמוזיקה המיוחדת שהוא בוחר להשמיע לקהל לקוחותיו. "אין אצלנו מוזיקה רגילה, והרבה לקוחות שנדלקים על הפטיפון מגיעים אליי קבוע, ביניהם גם כוכבים גדולים ואנשים מתעשיית המוזיקה והתיאטרון. בעבר היו גם הופעות ג'ז בימי שבת".

איך הזווית?

"תל אביב נראית רע מאוד מאיפה שאני עומד", הוא אומר בחיוך. "דיזנגוף זה קן נמלים אחד גדול, ממש בלב של תל אביב, אז רואים את האנשים הכי מוזרים מכל הארץ. מהבוקר ועד הלילה פוגשים אנשים שהשפיות שלהם מוטלת בספק. יש כאלה ששואלים אותי ברצינות 'יש לך תפוזים?' כשהם עומדים מול דוכן מלא בתפוזים. או שמבקשים ממני שאסחט בננה במסחטה של התפוזים, ממש מתעקשים, בסוף יוצא להם פירה בננות. אבל צריך להיות סבלניים לכולם, וחשוב לחייך".

מה תל אביבים שותים?

"מיץ תפוזים ורימונים הולכים הכי חזק בחורף, ושייק תמר-בננה-פקאן, שנחשב לעלית שלנו, הכי פופולרי בקיץ".

איך מחזיקים עסק בתל אביב?

"לא קל. בשביל הכסף שאנחנו משלמים לעיריית תל אביב אנחנו בסך-הכול מקבלים פינוי אשפה, ואפילו זה לא תמיד יעיל. מרגישים לפעמים כמו פרה שחולבים אותה".

אתה מתכנן להישאר בעיר?

"האמת, יש חלומות על מושב. המגורים בעיר מתחילים להימאס כשמתבגרים, כי פחות יוצאים ומבלים. לא חושב שאגדל את הילדים שלי כאן. אבל אני חייב להגיד שהייתי בהרבה ערים בעולם, וזאת עיר ברמה בינלאומית. תיירים תמיד נגנבים כשהם באים אלינו, כי יש לנו כאן חופש, שמש, ים ובלגן".

ניסים קריוב, סנדלר | רחוב פלורנטין

"ברוסיה גם אני הייתי צלם", מספר נסים קריוב, סנדלר, כשהוא נזכר ביום שבו צולם על-ידי נתן דביר, "אבל כשהגעתי לארץ, לפני שלושים שנה, לא יכולתי לעבוד כצלם, אז נהייתי סנדלר. עכשיו אני לא יכול לעזוב את החנות כדי להיות צלם, אני תיכף בן 70".

בחודש הבא יחגוג קריוב עשרים שנים בחנות, הממוקמת ברחוב פלורנטין פינת שדרות וושינגטון: "כשהגענו לארץ גרנו באשקלון, ואחרי כמה שנים עברנו לתל אביב. לפני החנות בפלורנטין הייתה לי חנות בדיזנגוף 20, כמעט עשר שנים".

אתה מבסוט מהשכונה?

"מאז שהצעירים הגיעו לכאן, נהיה טוב. גם הפרנסה טובה, ברוך השם. אני גם סנדלר וגם מוכר תיבות דואר. כל יום אני מסיים בשעה אחרת, תלוי כמה עבודה יש".

לקריוב ארבעה ילדים, כולם מתגוררים בתל אביב, אין לו כוונה לעזוב את העיר וגם אין לו תלונות. "המצב בתל אביב בעיניי מאה אחוז; אם הייתי רוצה לשנות משהו", הוא מסביר, "אז לא הייתי סנדלר".