מלך "תן וקח"

יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, הצליח בארבע שנות כהונתו לעשות את הלא ייאמן: הוא שכנע חלק מראשי הסקטור העסקי בישראל שדריסת רגלה של ההסתדרות במקום עבודה מסוים היא לא בהכרח "רעה חולה" שיש לנוס מפניה. למעשה, בצד "כאב הראש" שיכולה לעורר התארגנות עובדים במקום העבודה, יש בה גם יתרון - ליתרון הזה קוראים עופר עיני.

העוצמה הפוליטית של יו"ר ההסתדרות, העובדה שהוא יכול להרים טלפון לראש הממשלה ולבקש טובה, כך על פי גורם במשק, הופכת את עיני ל"פותח הדלתות" מספר אחת בפני הרגולטור. הרבה יותר מכל סמנכ"ל רגולציה או כוכב אחר שחברה יכולה למנות למשימה.

לכן, אם ההנהלה מכירה בוועד עובדים ובהסתדרות כשותפים במקום העבודה, הרציונל אומר שעיני יכול, ואולי אפילו צריך, לקדם את האינטרסים של העסק. זהו מקרה קלאסי של "תן וקח", ועיני אלוף בזה.

בדיוק מהסיבה הזאת, הפגישה של עיני עם אילן בן דב, שנחשפה ביום ב' ב"גלובס", כבר לא צריכה להפתיע איש. אם בעתיד בן דב ייאלץ לנהל מו"מ על הסכם קיבוצי לעובדיו, עדיף לו לשבת מול עיני "הידיד", זה שסיפר לו על טיוליו לחו"ל, על הסיגריות החביבות עליו ועל הזדמנויות עסקיות שעליהן שמע במזרח אירופה.

מחבקים את ההסתדרות

רק השבוע נודע כי ההסתדרות הצליחה לאגד את העובדים בכל שלוש הרשתות של שירותי בריאות כללית: רשת כללית סמייל, רשת כללית אסתטיקה ורשת כללית רפואה משלימה. המהלך הזה לא מובן מאליו, שכן עובדי כללית רפואה משלימה כבר הצטרפו לארגון המתחרה להסתדרות - כוח לעובדים. מתברר כי בחודשים האחרונים הנהלת הכללית אפשרה להסתדרות, תוך "הסכמה שבשתיקה", לאגד את עובדי שלוש הרשתות רק כדי שלא תצטרך להתמודד עם הארגון המתחרה. מדוע הנהלת הכללית מעדיפה את עיני הגדול על פני הארגון הקטן והחלש? "להנהלה יותר נוח עם האויב המוכר מאשר האויב החדש והאנונימי", טוען מקור הבקיא בסוגיה. "למרות הרעש שהוא עושה בתקשורת, עיני הוא איש של פשרות, איש של דיאלוג. מאחורי הקלעים הוא מעלה דרישות הגיוניות", הוא מוסיף.

במשחק ה"תן וקח" עיני נתן הרבה במקרה של הכללית. הוא דאג לאינטרסים של הקופה כמו ששום מנכ"ל בקופה לא יכול היה לעשות. כשהיה בזה צורך, הוא אף עקף את משרד האוצר וניהל עם אורי יוגב, יועצו של רה"מ נתניהו, מו"מ לצמצום הגירעון של הקופה. ההתערבות של עיני הביאה לכללית מענקים של עשרות מיליוני שקלים, ובהנהלת הקופה יודעים למי מגיעה התודה. באופן אירוני, עד לפני שלוש שנים הפחד הגדול ביותר של הנהלת הכללית היה דריסת רגלו של עיני בקופה. היום, לעומת זאת, הם ממש מראים לו את הדרך פנימה.

גורמים במשק יודעים לספר שהאמון שלו זוכה עיני מצד הסקטור הפרטי מגיע ממנהלים כמו זהבית כהן (קרן אייפקס), ועד טייקונים כמו צדיק בינו, נוחי דנקנר ואחרים. השאלה היא מה יקרה ביום שבו עיני יסיים את תפקידו, שכן ברגע שנחתם הסכם קיבוצי עם ההסתדרות מאוד קשה להתנער ממנו. במלים אחרות, עכשיו הם מחבקים את הארגון, ומחר הם עשויים להצטער על כך.

המינוי של ניסנקורן

המינוי של עו"ד אבי ניסנקורן לתפקיד יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, שעליו הודיע עיני בסוף השבוע שעבר, רק מחזק את חוסר הוודאות בדבר זהותו של יו"ר ההסתדרות הבא. ניסנקורן הוא עו"ד מוערך בשוק הפרטי, ששימש בעבר ראש הלשכה המשפטית באגף לאיגוד מקצועי, ובשנים האחרונות ייעץ לעיני בסוגיות רגישות.

אין לו שום יומרה לשמש יו"ר ההסתדרות, ולמען האמת גם אין לו הכריזמה והלגיטימציה הציבורית לדבר. המינוי הזה יוצא דופן, שכן כמעט כל ראשי הסתדרות בארבעת העשורים האחרונים עברו קודם בתפקיד ראש האגף לאיגוד מקצועי. עיני היה באגף הזה, וכך גם עמיר פרץ, חיים הברפלד, ישראל קיסר, ירוחם משל, ואהרון בקר.

במלים אחרות, זאת הפעם הראשונה שההסתדרות לא מסמנת "יורש" לתפקיד היו"ר. עצם מינויו של "פקיד חיצוני" לתפקיד החשוב ביותר בארגון אחרי היו"ר מהווה חוסר אמון מוחלט בבכירי הארגון המכהנים כיום תחת היו"ר. לעופר עיני זה אולי מאוד נוח, אבל המהלך הזה עלול להחליש מאוד את היו"ר הבא, שעשוי להיות אלמוני מדי, אלא אם גורם פוליטי מוכר "יוצנח" לתפקיד, למשל ח"כ שלי יחימוביץ'. כך או אחרת, חוסר הוודאות בדבר העתיד בהחלט מפתח את הסקרנות.