מנהל קרן הפיצויים: "בתל אביב לא מפנימים שיש מלחמה בצפון. הנזקים יתגלו ביום אחד"

אמיר דהן, מנהל קרן הפיצויים של רשות המסים, מסתובב ברוגע בין הריסות בתים ומבנים ביישובי הצפון הנטושים. הוא מציץ מחלונות וגגות שבורים שדרכם חדר פצמ"ר לבנוני רגע לפני כן, ובוחן תלמים שיצרו טנקים ישראליים בכבישים ובחצרות. ברקע מרחף כל העת חשש מירי מכיוון חיזבאללה.

"יש שלב שמתרגלים. שייפלו טילים מסביבי, זה לא מעניין אותי", הוא אומר נוכח המבט התוהה שלי על הרוגע הבלתי צפוי בלב אזור מלחמה. "במלחמת לבנון השנייה הייתי נוסע לשטח ופצמ"רים היו נופלים מכל הכיוונים ומרעידים לי את הרכב. אתה מגיע למצב שאתה כבר לא מפחד מכלום".

לא פלא שהוא התרגל. ב־12 השנים האחרונות דהן עומד בראש המחלקה הכי עסוקה ברשות המסים בימי לחימה: קרן הפיצויים, שאמונה על פיצוי כלל אזרחי ישראל על נזקי מלחמה ישירים (דוגמת פגיעות טילים) ועקיפים (כדוגמת נזק כלכלי לעסק) ועל נזקי פעולות איבה. כשהוא נכנס למחלקה, אי שם בשנת 2000, היא מנתה שבעה אנשים בלבד. כיום היא מונה 30 עובדים מקצועיים קבועים, מעין "סיירת פיצויים", ועוד 700 עובדים ממחלקות אחרות של הרשות שמגויסים בעתות מלחמה. "אנחנו כמו צבא. יש לי 30 עובדים שהם הסדריניקים ומאות 'מילואימניקים' שרצים בעת הצורך".

"עת הצורך" הזאת הגיעה גם ב־7 באוקטובר. "באותו הבוקר כיוונתי שעון ל־6:25 כדי לצאת לרוץ. ישבתי קצת במיטה ואז התחילו האזעקות. נכנסנו לממ"ד עם הילדים ובמקביל שי (אהרונוביץ', מנהל רשות המסים - אל"ו) התקשר אליי. ב־8:00 כבר היינו במוקד ברמת גן ובמקביל פתחנו את המוקד באשקלון והתחלנו לגייס את העובדים שלנו. הוצאנו צווי סיפוח כמו למילואים. גייסנו 300 עובדים ועוד כ־100 שמאים, ו־100 צוותים יצאו לשטח כבר בימים הראשונים".

למרות שהיו מטחי רקטות?
"כן, ובימים הראשונים גם היו מחבלים בשטח שירו על העובדים שלי. נכנסנו כמעט לכל האזורים עם אישורים מהצבא, וראינו את כל הזוועות. אנחנו עובדים תחת אש כל הזמן".

מלבד הסכנה אירועי 7 באוקטובר הולידו אתגרים שעובדי קרן הפיצויים לא הכירו מהעבר. "בימים הראשונים היינו בבארי, רעים וכפר עזה ועלו סוגיות מורכבות. למשל, רצו לפנות את הרכבים מהצירים כי זה הפריע ללחימה. אבל מה אני עושה עם 2,000 רכבים כשאני לא יודע מי הבעלים שלהם?".

הופתעתם מהיקף הנזקים?
"המראות היו קשים, אבל חלק מהנזקים לא היו חמורים מבחינה הנדסית-מקצועית כמו שהם נראים. בבארי לדוגמה רוב הבתים שנשרפו הם לא בתים להריסה. אדם לא מקצועי שמסתכל על הנזקים רואה גג שרוף אז בטוח שהבית הלך. אני מעסיק מהנדסים שמעריכים את הנזק ואומרים שזה לא המצב. הגג שרוף אז מחליפים גג. החדר שרוף אז בונים אותו מחדש.

 הריסות בקריית שמונה. ''הכסף הגדול הוא מפעלים וחקלאות. זה נזק לשנים'' / צילום: Reuters, Carlos Garcia Rawlins

"נוסף על כך עלו שאלות כמו איך מפצים כשאין כמעט נזק לתכולת הבית, אבל האזרח מרגיש שחיללו לו את הבית ולא רוצה לחזור להשתמש בו. אין לנו בחוק פיצוי שמתאים לזה".

אז מה באמת עושים?
"האירוע הוא אף פעם לא שחור ולבן, ואם יש ספק אז הולכים עם האזרח. בסוף קרן הפיצויים היא חברת ביטוח לכל דבר, רק שהיא שייכת לרשות המסים. אין לנו הנחיה לחסוך כסף, אבל אנחנו משלמים רק אם הנזק מוגדר בר־פיצוי בחוק".

מתחילת המלחמה שילמה קרן הפיצויים של רשות המסים כ־12.5 מיליארד שקל לעסקים בגין נזק עקיף (נזקים כלכליים). על נזק ישיר היא שילמה כ־1.1 מיליארד שקל, ועוד 300 מיליון שקל הועברו למנהלת תקומה לטובת שיקום העוטף.

"עדיין לא סיימנו את האירוע. נכון להיום אנחנו מעריכים שהיקף הנזקים מגיע לתשלום של 2.5 מיליארד שקל בכל הארץ על נזק ישיר. הנזק העקיף מוערך ב־20 מיליארד שקל. יש לנו גם לשקם את הצפון, שם יש תשתיות מטורפות שהרוסות. זה אירוע שימשיך איתנו עוד הרבה זמן".

"עוד אלפי נזקים לרכוש"

מאז פרוץ המלחמה דהן לא נח. "אני מתחיל לעבוד בחמש בבוקר לבד מול המחשב, ולפעמים גם עונה להודעות וואטסאפ ב־2:00 בלילה. אני לא רואה את המשפחה הרבה. בחודשים הראשונים הם ידעו לא לדבר איתי בכלל. היו ימים שבהם לא הייתי רואה את הילדים. היום אני כן משתדל לראות אותם טיפה יותר, אבל הם יודעים שאני לא עונה להם לטלפון אף פעם".

הלחץ של העבודה לא נרגע?
"הלחץ לא יורד, העומסים לא יורדים. יש תחושה שכרגע לא קורה כלום במדינה, כי יש שמש עכשיו וכיף לנו, אבל יש מלחמה. אנשים בתל אביב לא מפנימים באמת שיש מלחמה בצפון. העצימות של המלחמה הזאת גבוהה יותר מכל מה שהכרנו. הכול הרבה יותר דרמטי. יש יישובים מפונים בהיקף שלא היה בשום מלחמה. הנזקים עצומים ועדיין לא סיימנו עם הנזקים הגדולים בדרום. אבל יש לנו תחושת שליחות אמיתית, אז אנחנו כאן".

בתקופה האחרונה הוא מגיע לצפון בין פעם לפעמיים בשבוע, והעובדים שלו פרוסים בשטח באופן קבוע. "היינו במנרה כמה פעמים בזמן האחרון, תחת אש כבדה, כי אנחנו מנסים לתעד את הנזקים שם ובמטולה. אנחנו עושים מיפוי של כל הנזקים עם הצבא ומעלים בשבוע הבא רחפנים של יחידת האכיפה במשרד המשפטים שמסייעת לנו. במטולה ראש המועצה דוד אזולאי מתעד ומתקן מה שאפשר בתיאום איתנו. לקחנו כרגע פיילוט על מטולה ומנרה כדי לראות אם אנחנו מצליחים למפות אותם".

מה מטרת המיפוי? לתקן את הנזקים תחת אש?
"נתתי הנחיה אצלנו לתקן את הנזקים לתשתיות בכל מקום שאפשר, למרות שהיישובים הללו עדיין נפגעים והם תחת אש. גם אם יהיה נזק נוסף עוד חודש, אני מעדיף לתקן שוב מאשר להיקלע למצב שבו המלחמה מסתיימת ולאנשים אין לאן לחזור כי אין כבישים ומדרכות".

גם במחיר של תשלום כפול?
"עדיף שיהיה תשלום כפול מאשר שאצטרך למצוא דירה חלופית למי שביתו לא ניזוק, עד שאני אתקן את התשתיות. החשיבה היא על היום שאחרי. כרגע יש לנו סביב 2,000 נזקים במערכת שאנחנו כבר יודעים עליהם ואנחנו מעריכים שיש עוד 8,000 נזקים לרכוש שלא ידועים כרגע".

למעשה, העבודה של דהן קשה יותר כשמסתיימת המלחמה. "אי אפשר לתאר את הלחץ שיהיה לנו כשהמפונים ירצו לחזור לבתים שלהם. מבחינת התושבים זה יהיה 'למה לא הגעתם אתמול'. זה לא משנה שקבלנים לא יכולים ולא רוצים להיכנס לתקן תחת אש כרגע, התושבים יבקשו תשובות כאן ועכשיו. זה יהיה כמו 7 באוקטובר מבחינת היקף הנזקים שיתגלו ביום אחד".

"כל הזמן עסוק"

דהן (48) נולד וגדל בבאר שבע. הוא אמנם חלם להיות מהנדס, אך לאחר שחרורו ראה מודעת "דרושים" לרשות המסים והתגלגל לשם. כשביקשו ממנו להצטרף לקרן הפיצויים, והוא שמע שיעבוד בשיקום בתים ובשאלות שמאיות והנדסיות, הוא נדלק. "זה נשמע לי מעניין ומתחבר למה שחלמתי להיות. העבודה מרתקת, ובעיקר יש תחושת שליחות כשאתה עוזר לציבור ברגעים הכי קשים. עובדי מס רכוש הם הראשונים שהציבור רואה אחרי פגיעת טיל וב־99% מהמקרים גם האחרונים.

"בשנים 2006-2002 הייתי אחראי על כל תחום נזק ישיר בדרום. השנתיים שלפני פינוי גוש קטיף היו קשות, היה ירי בלתי פוסק ליישובים. אחרי הפינוי התחילו הקסאמים על שדרות ויישובים בעוטף. עדיין לא הייתה כיפת ברזל והקאסמים היו צינורות קטנים".

ב־2006, עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, הוא מונה למנהל מקצועי של כל המוקדים בקרן הפיצויים. "מלחמת לבנון הייתה אירוע קשוח, לא היינו מוכנים אליו בכלל. אנשים ישבו במקלטים ציבוריים בלי מים, בלי כלום. גם לנו במוקד של צפת לא היה אוכל ומים. היו אז בערך 26 אלף נזקים. עבדנו שם כמעט שנה".

המלחמה ההיא הסתיימה, אבל העבודה של דהן נמשכה לאורך כל השנים. "ב־2007 היו אירועי נפילות רקטות בדרום, ב־2009 עופרת יצוקה, ב־2012 עמוד ענן, ב־2014 צוק איתן, ב־2016 היו הצתות בכל הארץ, ב־2019 טרור הבלונים והעפיפונים, ב־2021 שומר חומות. לצערי יש לנו הרבה אירועים ביטחוניים במדינה ואני כל הזמן עסוק", הוא אומר וחושף סוד מביך בחצי חיוך: "זו גם הסיבה שלקח לי 15 שנה לסיים את התואר בכלכלה וניהול. בכל מלחמה התקשרו אליי, אז הייתי קם ויוצא באמצע השיעור".

"אין תקנות לנזק עקיף"

מלבד הנזקים הגדולים לרכוש שמעסיקים את היחידה שלו בימים אלה, הוא נקרא לטפל גם בנזקים העקיפים, שבמלחמה הזאת הם לא פחות משמעותיים. "הכסף הגדול בצפון הוא מפעלים וחקלאות. מטע במטולה שלא מטפלים בו זה נזק לשנים קדימה. לוקח 15 שנה לגדל מטע. הנזקים העתידיים מחוסר טיפול בו הולכים להיות עצומים".

כך לדוגמה, יקב אביבים נפגע מטיל נ"ט שנורה מלבנון לעבר המושב. "היקב כולו נשרף וגם צריך לעקור את הכרמים, כי האדמה התייבשה. יחלפו חמש שנים מרגע שהוא יינטע מחדש ועד שהוא יחזור למצב שבו יש לו ענבים, אז הבעלים יצטרכו לקבל פיצויים ארוכי טווח על אובדן הכנסות. חוץ מזה הם מאבדים את הלקוחות ויוצאים מהשוק.

"זו אחת הסיבות שרואים חקלאים שמעבדים את האדמות תחת אש או באישון לילה, כי הם לא מעוניינים בפיצוי מהמדינה, אלא בהמשך המשק והגידולים שלהם. הם רוצים להמשיך להיות חקלאים".

בעיה נוספת שעולה בצפון נוגעת לנזק העקיף שנגרם דווקא לעסקים מיישובים לא מפונים שלא נכנסים לשום תוכנית פיצוי. "כרגע אין תקנות מורחבות לצפון לפיצוי בגין נזק עקיף. יש כמה יישובים שיש להם תקנות מיוחדות, אבל לא לכולם. לגבי עסקים ביישובים אחרים בצפון אנחנו עושים חשיבה".

על מה יש לחשוב? בפסח הצימרים ביישובים כאלה היו ריקים. לא מגיע להם פיצוי?
"באירועים ארוכים אנחנו עובדים לפי פיקוד העורף - איפה שיש הנחיות מחמירות אנחנו יכולים להתקין תקנות של פיצוי. היום ברמת הגולן הנחיות פיקוד העורף הם בדיוק כמו בתל אביב, אז אין שום דבר שאני יכול להשתמש בו כנקודת ייחוס שתבדיל אותם.

"אני מסכים שהתיירות נפגעת מאוד, אבל ברגע שאין לנו הנחיות מגורמי הביטחון, איפה נשים את הקו? איך יודעים איפה לעצור ולא לתת פיצוי? יכול להיות שגם למלונות בעכו, שזו עיר מעורבת, אנשים לא באים. זה לא בידיים שלנו. בעמוקה, צמוד לצפת, יש צי מרים אבל הם נחשבים אזור ירוק. מנובמבר המושב אמירים בהנחיות ירוקות, יותר ירוק מתל אביב. אבל רוב העסקים שם תלויים בתיירות ואף אחד לא בא אליהם.

"זה מתסכל אותנו שאין לנו פתרון, אבל לא הכול תלוי בנו. יש דברים של מדיניות וכסף ועוד שיקולים. באירוע מתגלגל צריך לקבוע קריטריונים ברורים כי ברגע שפרצת את ההנחיות לא יהיה לזה סוף מבחינת תקציבים. כרגע מחפשים פתרונות אחרים, אבל עדיין אין לנו תוכנית מגובשת".

אילו רעיונות עולים?
"אנחנו מנסים למצוא פתרונות כלל־ארציים או כלל־ענפיים שקשורים לירידה גדולה בהכנסות, ואלה שנפגעו מעט לא ייכנסו לתוך המסגרת הזאת. למשל בקורונה היה פיצוי כלל־ארצי למי שנפגע ב־25%. לדעתי, הפעם זה יכול להיות אפילו בסביבות 40%. אבל צריך לדעת שאי אפשר לפצות את כל התושבים בלי סוף כי המדינה תפשוט רגל".

עם השנים אפשר לשמוע בעלי עסקים שטוענים שרשות המסים רק מחפשת לגבות מהם כסף אבל כשהיא צריכה לשלם היא מתחמקת.
"קשה מאוד לי לשמוע את הטענות האלה. על כל שלושה שטוענים 'הרשות דפקה אותי' אני יכול להביא אלף אחרים שאומרים 'כל הכבוד לרשות'. יש לנו 500 אלף תביעות פיצוי ואולי 1,000 תלונות יחד. יש כל כך הרבה עסקים שאנחנו עוזרים להם ויש מיעוט שמתלונן. אני מבין לליבם של המתלוננים אבל צריך להסתכל על הכלל. כבר חצי שנה אנחנו עובדים יותר מ־15 שעות ביום, משקיעים את הלב והנשמה ומנסים להיות יצירתיים כדי למצוא פתרונות".

דהן גם לא מהסס לתקוף את מי שטוען טענות לא נכונות כלפי העובדים שלו. "יש כל מיני דברים שנאמרים בדיונים בוועדות הכנסת, שהם לא תמיד נכונים אבל מתפרסמים, וזה נשמע מאוד צבעוני וקל לתקוף אותנו. לפני שבועיים בעל עסק של אטרקציות מהצפון אמר שאין להם מה לאכול אבל הוא שכח לומר שבינואר ופברואר היה לו אירוע של משרד הביטחון שבו הוא עשה מחזור שהוא לא עשה לכל אורך השנה שעברה. אבל את זה הם לא יגידו בדיון בכנסת".

אתה לוקח קשה את הביקורת.
"אין לי בעיה עם ביקורת. אנחנו עושים טעויות וכל טעות שמתבררת אנחנו מתקנים. אבל אני לא מקבל את המקרים שבהם אנחנו לא טועים ובכל זאת מבקרים אותנו. כשהעובדים שלי רואים כתבות שליליות אחרי שהם נותנים את הלב והנשמה, אז יוצאת להם הרוח מהמפרשים. אני צריך לשמור עליהם".