המחקר שמגלה את עומק הפגיעה במפוני הצפון

"תושבי הצפון, המדהימים יש לומר, באו בגישה שאומרת: אנחנו מוכנים להתפנות. אבל הממשלה והצבא לא פעלו בצורה שהם קיוו, הם לא פעלו להשיג פתרון. הספיגה של הפינוי וההפקרה של הבתים ושל החקלאים הכניסו אותם להלם. התושבים של יישובי הגבול - שומרי החקלאות, הטבע, הגבול - חשים שהפינוי דרס את האתוס המרכזי של חייהם. המציאות שנוצרה סימנה להם - הממשלה לא מעריכה ולא מכירה בסיפור החיים שלכם, במשמעות שהענקתם לחיים שלכם. אפשר בלעדיכם".

● בין אוקראינה למטולה, ברוכים הבאים לסוף העולם 
● להתעורר מול חיזבאללה: הכפר הבדואי שתושביו לא מוכנים לנטוש 

את הדברים האלה אומרת פרופ' מירב אהרון־גוטמן, שעומדת בראש קבוצת מחקר, שערך מוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית בטכניון, שמטרתו לאמוד את השפעת הפינוי על תושבי הצפון. ממצאיו מציירים תמונה קשה של קהילות במשבר, תחושת נטישה מצד המדינה ומאבק להחזיר את החיים למסלולם.

בפתח השיחה איתה אני שואל אותה אם בכלל נכון היה לפנות את הצפון. "זו לא השאלה החשובה כרגע. עוד יהיו לנו המון שנים לעסוק בזה, וייערכו אינסוף דיונים סביב תהליך הפינוי. בעיניי, השאלות המרכזיות הן ההווה והעתיד, ופה אנחנו בבעיה ענקית. מבחינה תיאורטית למדנו שנכון לחלק את ההתנהלות לתקופות: חירום, תקופת מעבר ושיקום. תקופת החירום היא קשה בהרבה היבטים אבל יש בה גם הרבה כוחות".

לדבריה, הבעיות מתחילות בשלב הביניים. "זה השלב שאנחנו מצויים בו כעת, שבו דברים מדשדשים ושוקעים". היא מספרת שמהיום הראשון היה ברור שתהיה מלחמה ארוכה ומכאן החשיבות לתחזק שתי רגליים - צבאית ואזרחית.

אהרון־גוטמן, מרצה בכירה בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, היו"רית האקדמית של החממה החברתית בטכניון, וגם תושבת ראש פינה ומי שגדלה בקריית שמונה, משרטטת בעיות רבות בתחזוקת העמידות האזרחית של התושבים. אך עבורה סוגיה אחת בולטת מעל כולן - והיא תחום החינוך. קו השבר שהיא ואחרים מציבים הוא 1 בספטמבר. "החודש הורים אמורים לרשום את ילדיהם לבתי ספר - ואין להם מושג להיכן. רבים מקרב המפונים נושרים.

"ילדים, שהם גם בוגרי דור הקורונה, כבר לא חושבים שלרעיון המכונה בית ספר יש תקומה. לילדים ולבני הנוער אין הרגלי למידה, והפערים הולכים ומתרחבים. הורים שפונו לתל אביב פעורי פה מרמת מתקני החינוך והצוותים. והלב? הלב מתכווץ".

לא האמינו שזה יקרה להם

במחקר שערכה פרופ' אהרון־גוטמן, עם שותפיה, פרופ' רון קנת, ד"ר ירון יבלברג, גולן תמיר וגיל רביבו, נעשה סקר נרחב בקרב 340 נשאלים שפונו מבתיהם. הסקר, שבוצע בפברואר - ארבעה חודשים לאחר הפינוי - בשיתוף לובי 1701, התארגנות של תושבים הנחושים לייצר מציאות ביטחונית ואזרחית שונה בצפון, מעלה בעיות קשות, אך גם אופטימיות.

ממצא מרכזי נוגע לקשר החזק של התושבים למקום. 82% הרגישו תמיד בני־מזל שהם חיים בצפון. ל־75% היה ברור שהחיים בצפון כרוכים בפערים המאפיינים פריפריה, אך רק מיעוט קטן (12%) היה שוקל עזיבה אם הייתה לו האפשרות. המצוקה הביטחונית המתמשכת הטרידה כשני שלישים מהתושבים (64%), אך הדבר לא פגם בתחושת השייכות והזיקה העמוקה לאזור. 56% מגלים מחויבות גבוהה לצפון ומעוניינים לראות את ילדיהם ממשיכים להתגורר בו. עם זאת, יותר משליש מהנשאלים מוטרדים מהמצב הביטחוני ומהשירותים החסרים באזור ולא בהכרח ימליצו לילדיהם לחזור ולבנות את משפחתם בצפון.

ממצא נוסף הוא שהפינוי הגיע לתושבי הצפון בהפתעה גמורה. 77% מהמשיבים לא העלו על דעתם מעולם שייאלצו לעזוב את בתיהם, ו־91% לא העריכו שמדובר יהיה בפינוי כה ממושך (יותר משלושה חודשים).

עוד מגלה הסקר את הטלטלה הדרמטית בכל תחומי החיים.

בפן התעסוקתי - 36% מהמשיבים נותרו ללא עבודה, ושיעור נכבד (34%) המשיכו לעבוד מרחוק מתוך אילוץ והמתנה לחזרה למקום העבודה המקורי. הסקר מראה פיזור בין אבטלה, חל"ת, עבודה חדשה וכן עבודה באותו ארגון רק בגיאוגרפיה חדשה.

בתחום החינוך רוב הילדים לומדים במסגרות זמניות במרכזי הקליטה, יותר מ־50% נרשמו במסגרות חדשות.

בפן הנפשי והמשפחתי לרבע מהמשיבים (23%) נפגעו מערכות היחסים במשפחה, וכחמישית החלו בטיפול נפשי וחוו הידרדרות בהרגלים (עישון, אלכוהול). מנגד, רבע טענו דווקא לשיפור ביחסים המשפחתיים ולניצול הזמן לעיסוק בתחביבים.

מכאן שמצב חירום מעמיק מצוקות וקשיים, אך גם מגבש ומצמיח כוחות. לצד זאת, הזמן משחק תפקיד, וככל שהזמן עובר - השחיקה הנפשית גדלה.

לפתור את שלל הבעיות

פרק נוסף בסקר עוסק בתנאים שמציבים תושבי הצפון בנוגע לחזרה הביתה. 74% מהמשיבים מתנים את חזרתם בפתרון ביטחוני יציב בדמות פעולה צבאית שתסיג את חיזבאללה מגבול לבנון או לכל הפחות נוכחות צבאית קבועה במקום. 55% מאמינים שרק מלחמה כוללת תביא לשינוי המצב. הסוגיה המרכזית היא האכזבה מיוניפי"ל כגוף אשר לא אכף את החלטה 1701 של מועצת הביטחון, לכן רבים בצפון סקפטיים לגבי הסדר מדיני.

במקביל יש ציפייה לטיפול שורש בתחומים חברתיים וכלכליים כגון שיפור דרמטי בשירותי הבריאות, יצירת אפשרויות תעסוקה, פיתוח תרבות ופנאי ושדרוג משמעותי בתשתיות האזרחיות. ללא טיפול בחזית האזרחית החזרה תהיה חלקית בלבד - כך על פי הסקר.

לגבי העתיד 73% מעריכים שאוכלוסיית האזור תלך ותקטן, ורק 32% בטוחים שהמשבר יחלוף והדברים יחזרו לקדמותם. חלק גדול אינם סומכים על המדינה ועל הרשויות שיעשו ככל יכולתם להבטיח חזרה מהירה (63%).

אהרון־גוטמן מציינת כי בניגוד לשיקום הדרום, שלטובתו מונתה מנהלת תקומה, בצפון אין גורם מתכלל. התוצאה היא חוסר בהירות וחוסר יכולת להתוות מדיניות. מה כן עושים? מחלקים מענקים לתושבים שפונו. היא מכנה זאת "כסף רך". "זה דרמטי והציל משפחות רבות. הכסף הזה מאפשר לשלם משכנתה, הלוואות, צרכים יומיומים - אבל לא נותן לאנשים תשתיות ציבוריות איתנות וזו בעיה גדולה", היא אומרת.

לדבריה, וכך גם לפי המחקר, כדי להחזיר את התושבים תידרש עבודה רחבה ומקיפה שצריכה הייתה להתחיל לפני חודשים. "אם עוקבים אחר האופנים שבהם הממשלה מטפלת בתוכנית הצפון, רואים שהיא נכשלת במשימתה".

ההבטחות להקים מנהלת בצפון לא התממשו, ואהרון־גוטמן חושבת שיש לכך חשיבות רבה. "חלק מחולשת האזור היא פיצולו לרשויות רבות וקטנות - אשר מתחרות זו בזו ולא משתפות פעולה. נוסף על כך, למרות שבמשך שנים גופים רבים עסקו בתכנון אסטרטגי לצפון - הממשלה החליטה לא להחליט בעניינו. כאשר הופעל עליה לחץ ציבורי - יוסי שלי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הביא הצעת מחליטים מחוררת".

עיקר הביקורת שלה לגבי התוכנית הוא "היותה תוכנית שמשנה לטובה את חייהם של בעלי חברות התכנון והאסטרטגיה - ומזיזה מעט מאוד בחייהם של תושבי הצפון. לדוגמה, בקריית שמונה נפגעו בתי ספר מירי טילים. ההצעה להחלטת ממשלה מנחה את הרשות להתחדשות עירונית לתכנן את השיקום, אבל לא מתקצבת אותו. אין שם כסף לבנייה מחדש של הבתים ושל בתי הספר. זה עלבון לתושבי הצפון. התוכנית לא צריכה לתת רסיסי כספים לתכנון - אלא כספים גדולים לביצוע".

מבירור שערכנו בקרב הגורמים הרלוונטיים, נאמר לנו כי נכון לעכשיו האירוע בצפון שונה בתכלית ממה שראינו בדרום, וכי במשרד ראש הממשלה עומדים בקשר רציף עם ראשי הרשויות ופועלים בכל דבר הנדרש. הרציונל הוא שהעבודה תרוכז על ידי גורם אחד, משרד ראש הממשלה, אך יתר השרים והמשרדים יהיו מעורבים גם כן, כל אחד בתחומו.

"נחשפו לשירותים סבירים"

המחקר מעלה סוגיה נוספת והיא אובדן השליטה של הממשלה והרשויות על התושבים שפונו מאזור קטן יחסית למאות נקודות שונות ברחבי הארץ. "הפינוי שבר את המבנה הקהילתי", נכתב בדוח, "רוב המשיבים מפוזרים לכל אורך מרכז הארץ ושפלת החוף. ככל שיש יותר ילדים, מרחק הפינוי גדול יותר".

המפגש עם המציאות החדשה גם מחדד עבור המפונים את הפערים מול המרכז. החוקרים כותבים כי "המפונים נחשפים בחודשים האחרונים לאיך נראים שירותים ציבוריים סבירים - דברים שהם לא תמיד זוכים להם בצפון: תחבורה ציבורית נגישה, מערכת בריאות מתפקדת, סביבת חיים עשירה יותר בהזדמנויות".

הפתרון לכך, לפי המחקר, הוא בין היתר השקעות עתק בתשתיות ציבוריות. הדוח מציע לראות במלחמה אירוע מחולל שבאמצעותו ניתן להרוס את השכונות הוותיקות שבהן מבנים לא ממוגנים במצב תחזוקתי נמוך - ולבנות שכונות חדשות שמדגישות את האיכויות האזוריות.

עוד ממליץ הדוח לפעול להעצמת הרשויות המקומיות כגורם מרכזי בהובלת תהליכי השיקום. ההנחה היא כי הן הגורם הקרוב ביותר לצורכי הקהילות ובעל הידע והיכולת לספק מענה מותאם ואפקטיבי. בין ההמלצות הקונקרטיות: הגדלת תקני כוח האדם המקצועי ברשויות בצפון, תמיכה בפיתוח תשתיות דיגיטליות שיהדקו את היכולת לקבל החלטות מבוססות נתונים, הקמת חמ"ל אזרחי ברשויות, הטמעת טכנולוגיות לקשר עם התושב ועוד. לפי החוקרים, המלחמה יכולה להיות בור בתהליכי הפיתוח בצפון - אך גם קרש קפיצה.