והיו לגוף אחד

בעשורים האחרונים התגלה, כי בגופן של מחצית מן הנשים שעברו היריון, מסתובבים תאים שמקורם בעובר. תאים אלה מוטמעים בתוך הרקמות של האם ונותרים בגופה זמן רב לאחר הלידה והפסקת ההנקה, כנראה למשך כל חייה. ההעברה היא גם הפוכה - כרבע מן העוברים מטמיעים בתוך רקמותיהם תאים מן האם, וממשיכים לשאת אותם לתוך בגרותם.

אם נשקול לרגע את הצד הרומנטי של העניין, הרי שבגופה של האם שקיבלה מטען גנטי מילדיה, מסתובב בעצם גם חומר גנטי שחציו שייך לגבר שהוא אבי ילדיה.

להכיל במקום להרוס

מקדמת דנא היה ידוע כי גופה של אישה בהיריון מושפע מאוד מקיומו של ההיריון. עם זאת, זהו חידוש יחסי, כי ההשפעה היא כה סימביוטית, עד שתאי עובר הופכים ממש לחלק מגוף האם. לגוף האדם (ולמעשה כל חי) ישנם מנגנונים שתפקידם לסלק ולהרוס תאים זרים או חולים הקיימים בתוכם, ולכן התופעה הזו היא לא צפויה. היא התגלתה רק בעשורים האחרונים ונחקרה לעומק רק בשנים האחרונות.

לתאים אלו של העובר יש ככל הנראה תפקיד עבור האם. סביר להניח שכמו כל גוף זר, הם מעוררים את המערכת החיסונית. "בשנים האחרונות מסתבר כי האישה מקבלת 'בונוס' מן המנגנון האבולוציוני עבור ההתרבות", מגדיר זאת ד"ר גיורא רם, ד"ר לפיזיקה רפואית, בוגר ביה"ס לרפואה מלכותית Hammersmith מאנגליה ומנכ"ל-בעלים של חברת Imexco General, אשר חקר בין השאר גם את תופעת המיקרו-כימריזם כאחד הפרמטרים הגורמים להארכת חיי האישה.

ד"ר רם מעריך כי התאים הללו הם אחד הגורמים אשר מגינים על גוף האישה ותורמים לכך שתוחלת החיים של נשים היא בדרך כלל גבוהה מזו של גברים. תאים אלה תואמים את מערכת החיסונית של האם ולכן אין דחייה והם נשארים לתקופה ארוכה גם לאחר הלידה.

מחקר שנערך לפני כשנה באוניברסיטת וושינגטון מצא, כי אצל נשים שזוהה אצלן ברקמותDNA גברי (שמקורו הסביר הוא בעובר הזכרי שנשאו ברחמן), נמצא סיכון מופחת ללקות בסרטן השד. עם זאת, לא תמיד ההשפעה היא חיובית, ומחקרים אחרים מצאו שאצל נשים בהן הוטמע ה-DNA הזכרי, ניכרה פעילות יתר של המערכת החיסונית, בדמות מחלות אוטואימוניות בהן תאי המערכת החיסונית תוקפים את הגוף עצמו. כך למשל, תהליך ההטמעה של הגנים הללו הוא אולי הגורם לגירוד ממנו סובלות נשים רבות בשבועות האחרונים להיריון, כאשר הגוף מנסה בכל זאת להיפטר מן התאים הזרים.

לתופעת הטמעת תאי עובר באם קוראים fetal microchimerism. זהו תת סוג של תופעת הכימריזם (Chimerism), שם הניתן לכל מקרה שבו בגופה חיה כלשהי קיימים תאים של חיה אחרת. בטבע ניתן למצוא חיות שהן "כימריות", כלומר כאלה שיש בהן תאים שונים, כאילו היה מדובר בשתי חיות שונות שמוזגו. מקור השם הוא הכימרה, חיה מן המיתולוגיה היוונית אשר הייתה מורכבת מחלקים של מגוון חיות שונות.

תופעת הכימריזם בבעלי חיים, מתרחשת בדרך כלל כאשר בהפריה טבעית או מלאכותית מופרית ביצית אחת בשני זרעים, או שנוצר מיזוג של שתי ביציות מופרות. יצורים כימריים יכולים להתרבות, אך בדרך כלל בתהליך ההתרבות הזה יבוא לביטוי רק אחד משני המטענים הגנטיים השונים שלהם. תהליך כזה מתרחש לעיתים נדירות מאוד בבני אדם.

לעתים ניתן ליצור במעבדה חיה כימרית אשר מורכבת משני זנים שונים של חיות. הדבר אינו דומה להכלאה, בה ממוזג גזע של חיה אחת עם ביצית של חיה אחרת, אלא יש ליצור שני עוברים של שתי חיות ורק אז למזג ביניהם, בשיעורים אלה או אחרים.

ההערכה היא כי אם יוטמע חומר גנטי מחיה אחת בתוך גופה של אחרת, תוכל החיה החדשה לשאת עוברים משני המינים בלי לדחות אותם. חיה כזו יכולה להיות יעילה במקרים בהם רוצים להרבות חיות שעומדות בפני הכחדה ויש מהן פריטים בודדים בלבד. השימושים של השיטה הזו בבני אדם הם כרגע בשלב של מדע בדיוני, אך ניתן לדמיין בעתיד הרחוק גם היריון חייתי של עובר אנושי.

אחים בדם

רק בשנים האחרונות התגלה כי הכימריזם בבני אדם הוא לא כל-כך נדיר כפי שנחשב תחילה. בדרך כלל התופעה המתרחשת באדם היא מיקרו-כימריזם, כלומר הטמעה של מספר קטן של תאים ברקמות של אדם אחר, באופן בלתי מורגש, כפי שתואר לעיל.

היריון הוא כנראה המקרה השכיח ביותר, אך לא היחיד, של מיקרו-כימריזם בבני אדם. היא יכולה להתקיים גם אצל תאומים שהתפצלו מתא אחד, או אצל מי שעברו תרומת דם והשתלת איברים. ייתכן, כי המיקרו-כימריזם, בנוסף להיותו מפתח להבנת מחלות ומצבי בריאות מיוחדים אצל נשים, עשוי גם לשמש בעתיד כלי מכוון למניעת דחיית איברים אצל מושתלים.

ברמה התיאורטית תיתכן גם העברת חומר גנטי בין אחים, אם נותר כזה במערכת של האם לאחר הלידה הקודמת, ואולם עד היום לא נמצאה הוכחה לקיומם של אחים כאלה בפועל.

אין ספק כי הכימריזם מעלה בעוד דרגה את מושג המשפחה. לא רק שאנחנו לא בוחרים אותה, עתה מסתבר כי קשה מאי פעם להתנתק ממנה. *