הבמאים המבטיחים בישראל

הדור הוותיק של הבמאים המקומיים, המונה שמות כמו אילן רונן, מיכה לבינסון, חנן שניר, עמרי ניצן, עודד קוטלר ושות' כבר מקובע היטב במיינסטרים. בשנים האחרונות קמו יורשים דוגמת יעל רונן, אודי בן משה ומשה נאור. עכשיו מגיע תורו של דור חדש עוד יותר של במאי תיאטרון, שאינו מסתפק בחדירה לבריכה של הגדולים, אלא מעוניין גם להחליף את המים. הנה היכרות ראשונה עם חמישה במאי תיאטרון, שהמניות שלהם כרגע במגמת עלייה בטוחה / טל פרי

מאור זגורי

גיל: 28

למה מגיע לו: בפרק זמן של מעט יותר משנה שבה הוא עוסק באופן רשמי בבימוי, הספיק להעלות ארבע הפקות עטורות שבחים, ובימים אלה כותב ומביים לתיאטרון הלאומי הבימה פרויקט חדש שאותו הוא יוצר במשותף עם השחקנים

רקע מקצועי: למד משחק בחוג לתיאטרון של סמינר הקיבוצים, ומופיע בין השאר במחזה "ביאטריצ'ה" שכתב וביים שי פיטובסקי.

רקע אישי: "נולדתי וגדלתי בבאר-שבע, והדבר האחד שאני זוכר את עצמי עושה מילדות זה לכתוב. שירים, סיפורים קצרים, יומנים, כל דבר. מה שכן, לא הייתה לי אהבת ילדות לתיאטרון, לא ראיתי הצגות ולא חלמתי להיות שחקן או במאי. אם כבר, היו לי פנטזיות להיות כוכב הוליוודי ואני חולה על סרטים גם כיום. השינוי הגיע בגיל 23. חזרתי לארץ מנסיעה לארצות-הברית, שם עבדתי בלוס-אנג'לס בהדרכת בני נוער בקהילה היהודית.

"הייתי מבולבל, בלי מושג לאן אני רוצה לקחת את החיים שלי, וממקום של 'למה לא בעצם' נבחנתי לכמה בתי ספר למשחק. התקבלתי לשניים ובחרתי בסמינר הקיבוצים. לא למדתי במגמת בימוי, אבל בשנה האחרונה ללימודים קיבלתי אומץ ופניתי למנהל החוג איציק ויינגרטן עם מחזה שכתבתי בשם 'בתולים' וביקשתי לביים בעצמי. בדיעבד אני יודע שאלו דברים שלא קורים בדרך-כלל, אבל איציק נתן לי אור ירוק, תקציב ושחקנים שלמדו איתי והתחלנו לעבוד. ההפקה עלתה בסמינר, קיבלה ביקורות מאד מפרגנות ורצה עד היום. התחלתי לקבל הצעות עבודה נוספות, בהן המחזה 'אבסינט' שעליו עבדתי במסגרת פרויקט משותף עם מחזאים מפולין, וגם הוא עדיין מועלה".

אחורי הקלעים או קדמת הבמה: "אני מאושר במה שאני עושה. טוב לי לביים, אבל בטח ארצה לחזור למשחק בשלב מסוים".

האני מאמין שלי: "לא הגיוני שהעולם כולו עובר מהפך ב-15 השנים האחרונות, ורק התיאטרון נשאר בדיוק אותו הדבר. בגרמניה מה שנחשב אצלנו פרינג' הכי קיצוני אצלם זה לב המיינסטרים. יש בחו"ל פתיחות גדולה של קהל תיאטרון לניסיונות חדשים, והייתי רוצה להחדיר משהו מזה לבמה המקומית. אני מנסה ליצור שפה ויזואלית חדשה עם אלמנטים של תיאטרון תנועה. מחזות לא עמוסים אבל מאד אסתטיים לעין. אני מאמין בחופש מוחלט לשחקן, וכבמאי אני בעיקר מנחה ומכוון ופחות שולט ומגביל.

"את המחזה הנוכחי שלי, ששם העבודה שלו הוא 'מישהו ימות בסוף', אני כותב תוך כדי חזרות. ליהקתי רק שחקנים צעירים, כי עקרונית אני מעדיף לעבוד עם בני 30 ומטה. צוות מדהים הכולל בין השאר את אושרי כהן, ורד פלדמן ונלי תגר. כל אחד מהם קיבל יד חופשית להמציא דמות ולהביא את הסיפור האישי שלה, ורק אז בניתי מחזה שבו כל הדמויות משתלבות יחד. אנחנו עולים לבמה בתחילת ינואר, כלומר תהליך חזרות קצר יחסית ומאד אינטנסיבי".

קפיצת הדרך הגדולה: "ההצעה לעבוד בתיאטרון הלאומי הבימה. במקור הציעו לי להיות חלק מקבוצת הצעירים של שי פיטובסקי, אבל למרות שאני מעריץ את שי העדפתי לפתח משהו אישי. אילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה, נתן לי הזדמנות מדהימה. לא רק שאמנותית הוא מאמין בי לחלוטין, הוא גם אישר לי ללהק ולהתחיל חזרות בלי שראה אפילו בסיס לטקסט של מחזה. גם אני עוד לא יודע איך 'מישהו ימות בסוף' ייראה, אבל אני די סגור על זה שמישהו ימות בסוף".

בעתיד אני מתכנן: "לביים הצגת ילדים בשם 'פרה פרה' לעונה החדשה של תיאטרון מדיטק בחולון, ויש עוד כמה הצעות שמוקדם לפרט לגביהן. ברור לי גם שבשלב מסוים ארצה לנסות לביים גם לטלוויזיה ולקולנוע". *

שי פיטובסקי

גיל: 33

למה מגיע לו: נבחר כבמאי הבית של קבוצת הצעירים החדשה של התיאטרון הלאומי הבימה

רקע מקצועי: שי פיטובסקי היה מנהל קריאייטיב במשרד פרסום, בוגר מגמת בימוי בחוג לתיאטרון של סמינר הקיבוצים ובית הספר לכתיבת דרמה, זכה לביקורות נלהבות על הצגות שכתב, עיבד וביים כמו "עשרים: עשר", "התקלה", "ביאטריצ'ה" ועוד. בימים אלה מועלה בתיאטרון הבימה המחזה הראשון שביים עם קבוצת הצעירים החדשה של התיאטרון, "החוטם" על-פי גוגול.

רקע אישי: פיטובסקי: "תמיד הייתי יצירתי והרבה תחומים עניינו אותי. גם העבודה הקודמת שלי, בתחום הפרסום, הייתה בסופו של דבר יצירתית והעניקה לי המון כלים המשרתים אותי כיום בתחום התיאטרון. הגעתי רחוק בתחום הפרסום, יחסית מהר, וגם הרווחתי כסף טוב אבל הרגשתי בשלב מסוים שזה לא מספק אותי, שאני רוצה לעשות דברים עם מהות ותוכן שאותם מצאתי בעולם התיאטרון. אני זוכר שיום אחד המשרד שבו עבדתי קיבל קמפיין לטלפונים סלולריים. רק אני אמרתי: 'למה צריך לשכנע אנשים לקנות מכשירים שיסרטנו אותם"? כולם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח והבנתי שאני רוצה להיות במקום אחר".

אחורי הקלעים או קדמת הבמה: "אני לא מחפש חשיפה אישית ואין לי חלומות נסתרים להיות שחקן. אני מרגיש שאני נמצא בדיוק במקום בו אני צריך ורוצה להיות".

האני מאמין שלי: "רוב ההצגות שביימתי עושות שימוש באלמנטים של תיאטרון הגוף, כמעט בלי תפאורה, כאשר השחקנים מתפעלים את רוב האביזרים ומשאירים מקום לדמיון הקהל. אני לא מאמין בתיאטרון-טלוויזיה המנסה לברוא על במה העתק מדויק של מה שרואים בצילום. כמו שעולם הציור הפך פרוע ויצירתי בהרבה בעקבות המצאת הצילום, כך גם עולם התיאטרון צריך לדעתי ללכת למחוזות חדשים ולא לחקות דרמות סלון שאפשר לראות על מסך בבית".

קפיצת הדרך הגדולה: "אילן רונן, המנהל האמנותי של התיאטרון הלאומי הבימה, הגיע להצגה 'התקלה' והחמיא לי על התוצאה. לא דיברנו מיד על קבוצת צעירים. התחלנו דיאלוג מתוך אמונה שאפשר לעשות משהו יחד, ועברה כמעט שנה עד שהוחלט על הקמת הקבוצה והוגדרה הפעילות שלה. לא ניסו לשכנע אותי לשנות או להתאים את עצמי לקו האמנותי של תיאטרון רפרטוארי מסחרי, למרות שאני עושה תיאטרון אחר שיש גם צופים המתקשים להתחבר אליו.

"הבימה ציפו ממני לעשות בדיוק מה שעשיתי בעבר, בסמינר ובמסגרות אחרות. רוב שחקני הקבוצה עבדו איתי בהצגות קודמות שביימתי, ויש בינינו יחסי חברות ועבודת צוות מלאה. אנחנו מבלים יחד שעות, מעלים רעיונות, רואים סרטים, יוזמים פעילויות. גם בחזרות, למרות שהמילה האחרונה היא שלי כבמאי, לכל אחד יש אפשרות לנסות ולהציע כמה שיותר. את 'החוטם' כתבתי וביימתי בשלושה חודשים. חשבתי שהסיפור מתאים לחברה של ימינו, שבה חיצוניות היא חזות הכול וברגע שהפוזה נגזלת מאדם הוא הולך לאיבוד. בתקופת החזרות התקשורת דשה בסיפור של דודו טופז, שהוא דוגמה מצוינת לדברים האלה בדיוק".

בעתיד אני מתכנן: "לכתוב ולביים מחזה שיעסוק בכיבוש בשטחים". *

אורי אגוז

גיל: 38

למה מגיע לה: עברה לתחום הבימוי אחרי פעילות רבת שנים בתחום המשפטים, שכללה שירות קבע כראש הסנגוריה הצבאית של זרוע היבשה ומחוז הדרום ושופטת בעבירות פח"ע חמורות

רקע מקצועי: בחמש השנים האחרונות כבר הספיקה להיות עוזרת למנהל האמנותי ודרמטורגית בפסטיבל תיאטרונטו, לביים לפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא ובמסגרות בתי הספר למשחק בית צבי, סטודיו ניסן נתיב ותיאטרון אוניברסיטת תל-אביב (גרסה עטורת שבחים למחזה "שידוכין" מאת גוגול, בעיבוד תנועתי קצבי כאשר השחקנים יושבים על כסאות גלגלים), לכתוב ולביים את הקברט הסטירי "החטא השביעי", לכתוב לטלוויזיה ועוד. בתיאטרון הקאמרי ביימה את המחזה "פרי אהבה".

לאגוז תואר שני במשפטים מאוניברסיטת ירושלים, שירות במשרד החוץ בלשכת היועץ המשפטי בתחום ההסכמים הבינלאומיים, תואר שני בבימוי באוניברסיטת תל-אביב, לימודים במגמת תסריטאות, שנה במכינה בסטודיו לאמנויות התיאטרון של יורם לוישנטיין, סדנת אימפרוביזציה בסטודיו ניסן נתיב, קבוצת תנועה וקונטקט אצל ליאת ניר ודרור בן גל. בנוסף, היא בוגרת הסטודיו למחול של קאי לוטמן במגמת ג'אז מודרני.

רקע אישי: "תמיד הייתי עסוקה ביצירה, בעיקר כתיבה, גם בשנים שבהן עסקתי בתחום המשפט או עבדתי במשרד החוץ. ההחלטה להתמסר לתחום התיאטרון הייתה הדרגתית אבל בטוחה, כי הרגשתי חוסר סיפוק וצורך לבטא את עצמי בדרכים נוספות. הבחירה בלימודי תסריטאות הייתה מתבקשת, בעוד לתחום הבימוי נשאבתי כחלק מתהליך כולל של התמחות בעולם חדש שריתק אותי. העבודה כדרמטורגית בתיאטרונטו, שלה הקדשתי כמה חודשים מחיי, הייתה חוויה מרתקת שאפשרה לי סופית להבין שזה מה שאני רוצה לעשות".

אחורי הקלעים או קדמת הבמה: "למרות שלמדתי שנה במכינה אצל יורם לוינשטיין, ברור לי שמקומי הוא בכס הבימוי ולא בקדמת הבמה. אחת התכונות שאני מעריצה אצל שחקנים בכלל, ואלו שאיתם אני עובדת בפרט, היא האומץ לעמוד פיזית מול קהל. הבמה זה המקום הכי פגיע וחשוף עלי אדמות, ומעטים מבינים את כוחות הנפש הנדרשים משחקן העומד מדי ערב מול אולם מלא".

האני מאמין שלי: אני מאמינה בתיאטרון כמקום של אמירה, שבו אפשר להעביר מסרים ובעיקר לשחק עם דמיון, תנועה, מרחב, תאורה. זה מגרש המשחקים שלי, ומדי הצגה חדשה אני מחכה לראות אם קהל ירצה להצטרף למשחק. ההצגה הראשונה שביימתי הייתה 'העלמה והמוות', באוניברסיטת תל-אביב, ואני זוכרת מצוין את תחושת חוסר הידיעה מדי ערב. אף פעם אין לדעת אם קהל יתחבר למה שעשיתי או לא, וזה מחזיק אותי כל הזמן על קצות האצבעות.

"בכל עבודה חדשה אני מנסה להמציא מחדש, ולהשתמש בכמה שיותר אלמנטים. בימים אלה, למשל, מועלה מחזה שכתבתי וביימתי בשם 'ציפור לא תדע', שבו השחקניות עושות שימוש בעיקר במזוודות בעוד ב'פרי אהבה', העבודה הראשונה שלי בתיאטרון רפרטוארי, עבדנו בפורמט של מחזה סטנדרטי לכאורה המתרחש כולו בדירה מרוהטת. אין חוקים מוגדרים. כל פרויקט דורש סוג שונה של התייחסות ותעוזה".

קפיצת הדרך הגדולה: ההיכרות עם הבמאי מישה לוריא, שהיה מורי ורבי וליווה אותי בכמה פרויקטים, וכמובן עם ניסן נתיב שממנו למדתי המון. גם העבודה בתיאטרון הקאמרי על 'פרי אהבה', שבמידה רבה הובילה לפרויקט גדול נוסף איתם, עליו אני כבר עובדת בימים אלה".

בעתיד אני מתכננת: "פרויקט קריאה בשם 'מבדולח לעשן', בהשתתפות 13 שחקנים בתיאטרון הקאמרי. טקסט מרתק החושף את המהלכים הפנימיים בצמרת השלטון בגרמניה של שנות ה-30'". *

איה קפלן

גיל: 30

למה מגיע לה: בארבע שנות עבודה בשוק הספיקה לעבוד באנסמבל תיאטרון הרצליה, לביים לתיאטרון הקאמרי, לתיאטרון הסמטה, לפסטיבל פותחים מסך של תיאטרון בית לסין, לתיאטרונטו ועוד

רקע מקצועי: בוגרת תואר ראשון בחוג לאמנויות התיאטרון של אוניברסיטת תל-אביב

רקע אישי: "בתיכון כבר הייתי רואה הרבה הצגות, מאחר שמעולם לא היו לי שאיפות משחק ואני כותבת רק לעיתים נדירות, היה טבעי שאתעניין בבימוי".

אחורי הקלעים או קדמת הבמה: "אחורי הקלעים, למרות שעד כמה שזה נשמע בנאלי כאשר אני יושבת באולם ומביטה בהצגה שלי אני מרגישה שמה שהקהל רואה זה אותי. כאילו אני נמצאת מולם פיזית. ההצגות שלי הן אני".

האני מאמין שלי: "כל מחזה טוב, מאתגר, סקסי במובן של יצירתי ומטלטל ובועט, ראוי בעיני. אני לא מאמינה בתיאטרון אוונגרד, כי כדי שיצירה שלך תעשה שינוי - קהל גדול עד כמה שניתן צריך להיחשף אליה. תיאטרון חייב להיות נגיש, ובו בזמן אני לא מאמינה שחייבים להתפשר אמנותית כדי להגיע למקומות האלה. הקהל הרבה יותר חכם ממה שנוטים לחשוב, ואני מרגישה בשנים האחרונות יש בארץ התחלה של שינוי מבורך, ורצון לראות משהו שונה בתיאטרון המקומי לצד נכונות לקבל אותו.

"עובדה שכאשר ביימתי בתיאטרון הקאמרי את המחזה 'קולות בלילה' מאת יהושע סובול, המנהל האמנותי של התיאטרון עמרי ניצן היה מעורב בתהליך החזרות אבל לא ניסה להכתיב לי איך לעבוד ובטח בי לחלוטין. באשר לעבודה מול שחקנים, עוד בתקופת הלימודים החלטתי שמעולם לא אתבייש לפנות לאנשים הכי טובים בתחומם בארץ אם ארגיש שיעשו עבורי את העבודה הטובה ביותר.

"אלי גורנשטיין, שאותו ביימתי ב'קולות בלילה', אמר לי שאני במאית של שחקנים וראיתי בזה מחמאה גדולה. אני מגיעה לכל פרויקט עם קונספט מוגדר, אבל אם שחקן או שחקנים יעיפו את המחזה לכיוונים אחרים אבל נכונים בעיני אתגמש מיד. אני גם פתוחה לביקורת, הן של שחקנים והן של אנשי מקצוע אחרים, אם רק ארגיש שניסו קודם לראות את הפרויקט דרך העיניים שלי ואז הציעו שיפורים אחרי שהבינו מה ניסיתי לעשות".

קפיצת הדרך הגדולה: "בשנה האחרונה ללימודים אחד המורים בחוג לתיאטרון המליץ לי לפנות לגדליה בסר, שהיה אז מנהל אמנותי באנסמבל תיאטרון הרצליה, ואמר שהוא מחפש עוזרת במאי. גדליה קיבל אותי, וזו הייתה התנסות מרתקת שלמדתי ממנה המון. ההפקה הראשונה שלי כעוזרת במאי הייתה המחזה 'כל נדרי', מאת יהושע סובול, אז גם הכרנו לראשונה. סובול ואני עבדנו מאז על ארבעה פרויקטים משותפים, ואני רואה במפגש איתו נקודת מפנה בדרכי המקצועית. הוא איש מרתק, שגם בגיל 70 לא מפסיק לחפש.

"כשעבדנו יחד על הצגת היחיד 'שעתו האחרונה של קול', שהוא כתב ואני ביימתי לתיאטרונטו עם נבו קמחי, כל מי שראה את הטקסט לא האמין שזה יתפוס אבל שנינו היינו משוכנעים שקהל יזדהה עם הדמות הזו. אנחנו כבר נושקים להצגת המאה, והביקוש רק הולך וגדל".

בעתיד אני מתכננת: "לביים מחזה חדש בתיאטרון רפרטוארי שעדיין אסור לי לחשוף מהו, ובסטודיו לאמנויות התיאטרון של יורם לוינשטיין מחזה על פי סדרת תסכיתי רדיו של רשת ה-BBC". *

גלעד קמחי

גיל: 27

למה מגיע לו: במאי וכוריאוגרף קבוצת הצעירים החדשה של תיאטרון בית לסין

רקע מקצועי: בוגר בית הספר לאמנויות הבמה בית צבי. כתלמיד שנה ג' הופיע בין השאר במחזות "מראה מעל הגשר", "הורים איומים", "רומיאו ויוליה" ו"פיטר פן" וביים את ההפקות "על גג העולם" ו"גריז". התחרה על תפקיד דני זוקו בתוכנית הריאלטי "גריז" בערוץ 2. בתיאטרון בית לסין ביים את הרביו המוזיקלי "פרישמן פינת ברודווי", את "חלום של לילה בליל קיץ" על-פי שייקספיר, כוריאוגרף המופע "תמונות יפואיות" שביים שמעון מימרן.

רקע אישי: "להגיד שרציתי להיות שחקן מגיל אפס זה הכי בנאלי, אבל לבימוי ולכוריאוגרפיה הגעתי לגמרי במקרה. לא למדתי מעולם בימוי או ריקוד. בצבא שירתתי חצי שנה בלהקה לפני ששחררו אותי בגלל בעיות גב שמהן אני סובל גם כיום, ונרשמתי מיד לבית צבי.

"בשנה ב' גרי בילו אישר לי לעבוד על קטע ריקוד עם כמה חברים כתרגיל. כנראה הוא התרשם מהתוצאה, כי השלב הבא היה הצעה מגרי לביים מופע משירי אנדרו לויד וובר לתיאטרון הספרייה. אפשר לומר שנסחפתי למה שאני עושה כיום, ואני לא מצטער לרגע. גם לא על ההשתתפות בתוכנית 'גריז' בערוץ 2. אולי כהפקת טלוויזיה זה היה כישלון, אבל התוכנית עשתה רק דברים טובים לכל מי שהתמודד שם".

אחורי הקלעים או קדמת הבמה: "גם וגם. אני לא מוותר על קדמת הבמה רק בגלל שעכשיו אני עוסק בעיקר בבימוי. המשחק הוא בדמי לא פחות מכל תחום אחר של עבודה אמנותית, וגם אמי שנפטרה לפני שנה אמרה לי: 'אל תוותר על זה'. מצד שני, כאשר אני רואה את 'חלום של לילה בליל קיץ' שביימתי, אני מרגיש על הבמה ממש כמו שאר השחקנים".

האני מאמין שלי: "תמיד הייתה לי יכולת להוביל אנשים, ויש לזה חלק בולט במה שאני עושה כיום. אני מאמין בדרכי נועם, גם אם לפעמים אני מרים קול בחזרות. אף פעם לא שומר דיסטנס. שחקנים העובדים איתי הם גם החברים הכי קרובים שלי, ואם יש שאלות או בעיות הם יודעים שאפשר להתקשר אליי גם בשעות הקטנות של הלילה. אני מאמין גדול באנסמבלים ובעבודת צוות. למצוא מה היכולת הבולטת ביותר של כל שחקן, ולנצל אותה במלואה, כדי שתשרת את ההפקה בצורה הטובה ביותר".

קפיצת הדרך הגדולה: "את המופע 'פרישמן פינת ברודווי' ביימתי במקור כערב פתיחה לפסטיבל פותחים במה של תיאטרון בית לסין. לא ידענו שהוא ימשיך לרוץ אחרי הפסטיבל, והרגשתי בטוח בחומרים כי זה היה רביו מוזיקלי בידורי כמו שכבר ביימתי בתיאטרון הספרייה. מבחינה זו, אני מרגיש ש'חלום של לילה בליל קיץ' היה הפרויקט הכי מאתגר שלי כבמאי עד היום. גם בגלל שזה שייקספיר, וגם בגלל שקיבלתי יד חופשית מציפי פינס ללכת עד הסוף עם הרעיון של שילוב שירי פופ ורוק בהפקה. אני זוכר שבהצגות הראשונות הייתי בטוח שייצא משהו סתמי לגמרי. ישבתי באולם, ראיתי קהל צוחק ומוחא כפיים, ולא הבנתי ממה מתלהבים. כיום אני מת על ההפקה הזו".

בעתיד אני מתכנן: "לביים את הגרסה העברית למחזמר 'אביב מתעורר', המיועדת לעלות באפריל 2010. לצערי לא הספקתי לראות את ההפקה המקורית בברודווי, אבל מדובר במחזמר מדהים". *