דפוס ת'כריש

מה שמדהים במלחמות קרות הוא העובדה שנקודת ההתלקחות שלהם היא בערת ענק של פיצוץ גרעיני. בהמשלה על אירופה של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, היו אויבי "ידיעות" ו"מעריב" מלהקים את ניסיון חקיקת "חוק אדלסון" כמעין הסכם ברלין, שנתן מנדט שליטה לאוסטרו-הונגריה בבוסניה; ואת שרה נתניהו בתפקיד פרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרו-הונגרי שרציחתו ב-1914 הייתה יריית הפתיחה למלחמת עולם.

בחודשיים האחרונים, שבאמצעם פורסמה פרשת שרה והעוזרת ב"ידיעות אחרונות", הוריד "ישראל היום" את כפפותיו הדקות ממילא, והחל משתלח במתחריו. בעיקר ב"ידיעות אחרונות". המתקפה החזיתית הגיע בשבוע שעבר לשיאה. עמוס רגב, עורך "ישראל היום", הוא רמטכ"ל צבאו של אדלסון במלחמה הזו. "נוני מוזס מתבשם מהכוח, ממליך מלכים, מתגמל ומעניש, מרומם ומשפיל וגם מתרגם את כוחו לכסף", הוא אמר. אדלסון עצמו הוסיף ש"הבנתי שהישראלים קיבלו את המידע שלהם מ'מעריב' ו'ידיעות אחרונות' והמידע שבידיהם לא תאם את המציאות".

ובכן, אין לנו אלא לברך על כך שאדלסון, יהודי יקר ומודאג, זיהה בעיה אקוטית בתקשורת בישראל, וש"ישראל היום" שלו משקף את המציאות הישראלית באובייקטיביות מלאה. בעיקר בשדה סיקור רגיש כמו זה הפוליטי-מדיני. נכון? לא ממש.

נוני שב משדה הקרב

למראית עין, השם נוני מוזס הוזכר בחודשיים האחרונים בכותרות ב"ישראל היום" יותר מכל הפעמים שהוא הוזכר בעיתונות בישראל אי-פעם. המתקפה האישית הזו מול המתקפה העקרונית של ידיעות על "ישראל היום", יכולה להתפרש כ"ישר ולעניין" בעיני החינמון הפרו-נתניהוהי, אבל היא מדאיגה מאוד. הגיוס למאבק של עובדי "ידיעות" לשעבר, המועסקים היום ב"ישראל היום", הוא בעייתי פי כמה וכמה במשוואה המסובכת הזו. זהו שימוש פסול אתית במלחמה עקובה מדם, ואם הייתה אמנת ז'נבה למלחמות תקשורת, ודאי היה שם סעיף מחמיר בנושא.

ב-5.2 פירסם עיתונאי ידיעות לשעבר איציק סבן, המשמש כיום ככתב ב"ישראל היום", מאמר בו הוא חושף כיצד הוחתם בניגוד לרצונו על ידיעה נגד ראש אגף החקירות דאז יוחנן דנינו, במסגרת הסיקור האוהד שניתן לחיים רמון ב"ידיעות אחרונות" במהלך משפטו.

החזרה של "ישראל היום" לעיסוק בסיקור משפט רמון כמעט מקוממת. האם העובדה ש"ידיעות" סיקר את אותו משפט באופן אוהד לרמון הייתה באמת אבן בוחן כה משמעותית לשיעור "אתיקה בפרסומים עיתונאיים בישראל?". הרי העמדה שנבעה מאותו סיקור הייתה דומה לזו של רוב הציבור באותה תקופה, והניגוח של רמון במקומות אחרים היה בעייתי הרבה יותר מה"גב" שנתן לו בעניין, כביכול, "ידיעות". אם "ישראל היום" מעמיד ראי היסטורי בדיון על "עיתונות חצר למען פוליטיקאי בישראל", מדובר בבדיחה עצובה.

מה שמסוקר באותה ידיעה מ-2006 הוא לגיטימי לגמרי ועוסק בהיכרותם המוקדמת של דנינו והמתלוננת במשפט רמון. גם אני, כעורך, הבאתי לא פעם סיפורים אפויים לחלוטין לכתבים ואלה פרסמו אותם בשמם, כחלק ממדיניות עקרונית שבה כתב התחום חתום על ידיעות בתחומו. אם הכתב אינו מסכים עם התוכן או שהמידע שיש לו עומד בסתירה אליו, אזי הוא רשאי לעשות את בדיקותיו.

כתב שכותב טור וידוי על כך שהוא הונחה להיות חתום על ידיעה פוגענית שאותה לא כתב, זה מילא; אבל כשהטור הזה מטרתו המלאה לשרת את האג'נדה של העיתון שהוא ביתו החדש נגד ביתו הקודם? לצערי, לא אהיה מאוד מופתע אם בביתו המקצועי הבא של סבן, אקרא טור וידוי על כך ש"האווירה ב'ישראל היום' אילצה אותי לחתום על טור נגד מוזס".

חלק מאותם פליטי מוזס וקרליבך, שמצאו בית חם (מבחינת תנאים) וחמום (מבחינת היחס ל"ידיעות אחרונות"), מתנהגים כאילו הם ילדים מוכים שברחו לבית השאנטי. מה יקרה בתסריט, בו חלק גדול מהם ייזרק לרחוב, אחרי שהם יכלו כוחותיהם במלחמת העיתונים המדממת? הם ישתלחו ב"ישראל היום" בבלוגים, טוקבקים או מקסימום במשרה ב"ישראל פוסט".

"לזכור שאנחנו ישראלים", אותה המנטרה שמלווה את "ישראל היום" לצד "ישר ולעניין", מתורגמת בהתגייסות הקרבית הזו ל"לזכור שאנחנו ישראל-היומים".

בין פוליטיקה למונוליטיקה

די מדהים שברגע שנוצרה מחדש, לכאורה, אג'נדה פוליטית מובנית בתוך מלחמת עיתונים בישראל - הפך בה "ידיעות" לאויבו של מחנה הימין. דווקא "הארץ", אותו סדין אדום המתנפנף שנים מול מורשת ז'בוטינסקי עשרות שנים, מאוגף במלחמה הזו כשהוא תומך, עסקית ועקרונית, בפמפלט הימין החדש. עוד מעניין לבחון את כוחם היחסי של העיתונים כיום מול התפלגות הגוש הפוליטי, ובהכללה גסה לאג'נדה שאותם הם מובילים - מגלים קורלציה מדהימה בין התפלגות המנדטים בכנסת ודעת הקהל לבין נתוני ה-TGI: "מעריב" יכול לייצג את ישראל ביתנו; "ישראל היום" במשחק הזה הוא ביטאון הליכוד, כמובן; "ידיעות אחרונות" הוא שופרה של קדימה, על-פי מלעיזיו; ו"הארץ" הוא מה שנותר מגוש השמאל המתפורר.

אין בעיה אמיתית עם עיתון פוליטי. כל עוד יהיה גלוי בכוונותיו. כמו, לדוגמה, ש"יום ליום" פונה לקהל מסוים ומקדם אג'נדה מסוימת, כך גם לגיטימי ש"ישראל היום" יעשה אותו דבר. אך שלא יתיימר להיות עיתון "ישר ולעניין". "ישראל היום" הוא ישר (על פי דרכו) ולעניין (מסויים מאוד). הוא "ישר ולעניין", בדיוק כמו שפוקס ניוז הרפובליקני הוא "הוגן ומאוזן", על-פי הסלוגן. הביקורת שמתח על נתניהו דן מרגלית בטורו האחרון שם (12.2) נדמית כעלה תאנה זעיר, זעיר מדי.

וכמו בקמפיין פוליטי, פועלים שני הגושים הגדולים (מוזס ואדלסון) לפעול במדיה עצמה לפרסומם שלהם. מחד, קמפיין תקשורתי אכזרי, בעיקר מצד "ישראל היום", ומאידך, קמפיין פרסומי המשדר "עוצמה" (פרסומי הצמיחה של "ישראל היום", במדיה העצמית שלו) וקמפיין המשדר תחושת "מוכרות" ו"בית" (70 שנה ל"ידיעות אחרונות", עכשיו בברייק הפרסומות שלכם).

עצוב יהיה לגלות בעוד כמה זמן, שהאפקט הגדול ביותר מאותה פוליטיקה תקשורתית יהיה קהות חושים של הציבור כלפי העיתונות אותה הוא צורך, בדומה לזו שנוצרה אצלו במשך שנים כלפי המערכת הפוליטית.