הנקראות ביותר

ושמישהו ינסה לעצור אותה

משטרת ישראל נלחמת לא רק בפשיעה, אלא גם בתדמית החוקר השלומיאל שנותן לעבריינים לחמוק. ובקרב הזה, שעליו מופקד מערך הדוברות שלה, כמעט כל האמצעים כשרים: הדלפות של חומרי חקירה רגישים, זימון צלמים למעצרים, העברת תיעודים משטרתיים למדיה, שיתופי פעולה עם תוכניות תחקירים, מתן אישור לחוקרים להתראיין ועוד. האם המשטרה מוכנה לעבור על החוק, רק כדי לקבל אייטמים מפרגנים ולהעלות את סיכויי ההרשעה של חשודים?

לתמונות האלה כבר התרגלנו: מהדורת חדשות בטלוויזיה, ואנחנו, הצופים, מתלווים עם השוטרים והמצלמה למעצר של חשוד, או להארכת המעצר שלו בבית המשפט. לפעמים מדובר באלמוני, אבל לא פעם הפנים שלו מוכרות לנו - ידוען, פוליטיקאי, עו"ד מפורסם או ראש עירייה. וגם לסצנה הזו התחלנו כבר להתרגל: חוקרי משטרה יושבים מול עיתונאי בכיר ומוכר ושוטחים בפניו מידע רגיש מתוך החקירה עליה הופקדו. לחילופין, אנחנו צופים בסרטון מתוך חדר החקירות, או בשחזור, שבו החשוד "מודה", "נשבר", "משחזר", "מאומת", ועוד כל מיני מונחים משפטיים, שהסאב-טקסט שלהם הוא אחד - משטרת ישראל פיצחה עוד תיק סבוך.

הדרמות הריאליסטיות הללו, שמתעסקות בנושא הסיקור הפופולרי ביותר בכלי התקשורת - פלילים, הן כנראה הפקות המקור הכי מוכרות בישראל. לפי נתוני יפעת מחקרי מדיה, בשנת 2009 התפרסמו מדי יום בממוצע 19.2 ידיעות פלילים, בעיתונות המודפסת בלבד. ולאחרונה נדמה שההתלהבות של המשטרה, שמשמשת לעיתים כמקור לחומרים אלה כדי לקבל חשיפה חיובית בכל אמצעי המדיה, השכיחה ממנה את העובדה שתפקידה הוא רק לחקור, ולא לנהל משפטים פומביים שרומסים לעיתים את זכויות האזרח, עלולים לפגוע בזכויות הבסיסיות של החשודים, מהווים שימוש לרעה בכוח המשרה שלה ועשויים גם לשבש הליכי חקירה ומשפט.

מי שמנצח על זרימת חומרים לתקשורת הוא מערך הדוברות המשומן של המשטרה, שעל שיטות העבודה השנויות במחלוקת שלו עוד נפרט בהמשך, כשהבמאים הם כמובן כלי התקשורת עצמם. על פי עדויות של כתבים פליליים, בין השותפים שוררים יחסים סימביוטיים. המשטרה מספקת לעיתונאים חומרי חקירה טריים, לעיתים כאלה שאפילו בפרקליטות המדינה, שלא לדבר על עו"ד של החשודים, עדיין לא מודעים להם. העיתונות מצידה מגישה אותם לציבור ברעש גדול - לעיתים באריזה המקורית, כפי שהגיעו לביפר של הכתב, בהודעת הדוברות או במקרה הטוב לאחר שיחה טלפונית עם "גורם המצוי בפרטי החקירה"; לא פעם כאשר המתווך בין החוקר והעיתונאי הוא דובר משטרתי כזה או אחר. הבעיה היא שהחוק בישראל אוסר על העברת מידע שנוגע לחקירה בשלב בו היא מתנהלת, וקובע במפורש: "המפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כולו או חלקו, בלא רשות בית המשפט - דינו מאסר שנה". מכאן שהמשטרה, שאמונה על אכיפת החוק, עוברת עליו לא פעם במודע כדי לנסות לשפר את תדמיתה החבוטה (ראו מסגרת בעמוד 36). "אין פה הדלפות, אלא שיטה - לעשות שימוש בתקשורת לצורך קידום החקירה ולהפעיל לחץ על בית המשפט", מודה גיא פלג, כתב הפלילים הוותיק של חדשות 2. "כ כה זה בכל פרשה", הוא מחדד. "מעבירים לתקשורת חומר, והרי זה אסור. בכל כנס הם אומרים שהם לא מעבירים חומר לאמצעי התקשורת, אבל אין חקירה שהם לא עושים זאת. יש חוק שאוסר לשדר שידורים תוך כדי חקירה ודינו מאסר שנה. כלומר, אסור לאמצעי התקשורת לשדר חומר מהחקירה, אבל זה חוק שנאכף סלקטיבית".

"חד-משמעית, המדיניות של פיקוד המשטרה היא נגד הדלפות לתקשורת, אבל פה צריך לומר שהנושא הוא מורכב ורחב", מתייחס לנושא דובר המשטרה, ניצב משנה (נצ"מ) רפי יפה. "אנו עושים הכל כדי להשאיר את התופעה מחוץ לתחום, אבל גם כשחקירה בידי המשטרה, יש שותפים נוספים במעגל החקירה, כמו גורמי אכיפה נוספים, למשל משרד המשפטים, משרד הרווחה או רשות המסים, שיכולים להדליף. המשטרה מצידה מאזנת באופן תדיר בין זכויות החשוד לזכות הציבור לדעת, כאשר בפרסומים בכלל אנו מקפידים להתייחס לגוף הפרשה ולא לגוף הראיות ספציפית".

אם חלק ממערך השיקולים של דוברות המשטרה בהעברת חומרים הוא שיפור תדמיתה, הרי שאצל חלק מכלי התקשורת השיקולים לפרסם הם לא פעם הרייטינג הגבוה של סיפורי פלילים, זמינות החומרים והמרדף אחרי הפרסום הראשוני. כל עורך מתחיל יגיד לכם שכשצריך לסגור עמוד, לכסות בור במבזק ברדיו או לטבל מהדורת חדשות יבשה בטלוויזיה, האופציה הקלה והזמינה ביותר היא לקחת סיפור פלילי. "יש תחרות כזו בין אמצעי התקשורת, ובמשטרה מנצלים את זה כל כך טוב, שכתבים לוקחים הכל", מעיד כתב פלילים וותיק. "הכתבים רבים עם הדוברים. אומרים: 'לו נתת סיפור יותר טוב, אז תן לי בפעם הבאה סיפור יותר טוב'".

"חדשות משטרה קלות לדיווח", מאבחן ד"ר צבי רייך, חוקר עיתונות במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון. "זה קונקרטי, עם התחלה, אמצע וסוף, ומימדים של סיפור אנושי. בטלוויזיה, אייטמים בנושא יכולים לארוך 8-10 דקות, אף אם הפרשה אינה חשובה במיוחד - זמן שיא במונחי טלוויזיית האינסטנט של ימינו".

קלאסיקה חדשותית או לא, במצב שנותר כלי התקשורת מסרסים לעיתים את הביקורת על החומרים שזורמים מהמשטרה, ומטשטשים את ההבדל בין מותר ואסור. התוצאה: בהתנגשות התמידית בין שני תפקידים חשובים של עיתונות במדינה דמוקרטית - זכות הציבור לדעת והגנה על הפרט מפני עוצמתו של השלטון - נראה שכלי התקשורת מעדיפים בדרך כלל את האופציה הראשונה.

"העיתונאים חייבים למשטרה"

מעניין לגלות איך המשטרה שיכללה עם השנים את מערך הדוברות שלה, בשל זרם הביקושים למידע שהולך ומתגבר מצד כלי התקשורת. "כשהתחלתי לעבוד בתחילת שנות ה-80'", מספרת כתבת פלילים, שביקשה לא להזדהות בשמה, "לא היה דובר בכלל למשטרה. הייתה רק דוברת מחוזית ולא היו מודיעים לנו שום דבר".

"פעם המשטרה הייתה מטומטמת לגמרי", אומר כתב הפלילים לשעבר של "ידיעות אחרונות" בוקי נאה. "היא לא דיבררה בכלל, ואז התקשורת פירסמה מפי הסנגורים וגורמים אחרים. בהמשך המשטרה למדה את הכללים. היום היא יודעת יפה מאוד איך לנהל עיתונות. היא נותנת את החומר, והעיתונאים חייבים לה. היום היא מקצועית מבחינת דוברות".

מערך הדוברות המקצועי של המשטרה עולה כמובן כסף למשלם המסים. לפי נתוני המשטרה, תקציב שירותי המידע, הכולל את כל הפעילות התקשורתית של המשטרה (לא רק דוברות) עמד ב-2008 על כ-82 מיליון שקל. דהיינו, ממוצע של כ-6.8 מיליון שקלים בחודש, שהם קצת יותר מ-1% מתקציבה השנתי, שעמד על למעלה מ-7 מיליארד שקל. לדברי נצ"מ יפה, המשטרה מפנה רק 1.5 מיליון שקל בשנה להכשרות בתקשורת לדוברים וקצינים, הצטיידות והוצאת עיתון המשטרה. אלא שההוצאה העיקרית של המערך, שאותה לא מזכיר נצ"מ יפה, היא כמובן על כוח אדם. 47 עובדים, כך לדברי יפה (בגרף למטה - מבנה מערך הדוברות).

כתב פלילים ותיק אחר, אף טוען למגמה של ניפוח מערך הדוברות בתקופת המפכ"ל הנוכחי, רב ניצב (רנ"צ) דודי כהן. "נראה שכל מה שמעניין את המפכ"ל, זה התדמית שלו. יש עשרות דוברים בארץ, כשלמפכ"ל מתוך זה יש כ-30 אנשים שעוסקים בדוברות: דובר, סגנית שמדברת עם הכתבים, דובר אגף חקירות, דוברת לאג"מ, דובר למגזר הערבי, דובר להסברת חוץ ודובר להסברת פנים, דובר באנגלית וכו'. לכל אחד המזכירה שלו, אחראי על האינטרנט, אחראי על ההפקה, דוברת אסטרטגית. הכל בכפוף למפכ"ל. לעומת זאת, לקודמים היו מקסימום שלושה אנשים".

"'מקסימום שלושה אנשים' בדוברות היו בתקופה שערוץ 1 היה בלעדי", עוקץ נצ"מ יפה. "המפכ"ל הנוכחי דוגל שיש יותר לעשות ופחות לדבר. לראיה, חשיפתו לתקשורת היא מועטה ובמשך כשלוש שנים היה לו ראיון תקשורתי אחד בלבד. זאת, למרות שהדרישה מצד התקשורת לראיונות שלו הינה עצומה. מערך דובר המשטרה הינו איכותי ומקצועי, אך עדיין לצערי מצומצם בכדי לתת מענה הולם להתפתחות המוגברת והמואצת של המדיה התקשורתית, לצד הסיקור המאסיבי והאדיר על משטרת ישראל".

כתב פלילים לשעבר מנסה להסביר מדוע צמח מערך הדוברות בצורה כה חדה. "לשוטר אסור לדבר עם עיתונאי ללא אישור הדובר - הוא הרי מסכן את משרתו, ואף עלול להסתכן במאסר. לפי חוק העונשין, שאמנם לא תמיד נאכף, כל מידע המצוי בידי השלטון ועובדיו הוא 'סוד רשמי', שמסירתו ללא היתר לעיתונות, דהיינו באישור דובר המשרד, הוא בגדר עבירה שדינה שלוש שנות מאסר. לכן, הדרך של המשטרה לספק לעיתונות את המידע היא באמצעות מערך דוברות, ששולט בזרימת המידע. הוא זה שמחליט מה מספרים ומה לא, למי, מתי ואיך".

אקדח, אזיקים, מצלמה

שיטות העבודה של מערך הדוברות המשטרתי תמיד היו מגוונות. אלא שלאחרונה מסתמן שהוא העביר הילוך, ואימץ שיטות שהן על הגבול הלגיטימי. "בדוברות הופכים להיות מקורות של כתב", מודה כתב פלילים ותיק, "אלא שהדובר תפקידו לדברר - הוא לא יכול להיות מקור של כתב. הם מבחינתם חכמים, כי הם הופכים את הכתבים לעצלנים ותלויים בהם. כשאתה לוקח מהם הרבה חומר, כבר לא תחפש במקום אחר. הם גם התחילו לתת המון חומרי חקירה, שפעם לא היו נותנים".

נצ"מ יפה מכחיש: "תמלילים, שחזורים וצילומים - לא יוצאים מהמשטרה".

מאיפה מגיעים לתקשורת צילומים מחדרי חקירות וקטעי וידיאו של שיחזורים?

"כל אלו הם פרסומים אחרי שתיקי החקירה מגיעים לכדי כתב אישום. אז החומר אצל כולם, כך שכולם יכולים להדליף".

שיטה נוספת שנפוצה בדוברות המשטרה היא המעצרים המתוקשרים - פעילות מעצר שמבצעים שוטרים בליווי מצלמות או צוותי צילום של כלי תקשורת. בפרקטיקה זו נעשה, למשל, שימוש במעצרים של ראש עיריית בת-ים, שלומי לחיאני, שצלמי העיתונות המתינו לו מתחת לביתו; אצל הבדרן דודו טופז (צולם במעלית); ואצל גואל רצון (צולם כשהוא מוצא מניידת משטרה בדרך להארכת מעצר).

הביקורת על השיטה הזאת היא גם מבית. "המעצר המתוקשר של לחיאני היה מיותר, מביך ולא אנושי", כתב למפכ"ל המשטרה השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', ששימש בעבר כסמפכ"ל המשטרה. "לא כך הייתי רוצה לראות את דבר מעצרו, לא בנוכחות מצלמות ומיקרופונים ולא בלקיחת הטלפון הנייד שלו בשידור".

"המדיניות היא אחת - מעצרים מתוקשרים, כמו שהיו לאחרונה כמה כאלה, הם מחוץ לתחום", אומר בתגובה נצ"מ יפה. "תפיסת המקצוע שלנו היא שנעשה הכל מחוץ לפריים. זו המדיניות שלנו ויש גם הוראות ברורות בעניין של היועץ המשפטי לממשלה. לא פעם, לפני פעולות משטרתיות, כשידענו שהתקשורת מודעת לכך ויש סיכוי טוב שהיא תארוב, הפעילות המבצעית משתנה, כדי לחמוק מהתקשורת. הכל כדי לתת לחקירה להתנהל כפי שהיא צריכה".

מניסיונו רב השנים ככתב פלילים, פלג מגולל איך התפתחה פרקטיקת המעצרים המצולמים. "לפני 12-13 שנה היינו מצטרפים לכל פיצוח סוכן (סוכן סמוי שחשף פעילות לא חוקית, י.מ), אבל במשך הזמן הכתבים התבגרו וזה היה כבר פחות מעניין. אז המשטרה החלה לצלם בעצמה איך היא דופקת בדלת ועוצרת. בחלק מהמקרים אלו סוחרי סמים קטינים או בעלי משפחות עם ילדים. במשטרה ראו שגם העניין בחומרים הללו הלך ופחת, אז במקרה המפורסם של איש העסקים , יניב בן דוד (שנעצר ב-2008 בחשד להונאות והלבנת הון - י.מ), הם שלחו צוות צילום. במשטרה ידעו שיש לבן דוד מכוניות מפוארות ובריכה, ואז זה נכנס לכותרות המהדורות".

גם פלג מותח ביקורת על המעצרים מול המצלמות. "הבעיה היא הפגיעה היומיומית הקשה באזרחים פשוטים. אני פחות דואג לאנשים כמו לחיאני, למשל, כי הוא אדם עשיר ומלווה ביועצי תקשורת מהמובילים, איל ארד וליאור חורב, ואם החשדות נגדו יתבררו כעורבא פרח, הוא יקבל את הבמה לומר זאת. אבל מה עם צעיר בן 19 מרמלה שנעצר בחשד לסחר בסמים לעיני מצלמות? לו אין את איל ארד, כסף לייצוג משפטי וכוח פוליטי, ובזכויות שלו עלולים לפגוע יום יום. כמה פעמים ראיתם את הדפיקה של המשטרה על הדלת והמצלמה נכנסת עם השוטרים? הם לא יקבלו את הבמה בקלות ובגודל שיקבל לחיאני, ולא בטוח שהם יוכלו לחזור ולמצוא עבודה, כשם שפוליטיקאי רב השפעה וכוח כמותו יוכל להשיג".

לא כולם מסכימים עם הביקורות שמותחים אהרונוביץ' ופלג. "סתם מטפסים על המשטרה, יש עניין של למען יראו וייראו", אומר נאה. "אם יפשטו על בית זונות ולא יהיה סיקור, לא יהיה אפקט הרתעה ויחזרו על הדברים האלה. בכל העולם המשטרה לא עושה זאת בסתר, בלילה. במקרה של טופז, למשל, המשטרה עבדה קשה ולדעתי עשתה שירות ציבורי".

"מתוך מאות אלפי מעצרים שהמשטרה מבצעת", טוען נצ"מ יפה, "יש מעט מאוד פעילות כזו עם מצלמות. אנו פועלים לצמצמה עד למינימום, כי זה נוגד את המדיניות שלנו".

פלג מוסיף ומרחיב מדוע חלק מהמעצרים והחקירות של אנשי ציבור וסלב זוכים לחשיפה מפורטת, בעוד שאצל אחרים כמעט ולא יודעים דבר. "זה נועד להפעיל לחץ על הנחקר. אצל שולה זקן, אין חקירה שכלי התקשורת לא באים ללוות אותה למשרדי יאח"ה בבת-ים, ואפילו ליוו אותה עד לדלת של חדר החקירה. אבל הנחקר, עו"ד אורי מסר, ששיתף פעולה עם המשטרה בפרשת אולמרט, אין ולו תמונה אחת שלו בחקירה. היינו צריכים לארוב לו שעות ארוכות כדי לצלם אותו.

"מה זה מראה? שכאשר המשטרה רוצה שלא תצלם, לא תצלם. אין הדלפות. כשהם לא רוצים שתדע, הם מודיעים לנחקר ברגע האחרון על הזימון או מכניסים אותו בניידת. כשהם לא רוצים, אתה לא יודע כלום".

נצ"מ יפה דוחה את הביקורת. "אנחנו לא עושים העדפות בין נחקרים. ניהלנו מספר חקירות של אישי ציבור לאחרונה, שמרביתן התנהלו הרחק מאור הזרקורים. לעתים יש נסיבות שקורה אחרת, ואנו מתנגדים לכך בתוקף. למשל, בחקירה של איש ציבור, אם ברור שתהיה חקירה, לאותו נחקר, או למישהו מסביבתו, יש אינטרס להדליף את מועד החקירה כדי להציג עצמו כקורבן, או כדי לקבל מיקוד, בעקבות פרסומים בעיתונים, על מה רוצים לחקור אותו. לנו אין אינטרס לחשוף. לנו יש פעולות משטרתיות דרך יחידת ההפקות, כאשר אנו מקפידים על שני דברים: צנעת הפרט וטובת החקירה".

שוטר, תחכה לי רגע בניידת

שיטה נוספת שנויה במחלוקת של דוברות המשטרה, שנפוצה יותר בטלוויזיה, היא שיתוף פעולה בין כלי תקשורת שחושף עבריין לכאורה, לבין השוטרים שמגיעים לעצור את החשוד בזמן אמת. על פרקטיקה זו מתח לאחרונה ביקורת בית המשפט לאור "תחקיר הפדופילים" בערוץ 10.

במסגרת התחקיר התחזו תחקירניות לבנות 13 ושוחחו בצ'טים באינטרנט עם גברים. הן תודרכו לשתף עימם פעולה ולקבוע איתם פגישה בדירה, בה המתינו מצלמות ערוץ 10, שם עומתו הגברים עם אנשי הערוץ על היותם פדופילים לכאורה. בהמשך נכנסו אנשי המשטרה שהמתינו מחוץ לדירה. בית המשפט לא אהב את האקטיביזם הזה, והחליט לזכות נאשמים בפרשה. בפסק דין של השופט דן מור בעינינו של אחד המואשמים בפרשה, הוא הפנה את הביקורות שלו כלפי העיתונות, אך גם שלח מסר עקיף למשטרה. "יש לשמור על זכויות האזרח גם במקרים הקשים", כתב השופט.

"זה כבר הגזמה", זועם נצ"מ יפה, "פסק דין, שכולו האשמות כלפי התקשורת, מופנה לפתע גם לכיוון המשטרה. אני רוצה להזכיר שהמשטרה לא מבצעת תחקירים עיתונאיים, לא מעורבת באופן ביצועם ולא יוזמת מפגשים בין פדופילים לנערות. אם יש טענות בגין מקרה זה, המשטרה לגמרי לא הכתובת".

"הבעיה הכי גדולה היא שמי שיוצא מזה, ממעצר מתוקשר, אין לו כוח להילחם במשטרה", אומר העו"ד הפלילי, ששי גז. "בפרשת הפדופילים למשל, בסוף כמעט כולם הלכו הביתה, אבל את זה לא זוכרים. למה אף אחד לא נלחם בזה? כי חוששים מהכוח של המשטרה. תמיד יש לך חשש".

שיתוף הפעולה הגלוי בין העיתונות למשטרה הוא מגוון, ולא מסתכם במעצרים משותפים. כך, למשל, גם שילוב של עדויות שוטרים כחלק מכתבות, הפכו לעניין שכיח. כנראה שהמקרה המובהק ביותר היה כשצוות החקירה של רצח ששת בני משפחת אושרנקו מראשל"צ התייצב מול מצלמות התוכנית "עובדה", וסיפר, שלב אחרי שלב, כיצד המשטרה עלתה על עקבותיו של הרוצח, לכאורה, והפלילה אותו.

לפלג יש דוגמאות נוספת לראיונות של חוקרי משטרה תוך כדי החקירה. "אצל רוני רון ומארי פיזם, שמואשמים ברצח הילדה רוז, העדים המרכזיים בתיק הם החוקרים והחוקרות שצריכים להעיד כיצד נלקחו ההודאות. החוקרים התראיינו ב'ידיעות אחרונות' והחוקרות ב'מעריב'. הם נתנו שם ניתוחי אופי וכל מה שאסור, אבל לפרקליטות והמשטרה זה נראה תקין.

"גם בתיק של חגי זגורי, שנעצר בחשד שניהל ארגון פשע בדרום הארץ, חוקרים התראיינו בתוכנית 'עובדה' של אילנה דיין", מזכיר פלג. "כל הפרומואים היו עם ניסוח של 'האיש שהצליח להפיל ארגון פשע', אבל אז בית המשפט הכריע שאין ארגון פשע וזגורי זוכה מאשמה זו (המדינה עירערה על ההחלטה, י.מ). אין לי טענה לדיין, אבל המשטרה הרשיעה, וזו שיטה להרשיע לפני משפט. היא מעבירה מרואיינים אטרקטיביים וראיות מתוך מטרה להפעיל לחץ על בית המשפט שירשיע או יחמיר בעונש, וגם כדי לקנות אמצעי תקשורת. אין תיק אחד שזה לא קרה".

"בשנים האחרונות המשטרה התברכה בהישגים במאבק מול הפשיעה החמורה", אומר בתגובה נצ"מ יפה. "יש לנו מחויבות, ואנו לא צנועים בזה, לעדכן את הציבור בחשיפות שלנו, ושם אנו עושים הכל כדי שזה יהיה באזורים הראויים. הלחץ שלנו על נחקרים אינו דרך אמצעי התקשורת. זה לא הייעוד ולא האג'נדה שלנו. המטרה שלנו היא הגעה לחקר האמת, והגעה לחקר האמת אינה בהכרח לכתב אישום, אלא גם לומר שאתה לא חשוד. אותי לא שואלים איזה כותרת לעשות ואיך להביא את הפרשה לידי ביטוי".

"הרס זכויות האזרח"

מי שמרבים כמובן להתלונן על היחסים בין דוברות המשטרה והתקשורת, הם אלה שמייצגים את הצד השני של המתרס - הסניגורים ואנשי יחסי הציבור של חשודים. הם קובלים על הפגיעה בלקוחותיהם כתוצאה מהפעילות התקשורתית מבית היוצר של דוברות המשטרה, שמסתייעת בכלי התקשורת.

"פרסום חומרי חקירה הוא תופעה שחברה שרוצה להגן על זכויות הפרט לא יכולה להשלים איתה", אומר העו"ד הפלילי ציון אמיר, שייצג את דודו טופז ומייצג את נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, בכתב האישום החמור על אונס שהוגש נגדו. "זו תופעה חמורה, פסולה מעין כמותה וצריך לנהל מאבק נגדה. פגיעתה רעה והיא פוגעת באמון הציבור במערכות האכיפה ויש לה פוטנציאל גם לעיוות דין".

סניגורים לא מדליפים חומרי חקירה?

"ההאשמות ההדדיות הללו חוזרות על עצמן כל אימת שפרשה ציבורית מתפרסמת. לעתים אלו מדליפים ולעתים אלו, אבל לא זו השאלה. יש חוק שאוסר על הדלפת מידע מהפרקליטות והמשטרה".

"כשמשטרה באה בטענות כלפי סניגורים שמדליפים חומר", מוסיף העו"ד הפלילי משה מרוז, "היא מתנהגת פה בצורה של התחסדות. היא הרי עושה זאת והרי כוחה בהתחלת חקירה חזק יותר, כי החומר ברשותה".

"אני מציע שבכל מקרה שיש טענה של הדלפה מהמשטרה, יחידה במשרד המשפטים או במשטרה תחקור ותברר מי המדליף, ואפשר לברר זאת", אומר עו"ד אמיר, ומזכיר שהמדינה יודעת למצות את הדין עם מדליפים כשזה משרת את האינטרסים שלה. כך היה, למשל, כאשר עו"ד ליאורה גלאט ברקוביץ' מפרקליטות המדינה הדליפה סמוך לבחירות 2003 לעיתון "הארץ" מסמך שאישר את קיומה של חקירה חסויה נגד ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, בפרשת סיריל קרן. "התברר מה שהתברר", אומר עו"ד אמיר (גלט ברקוביץ' הורשעה במסגרת עסקת טיעון ונגזרו עליה 8 חודשי מאסר על תנאי, י.מ). אם רוצים לבער את התופעה, צריך לברר מי מדליף".

"אנו נוקטים בהרבה פעולות בארגון לצמצום העניין", אומר בתגובה נצ"מ יפה, "שכוללות הנחיות, מודעות, הפצת מידע רשמי שמייתר את הצורך בהדלפות, ומגיבים בנחישות כשיש הדלפות. ישנן עוד פעולות שלא נכון לפרטן".

חשפתם הדלפות?

"היו מקרים שהגיעו לאנשים. הפעולות נפתרו בתוך הארגון. היה מקרה אחד מוכר של קצין ביחידת חקירות מובחרת, שנחקר במח"ש בעניין, ומצא עצמו בסוף מחוץ לארגון".

לעו"ד מרוז יש טענות גם כלפי הפעילות הגלויה של דוברות המשטרה. "כשהיא עושה מסיבת עיתונאים כדי לספק פרטים, כמו במקרה של מאבטח הרמטכ"ל שנחקר בחשד לאונס, היא משפיעה על השופטים. מעבר לזה, כשמביאים, למשל, את דודו טופז ברגעים הראשונים כשהוא המום ומשדרים מה שאמר, זו בעיה. אם הוא מסכים, אז זה עניין אחר, אבל אם לא? הוא גם אומר דברים לפני שדיבר עם עו"ד, מה שפוגע בזכויות הנאשם שלו".

"מדיניות המשטרה היא למעט עד כמה שניתן בקיום תדרוכי עיתונאים", טוען נצ"מ יפה. "לצד זה, המשטרה מודעת לצורך הציבורי והתקשורתי בקבלת מידע ודיווח על תיקים תקשורתיים, ולפיכך, במקרים חריגים ביותר, מכנסת עיתונאים לשם קבלת חומרים ומידע באופן סדור ומתוכנן. כל זאת תוך הקפדה יתרה לשמור על זכויות החשוד וטובת החקירה".

עו"ד גז מצביע על הבעיה המרכזית לדעתו של מידע שזורם מהמשטרה לתקשורת. "הדלפות משפיעות על דעת קהל, על שופטים וגם על עדים. זה הרס של כל זכויות האזרח, וזה צריך להיקטע. שופט הוא בנאדם וכל אירוע תקשורתי משפיע, בעיקר בעניין העונש. למשל, תוצאה של פוליגרף, אסור ששופט ידע, וכך גם עדויות שמיעה ועבר פלילי, שהוא לא יודע עד גזר הדין. אבל בסוף את כל זה הוא יודע מהתקשורת".

איש יחסי הציבור רונן צור, שנשכר בעבר על-ידי משה קצב כיועץ תקשורת (צור התפטר מהתפקיד), מבקש לערוך הבחנה. "אם אלו הדלפות נגד ראשי ארגוני פשע, זה כלי לגיטימי. לעומת זאת, אם ההדלפות הן נגד מי שאין לו עבר פלילי, זה מעשה חמור ופה יש אחריות למשטרה. ייצגתי ואני מייצג אנשים במקרים שהיו פגיעות קשות ביכולת להתגונן ובהשפעה על דעת הקהל כתוצאה מאותן הדלפות".

"הדבר שהכי מקומם בתופעה הזו שזה טובל ושרץ בידו", מסכם פלג. "בכל מקום המשטרה מתחסדת ואנשיה אומרים שהם לא משחקים במשחק הזה של ההדלפות, בעוד שלדעתי הם השחקנים המרכזיים".

השתתף בהכנת הכתבה: תומר גנון

השוטר הטוב, השוטר הרע

גישה נוחה למידע? לא אם מדובר בליקויים שקשורים לעבודת המשטרה

אם כשמדובר בחקירות נגד אזרחים המשטרה נדיבה מאוד בהעברת מידע, הרי שבחקירות נגד אנשיה או כשמדובר במידע על כשלים בעבודתה, היא קופצת את ידה.

"למרות המדיניות המאוד פלורליסטית, אם בית המשפט קובע שהיו ליקויים של המשטרה בחקירה, אנשיה פועלים בכל הכוח כדי לאסור על הפרסום", מעיד כתב הפלילים של ערוץ 2 גיא פלג, ומספק דוגמה. "בסוף ינואר פירסמתי ב'אולפן שישי' על האופן שבו נחקר עובד זר פיליפיני, שנאשם באונס הקשיש שהוא טיפל בו. לטענת המשטרה, חוקריה חילצו ממנו הודאה, אבל בגלל שהעובד נחקר באנגלית, שפה בה הוא לא שולט, בית המשפט הורה למשטרה לחזור מהאישום וזאת אחרי שהוא ישב שלושה חודשים בכלא.

"אני מבקש אישור לפרסום הכתבה", מתאר פלג, "והופכים עולמות כדי למנוע את הפרסום. כשמהות הפרסום היא האדרת שמם זה דבר אחד, אבל אם יש ביקורת, הם הופכים עולמות כדי למנוע את הפרסום".

לפלג יש דוגמאות נוספת. "במקרה של משפחת אושרנקו, הסניגור של הנאשם אומר שהשיחזור נעשה תחת אמצעים שלא ייעשו, אמצעים פסולים. המטרה של התיעוד בווידאו היא להראות באיזה אקלים ניתנה ההודאה. פנינו וביקשנו בעקבות התמונה לראות את כל השיחזור, ואז במשטרה הופכים עולמות ואומרים שאם יפרסמו את כל השידור, זה יפגע בחקירה", אמר.

גם במקרה של רון תורג'מן, שהואשם ברצח בדקירה, טוען פלג שנחשפה פרקטיקה בעייתית של המשטרה. "בית המשפט קבע שהופעלו עליו בחקירה אמצעים פסולים ובסוף הוא הורשע בהריגה. הגענו עד העליון בבקשה לפרסם פרטים מהחקירה. ומה יש בה? החוקרים אמרו לו שאם לא יודה, יפרסמו בענק את התמונה שלו ויביאו את העיתון הביתה להוריו", ציין.

"לנוכח הטענות שיוצאים צווי איסור פרסום כדי לחמוק מפרסום", מתייחס לדברים דובר המשטרה נצ"מ יפה, "יש לזכור שלכל צו כזה, שאותו מאשר לפי חוק בית המשפט, יש תוקף ויעד. כלומר, בסוף החומר יתפרסם והאיסור הוא זמני. יחסית למספר החקירות, אין הרבה צווים כאלה".

"אנחנו לא אוהבים משטרה בכל מקרה"

יועץ תקשורת, חוקר תקשורת ועיתונאים מנסים להסביר: למה למשטרה יש עדיין תדמית בעייתית בעיני חלק גדול מהציבור?

האם שיטות הדיברור האגרסיבית של המשטרה אכן מניבה תוצאות ומשפרת את תדמיתה בעיני הציבור? "בשורה התחתונה ההדלפות פוגעות במשטרה, בעיקר אם יועצי תקשורת ועו"ד מצליחים להראות שהעסק יותר מורכב ממה שהיא הציגה", אומר יועץ התקשורת רונן צור. "זה מביא את המשטרה לתהליך של איבוד לגיטימציה. יש לה בעיה של שימוש בחשיפת יתר בתקשורת בתחילת חקירה. יש משפט בכדורגל: 'נבוא קטנים, נצא גדולים'. כדאי שגם במשטרה יעשו כך".

"לצערי, הדימוי של המשטרה בארץ הוא פחות טוב ממה שמגיע לה - היא לא גרועה כמו שאנו רוצים להאמין", אומר פרופ' גדעון פישמן, נשיא המכללה האקדמית גליל מערבי, שחקר בעבר את הקשר של המדיה והמשטרה. "מבחינת היעילות, ברמה האובייקטיביות המשטרה בסדר. שיעור הגילוי אצלה, קרי פתרון פשיעה, הוא כ-30%-35%, שזה בערך כמו בבריטניה וארה"ב, אבל פחות מיפן - 70%. השאלה היא איך המשטרה מדבררת את עצמה לציבור. לעתים קצת נסחפים שם, כמו למשל במקרים שנדמה להם שעלו על משהו, ובטרם עת מפרסמים שנפתרה הבעיה. זה כמובן מעצים את הביקורת".

כתבים ותיקים לא מתקשים להסביר מה סודק את תדמית המשטרה. "התדמית כזו כי יש הרבה מעצרי שווא והרבה התהדרות בפענוח תיקים, ואז אנשים יוצאים זכאים, כי במשטרה לא אוספים מספיק טוב את הראיות", אומרת ר', כתבת פלילים ותיקה. "למשל בתיק של דודו טופז, הגיעו להסדר טיעון עם התוקפים של אבי ניר, כי המשטרה לא הוכיחה שראש ארגון פשע בכפר סבא קשור לסיפור".

"התדמית כזו כי המשטרה עושה פדיחות נוראיות", מסכים כתב הפלילים לשעבר, בוקי נאה. "יש פה גם צד שני. לכל חשוד יש עו"ד, שעובד לא פחות חזק ומהר מהמשטרה".

צור מבקש לצבוע את הסוגייה בצבעים נוספים. "המשטרה בתהליך של שיפור הדרגתי בתדמית שלה. תהליך כזה לא קורה בן לילה. זה נובע גם ממוצר טוב ולא רק מיח"צ. היום המשטרה מציגה מוצר שמשתפר. רואים את זה עם משפחות הפשע. אני שמח כאזרח שראשי ארגוני הפשע, שעד לפני מספר שנים היו מסתובבים כאילו אנחנו בקולומביה, נעלמו מהנוף".

פרופ' פישמן קצת פחות אופטימי, וטוען שהמשטרה תחטוף ביקורת מהציבור בכל מצב. "כשהמצב הפוך והמשטרה מתחילה לחקור ומטילה איפול על חקירה, אז הרי גם מתלוננים וצועקים שזו 'מדינת משטרה'. אנחנו לא אוהבים משטרה בכל מקרה".

"תחושות הציבור הוא מושג מופשט שקשה למדוד אותו, ולגבש לפיו מדיניות פרקטית מבחינת המשטרה", אומר בתגובה דובר המשטרה, נצ"מ רפי יפה. "השיווק הכי טוב הוא הצלחות. ברוב המקרים הציבור מכיר את הישגי המשטרה, כי חוץ מהמפגש איתו באמצעות התקשורת, יש לנו מפגשים עם אישי ציבור ואזרחים רבים. צריך גם לעשות פה הפרדה בין אי אמון במשטרה שמוצג בתקשורת, והאמון של הציבור במשטרה בלי קשר לזה. התקשורת מביאה את מקרי הקיצון, החיוביים והשליליים".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות