הצופה כאזרח, לא רק כצרכן

מטרת הרגולציה לשמש קול עבור הציבור ולהציב דרישות לשוק על מנת להבטיח קיומה של זירה ציבורית פתוחה, בטוחה, מגוונת, מקיפה ונגישה

הרעיון של הסדרה ציבורית לשידורי הטלוויזיה המסחרית קשור היסטורית למחסור בתדרים ולזיקה ההדוקה בין שידורי טלוויזיה לתרבות. המחסור בתדרים הוביל לצורך בהטלת מחויבוות ציבוריות על הגופים המשדרים אשר זוכים במשאב שבמחסור (התדר).

השינויים בסביבת התקשורת - כניסתן של טכנולוגיות חדשות וריבוי השירותים והערוצים - מקרבים אותנו, לכאורה, לתקופה של סיום המחסור בתדרים. לפיכך, לכאורה, ניתן לצפות כי בעתיד לא תהיה עוד הצדקה לפיקוח ציבורי כאמור. ברם, בחינת הנתונים אודות מרכזיותו של המדיום הטלוויזיוני (כמשתקף בשיעורי הצפייה הגבוהים בערוצי הברודקאסט בפרט בישראל), כמו גם ניתוח הקהלים המיוצגים ואלה שנעדרים מהמרקע, מלמדים על הטעות הבסיסית שבמסקנה זו.

אכן, להמשך ההסדרה הציבורית של שידורי הטלוויזיה קיימת חשיבות רבה עדיין, ואולי דווקא, בעת הזו.

אין ספק כי סביבת התקשורת המשתנה מציבה אתגרים חדשים בפני כל השחקנים המעורבים במדיה ובכלל זה גורמי ההסדרה. התמודדות עם אתגרים אלה נכון שתעשה באופן מושכל, תוך נקיטת גישה זהירה ואחראית.

שתי גישות מרכזיות מונחות בבסיס הדיונים אודות המונח רגולציה של שידורי טלוויזיה: הגישה הכלכלית והגישה החברתית-אזרחית-תרבותית. הגישה הכלכלית רואה בתקשורת עסק לכל דבר, ובשידור מוצר ככל מוצר. לפיכך, קנה המידה לרגולציה צריך להיות כלכלי-צרכני, קרי - עידוד תחרות הוגנת וטיפול בכשלי שוק, במובנם הכלכלי, והגנה על הצרכנים. לעומת זאת, הגישה החברתית-אזרחית-תרבותית, המבוססת היטב במחקר התקשורת, מכירה בתפקידה המיוחד של המדיה בבניית חברה ובגיבוש זהות. גישה זו רואה בצופה אזרח ולא רק צרכן, והיא מתייחסת לפער שבין צרכי הצופה כצרכן לבין צרכיו כאזרח.

על פי שתי הגישות נדרשת התערבות ציבורית בשוק הטלוויזיה (המסחרי), אך קיים הבדל מהותי באופן ההתערבות. הגישה החברתית-אזרחית שמה דגש על תפקידה החיוני של הטלוויזיה ככלי דמוקרטי, שכן ההשתתפות במדיה והנגישות למידע דרכה מהווים תנאי להשתתפות אקטיבית בחיים הציבוריים-פוליטיים.

מטרת הרגולציה, להציב דרישות לשוק על מנת להבטיח קיומה של זירה ציבורית פתוחה, בטוחה, מגוונת, מקיפה ונגישה. כך, הרגולציה משמשת קול עבור הציבור בהקשרים שבהם נגישותו אל המשדרים מוגבלת. תפיסה זו נשארת רלוונטית, ואף מובילה לפונקציות רגולטוריות חדשות, לאור שינויים בסביבת התקשורת.

חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו שנחקק בשנת 1990 קובע כי הרשות השנייה היא הגורם הציבורי האחראי, בין היתר, על ההסדרה של הערוצים הציבוריים-מסחריים בטלוויזיה הישראלית (ערוצים 2 ו-10).

בפעילות השוטפת פועלת הרשות בשני צירי החשיבה: הציר הכלכלי (שבו היא פועלת לצד גופים נוספים כגון רשות ההגבלים העסקיים) והציר החברתי-אזרחי-תרבותי שבו עיקר האחריות מוטלת על הרשות, בסיוע גופי תרבות, יצירה, גופים חברתיים, ועוד.

מבחינה מהותית הרשות עוסקת רבות בהתאמת הרגולציה המבוצעת על ידה לסביבת התקשורת המשתנה. כך גיבשה הרשות מודל לרגולציה בעידן ההתלכדות בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה; עבודה חלוצית בפיתוח מנגנון של רגולציה משותפת בכל הקשור לפיקוח על פרסומות; ופועלת, בין היתר בשיתוף עם משרד החינוך, לקידום אוריינות תקשורתית (נגישות לתקשורת וצריכתה באופן מושכל וביקורתי).

גם הפרויקט הלאומי שהוטל לאחרונה על הרשות השנייה - להקים מערך הפצה קרקעי-דיגיטלי של הערוצים הציבוריים, הוא אמצעי לקידום נגישות לשידורים אשר מהווה זכות אזרחית. ניתן לומר, עם כך, שלצד האתגר היומיומי בפיתוח מענה רגולטורי מעודכן, גמיש, מקצועי ודינאמי, העיקרון החברתי של הסדרת התחום נותר חיוני ואין לוותר עליו בעתיד הנראה לעין. *

הכותב הוא מנכ"ל הרשות השנייה, משתתף בדיון ״איפה נראה את הריאלטי הבא״ בועידת תקשורת ונתח שוק 2008

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988