החלונות הגבוהים

תופים: שופטת בבית המשפט המחוזי. גיטרה חשמלית: מנהל מחלקת יולדות. גיטרה בס: יועץ כלכלי בכיר. מפוחית: הממונה על התקציבים לשעבר באוצר. בקמפוס לאנשים עסוקים בדרום תל אביב מגשימים בכירי הסקטור העסקי חלום ישן ולומדים מוזיקה > טל פרי

כבר בילדותו הסב פרופ' מוני פייגין, מנהל מחלקת יולדות בבית החולים מאיר בכפר סבא, הרבה נחת להוריו. הוא אמנם לא חלם אז על קריירה בתחום הרפואה, אך הפגין כישרון מרשים בנגינה בכינור, ואף נטל חלק בתזמורת הגדנ"ע - כור ההיתוך ליצחק פרלמנים העתידיים באותן השנים. בגיל 16 הוא הפסיק לנגן. "הבנתי שהגעתי לרמה הגבוהה ביותר שאליה יכולתי להגיע ככנר, ולהמשיך בזה יהיה להקדיש יותר מדי זמן ואנרגיה לטובת תוצאה שלא אהיה שלם איתה", אומר פייגין שלא עושה לעצמו הנחות. "הרגשתי שאם אני לא יכול להיות הכי טוב עדיף לא להמשיך. לא נטשתי את המוזיקה מיד ולחלוטין. במקביל ללימודי הרפואה באוניברסיטה התחלתי לנגן בגיטרה, ואפילו השתלבתי בהרכב סטודנטים עם כמה חברים שלמדו איתי, אבל זה כבר בא ממקום של תחביב ומרצון למצוא פורקן בלחץ הלימודים. חוץ מזה, אלה היו שנות ה-60; התבקש באותם ימים להחזיק גיטרה ליד הספרים".

פייגין הוא אחד מבין עשרות אנשי עסקים, עורכי דין, רופאים, אנשי קבע, מנכ"לים ובכירי היי-טק שהחליטו, בגיל מאוחר יחסית, להקדיש זמן ומשאבים להגשמת חלומם ללמוד מוזיקה. כולם מצאו דרכם אל ספסלי "הקמפוס לאנשים עסוקים". מיזם שאותו הגה לפני כשמונה שנים יהודה כהן, מנהל בית הספר למוזיקה ולסאונד הד, שנוסד לפני 22 שנים כמוסד המחנך בעיקר מוזיקאים צעירים המעוניינים להשתלב בתעשייה. כהן, שלמד בעבר ניצוח סימפוני ואופראי והלחנת מוזיקה לקולנוע, משמש גם כמנהל מוזיקלי של תזמורת ביג בנד המופיעה בארץ ובחו"ל. אחרי שבית הספר העתיק משכנו מיהוד לדרום תל אביב, הגה את רעיון הקמפוס לאנשים עסוקים.

"רוב צוות המורים היה סקפטי כאשר העליתי את הרעיון לראשונה", אומר כהן. "המשכן הנוכחי שלנו נמצא בלב אזור משרדים, ובכל יום הייתי רואה עשרות עורכי דין, אנשי היי-טק ומנהלי חברות יוצאים לפגישות או להפסקות צהריים. חשבתי לעצמי: 'כמה מהם היו הולכים ללמוד מוזיקה לו הייתה להם ההזדמנות? כמה היו לוקחים פסק זמן של שעה, מגיעים לשיעור וחוזרים למשרד'"?

במטרה לאשש את התזה פנה כהן לייעוץ אצל עו"ד אופיר כץ, יועץ כלכלי בכיר המתמחה בדיני משפט מסחרי ומנהלי, עמותות ומינהל מקרקעין. להפתעתו גילה שכץ ניגן בצעירותו במשך שנים בגיטרה, וחיפש כבר זמן רב את העיתוי המתאים להתחבר שוב לעולם המוזיקה; מה שהפך אותו למועמד אידיאלי למיזם המתהווה, אחרי שהעניק כמה תיקונים לרעיון המקורי של כהן.

"אמרתי ליהודה: 'המחשבה שלפיה אנשים יעזבו את המשרד באמצע היום לטובת שיעורי מוזיקה, ואז יחזרו לעיסוקיהם, היא לא מעשית'", הוא משחזר. "עבודה זו עבודה, וגם אם לוקחים פסק זמן המחשבות והאנרגיות מרוכזות כולן במטלות העסקיות שעומדות בפניך. לעומת זאת, סופי שבוע הם זמן שבו הכול נרגע והראש מתפנה לעיסוקים אחרים. יעצתי ליהודה לבנות תוכנית לימודים סביב ימי חמישי בערב ושישי בצהריים. אמרתי לו, 'אם זה מה שתעשה האנשים יגיעו, ואני אהיה ביניהם'. אני לומד בקמפוס זה חמש שנים ומנגן בגיטרה בס. זה היה, בעצם, החלום שלי. בגיטרה רגילה כבר ניגנתי. תמיד רציתי לנסות את הבס".

"כבר במחזור הראשון היה ברור שעלינו על משהו, ומאז זה רק מתגבר", אומר כהן. "צריך להביא בחשבון שבניגוד למסלול של התלמידים ה'רגילים', הנמשך תקופה קבועה ובסיומה הם מקבלים תעודת גמר ותואר, הקמפוס לאנשים עסוקים נמשך כמה זמן שהתלמיד בוחר".

ופרופ' פייגין מוסיף: "זה נשמע מסקרן בהתחלה, אז קבעתי פגישה לקבל פרטים. שלוש שנים מאז, אני שם, ובאותה הזדמנות גם החלטתי שאם כבר גיטרה אני עובר לחשמלית".

טווח גילאים בין 35 ל-70

שיטת הלימוד, מסביר כהן, פשוטה למדי. "האנשים העסוקים" שמגיעים לקמפוס מחויבים רק לסמסטר אחד, הכולל 12 שיעורים של שעה במחיר כולל של 2,400 שקלים, לרוב במסלולי תיאוריה והוראה אישית. לזה צריך להוסיף דמי הרשמה של 200 שקלים לכל מסלול, אבל ההמשך תלוי רק בהם. מי שבוחר, לדוגמה, בקורס תיאוריה, ישלם 1,600 שקלים לסמסטר. קורס הרכבי נגינה יעלה 1,860 שקלים לסמסטר וכן הלאה, ככל שהם ירצו ללמוד יותר, מה שאכן קורה אצל רובם. כיום הקמפוס מלמד עד כשמונים איש בו זמנית".

תאר את פרופיל הסטודנט הממוצע.

"עברה אצלנו צמרת הכלכלה, הרפואה והמשפט בישראל. אנשים משכמם ומעלה בתחומם, וההגדרה 'עסוקים' קטנה עליהם. טווח הגילים נע בין 35 ל-70, רובם המכריע למדו מוזיקה בנעוריהם, או לפחות ניגנו על כלי או שרו במקהלה, ומשהו מזה נשאר ואף פעם לא כבה אצלם לחלוטין. ישנם גם אלה שמגיעים כדף חלק לחלוטין; הם מעולם לא ניגנו על כלי או שרו, אבל תמיד חלמו לנסות. ברגע שהענקנו להם הזדמנות, וכאשר הבינו שהם חלק מקבוצה גדולה של אנשים עם רקע דומה המוכנים להקדיש זמן ואנרגיה, אפשר לומר שהם קפצו על המציאה".

עפרה צ'רניאק, שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב במשך רוב ימות השבוע, ומתופפת מתלמדת כשהיא נכנסת בשערי הקמפוס לאנשים עסוקים של מכללת הד, היא דוגמה לאופציה השנייה. לטענתה, היא מעולם לא ניגנה או שרה בצורה מסודרת, עד שהחליטה לאזור אומץ ולגשת לבחינה במשרדו של כהן. כמה חודשים מאוחר יותר מצאה עצמה מאחורי סט התופים. ולא, היא לא מקשרת בין החבטות בפטיש באולם בית המשפט ומקלות התיפוף.

"באולם אני לא משתמשת בפטיש", היא מבהירה. "מה שכן, רוב חיי אני מוקפת אנשים שעוסקים בצורה זו או אחרת במוזיקה. רבים מבני משפחתי מנגנים. בהחלט אפשרי שמשהו מזה חלחל גם אליי, ובמילים פשוטות 'רציתי גם'. על הקמפוס שמעתי לראשונה ממכר שלי, דוד בועז, שהתחיל ללמוד שם לנגן במפוחית ואמר לי, 'כדאי לך לנסות'. זה נשמע מסקרן אז הלכתי".

ולא חששת מ"מה יגידו" על כבוד השופטת המבקשת פתאום ללמוד מוזיקה?

"זה היה הדבר האחרון שהדאיג אותי. חששתי יותר שלא אתקבל. בנוסף לעבודתי בבית המשפט אני מעורבת בהרבה פעילויות חברתיות וציבוריות, כך שסדר היום שלי עמוס לעייפה, אבל ידעתי שאם אקבל החלטה אמצא את הזמן, וזה בדיוק מה שקרה".

למה דווקא תופים?

"למה לא? אין לי תשובה ברורה, אבל הנגינה מסיבה לי אושר שקשה לתאר. לולא הייתי חייבת להתחשב בשכנים, אני מאמינה שהייתי מתאמנת בבית בכל רגע פנוי".

"זה עונג צרוף להשיל מעליך את הפרסונה המכובדת של עולם העסקים, לקחת מפוחית ולנגן בלוז", מודה דוד בועז, יועץ עסקי שכיהן בין השאר כממונה על התקציבים במשרד האוצר וכסמנכ"ל כספים בקונצרן ישקר. "אם היו לי בתחילת הדרך חששות לגבי איך ההחלטה תתקבל בקרב משפחתי, חבריי ושותפיי לעבודה - הם התבדו מהר מאוד. אם כבר, אני מרגיש לעתים קרובות שהם מגזימים במחמאות, כי אני עדיין לא עד כדי כך טוב. בגלל זה אני ממשיך ללמוד כל הזמן. במידה מסוימת ניסיתי לרמות קצת, כי חשבתי שהמפוחית תהיה כלי קל במיוחד ללימוד, אבל התברר לי שזו השקעה תובענית לא פחות מכלים כמו פסנתר וגיטרה".

לא עושים פרוטקציות

אחת מחוויות השיא בתהליך הלימודים בקמפוס, מסכימים הנוכחים, היא ההופעות החיות. בשלב מסוים מחולקים התלמידים להרכבים מוזיקליים שעובדים יחד על רפרטואר (בעיקר שירים לועזיים מוכרים) ועל עיבודים, ובסופו של דבר מגיעים לבמה ומופיעים מול קולגות, משפחה והקהל הרחב. כך ניתן לצפות באושיות כמו מירי בן-משה, אוצרת אוסף הפניקס הישראלי, בפסנתר; פרופ' פייגין בגיטרה; השופטת צ'רניאק בתופים; ד"ר טליה אתגר, מייסדת המרכז למניעת אלימות מינית בקרב ילדים עד גיל 12, שרה; עו"ד כץ על הבס ובועז עם המפוחית.

ברשימת אנשי העסקים הבכירים הנוספים שפינו בעבר זמן בלוח הזמנים הצפוף לטובת לימודי מוזיקה ניתן למצוא שמות כמו אמנון דיק, לשעבר מנכ"ל קבוצת בזק; ורס"ן במיל' אסף בן-נון, טייס קרבי בעל אות הכבוד "כנפי הזהב", ששירת במבצע קדש ובמלחמות ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים. כהן מתגאה ברשימת הסטודנטים המתארכת, אך מדגיש שוב ושוב שהמקום אינו מובטח מראש לאיש, רם מעלה ככל שיהיה.

"שלב הסינון הראשוני הכרחי", הוא מבהיר. "לרצות ללמוד מוזיקה זה יפה, אבל אני מחויב, כאיש מקצוע וכמחנך, לברר קודם אם יש טעם בהשקעה או שהמועמד יזרוק כסף לפח. אני בודק אצלם שמיעה מוזיקלית, חוש קצב, דברים בסיסיים שמהם ניתן לדעת מיידית אם יש עם מה לעבוד. הגיע אליי, לפני כמה שנים, איש עסקים ידוע ומשגשג, שלא אסגיר את שמו. הוא לא רק חלם לעשות מוזיקה, הוא גם מימן לעצמו הקלטת דיסק מקצועי עם שירים שכתב והלחין, והביא אותו לבחינה כדי שאקשיב. זה היה פשוט מביך. לא קיבלתי אותו".

איך אומרים "לא" לאנשים במעמד הזה, שלא רגילים מן הסתם לשמוע תשובות שליליות?

"זו שאלה טובה, כי חשוב להבין את המנטליות שלהם כדי ללמד אותם באופן הפרודוקטיבי ביותר. בעבר עשיתי גם תואר במינהל עסקים, ובעקבות ההתנסות בקמפוס לאנשים עסוקים הבנתי כמה חשוב להבין את החשיבה שלהם. נכון שהם רגילים להיות כול יכולים במשרד, אבל חלק מהצלחתם היא תוצר של היכולת להתגמש ולדעת איך להתנהג, מתי ומול מי. הם בפירוש מניחים את האגו בצד כשהם נכנסים לכיתות, כי עבורם זה קודם כול פסק זמן מהחיים הרגילים.

"אנחנו גם מתחשבים ככל הניתן בלוח הזמנים הדחוס שלהם. אם, למשל, נכנסת נסיעת עסקים דחופה לחו"ל, שזה בהחלט מקובל אצל רבים מהם, יש רכזת הנמצאת איתם בקשר שוטף ודואגת לשבץ אותם במהירות האפשרית בשיעור חלופי במועד אחר".

איך היית מאפיין אותם כסטודנטים?

"הם מביאים את המשמעת העצמית, את הדבקות במטרה, ובעיקר את הרצון להצטיין ולהצליח בכל מחיר. למעשה, רובם חוזרים להיות כמו ילדים בקמפוס. ההנאה וההתלהבות שלהם מידבקת, מה גם שצוות המורים כולל מוזיקאים שהם גדלו עליהם, כמו אלונה טוראל, רפי קדישזון וקובי אשרת. לא משנה עד כמה הם מצליחים ב'אזרחות', עבורם לעבוד עם האנשים האלה זה כבוד. כשאני רואה כמה הם נהנים, זה מחמם את לבי בכל פעם מחדש".

יש הווי? נטוורקינג עסקי?

"בהחלט, נוצרים ביניהם, בהדרגה, הווי והומור ייחודיים. לפני כמה חודשים התקיימה במועדון הד, אולם המופעים הקבוע שלנו, הופעה של תלמידי הקמפוס. 120 איש נדחסו לחלל המיועד, על-פי חוק, לאכלס לא יותר ממאה. חששתי מפוטנציאל לעבירה על החוק, ואז עו"ד אופיר כץ הרגיע אותי ואמר: 'יש לך עורך דין ושופטת על הבמה, ובקהל יושבים לפחות עשרה עורכי דין מובילים נוספים לצד כמה שופטים בכירים; תאמין לי שאם מישהו יחליט להגיש נגדך תלונה אתה מכוסה מכל הכיוונים'".

"מתאמן לפחות שעה ביום"

עו"ד כץ נחשב, לפחות על-פי טענות מוריו וחבריו לספסל הלימודים, לרוח החיה בפעילות ההרכבים. הוא, מצדו, מעדיף להצטנע. "לא 'גררתי' אף אחד", הוא אומר. "בסך-הכול רציתי לנגן גיטרה בס, וכל מי שהגיע לקמפוס עשה זאת מאותה סיבה: כי הוא רצה. אנחנו פה כי זה עושה לנו טוב, וזה הרבה יותר מספק מלשבת באפס מעשה ולחשוב על גיל הפנסיה. ולא, לא זכור לי שמישהו מבני משפחתי או מחבריי אמר לי אי-פעם: 'עד שיש לך כבר מעט זמן פנוי מהעבודה, אתה מקדיש אותו לנגינה'. להפך, אני מקבל רק תמיכה ופרגון. מה שכן, לא הזמנתי מעולם קולגות מתחום העסקים הפרטיים להופעה שלנו. אני מעדיף לעשות הפרדה בין חיי האישיים והעבודה".

"אני לא חוששת מהאפשרות שיום אחד יגיע להופעה שלנו מישהו ששפטתי בעבר", אומרת עפרה צ'רניאק. "אנחנו הרי חיים במדינה קטנטונת, אף אחד לא מורם לחלוטין מעם, ובמוקדם או במאוחר כולם פוגשים את כולם. קרה לי בעבר שפגשתי אנשים ששפטתי ברחוב או במהלך קניות. אם יבוא אדם כזה להופעה ויזהה אותי מאחורי התופים - שייהנה. העיקר שאנגן היטב וארגיש שלמה עם עצמי".

"ביסודי אני משקיען", מסכם פרופ' פייגין. "זו אחת הסיבות לכך שהפסקתי לנגן בכינור, כי הרגשתי שאני לא מגיע לתוצאות שאליהן אני שואף. אבל היתרון הגדול בחזרה למוזיקה, בגיל ובניסיון העכשוויים שלי, הוא שהכול קל יותר. אף אחד לא רוצה להתחיל קריירה חדשה, רק ליהנות. מצד שני, אני לא מחפף, בעיקר אחרי שגיליתי שההנאה עולה על הציפיות הכי אופטימיות שלי. לכן, מלבד ההופעות עם ההרכב אני מתאמן כיום לפחות שעה בנגינה על בסיס יומיומי".

איך מסתדרת הנגינה עם סדר היום העמוס שלך?

"עמוס זו לא מילה. לנהל מחלקת יולדות זה כמו לעבוד בשבעה מקומות שונים במקביל, אבל כנראה נכונה הטענה שככל שאתה עסוק יותר אתה מוצא זמן לעשות עוד דברים".

g@globes.co.il