הנקראות ביותר

אלה ההורים, טמבל

מי שלא מבין מה גרם לחיילי גבעתי לסכן ילדים ערבים חפים מפשע מוזמן לבקר במתנ"ס הקרוב למקום מגוריו

א.אז רשמנו את הילדים לחוג, ועכשיו אני צריך לשבת משהו כמו שלושת-רבעי שעה פעם בשבוע מחוץ לאולם קטן בחברת לא מעט הורים וילדיהם, וזו לא חוויה קלה בכלל. למעשה, מדובר בחתיכת סיוט שלא מן העולם הזה.

אני לא מחשיב את עצמי למחנך דגול או להורה מצטיין, וגם את ילדיי האהובים איני מזדרז להכתיר כנזר הבריאה, אבל הדברים שאני רואה שם בזמן ההמתנה פשוט מזעזעים. ילדים שטניים והורים סמרטוטים, אנשים שלא מסוגלים לומר לילד שלהם לא, ואם הם כבר אומרים, מה שיוצא להם מהפה זו מין פעייה רפה וחסרת ביטחון שגם ממנה הם ממהרים לסגת, רק שהילד לא ישמע חלילה מילת ביקורת; אנשים שמחנכים את הילדים שלהם לאלימות, לאטימות, לגסות ולרוע; או לכל הפחות לא מחנכים אותם לשום דבר שונה מכל אלה. הם מתבטלים בפני ילדיהם, וילדיהם מבטלים אותם.

יש שם מין מתקן למים קרים שהילדים נורא אוהבים לשחק בו, למזוג מים לכוסות חד-פעמיות. מעמד הכוסות מתמלא מים מהר מאוד, והמים נשפכים על הרצפה, לא כולל המים שנשפכים מהכוסות. עובדת ניקיון, אישה לא צעירה, מגיעה בכל כמה דקות, מעבירה סמרטוט ומרוקנת את המעמד. בזמן שהיא מעבירה את הסמרטוט, הילדים האלה ממשיכים לשפוך מים על הרצפה. ההורים שלהם לא אומרים כלום. אם כבר, הם אומרים להם: גאון שלי, אוצר, אושר שלי, דברים כאלה. גם הם לא רואים את המנקה, ואם כבר רואים אז מרוצים: סוף-סוף יש מישהו מתחתיהם בשרשרת המזון של ההשפלה.

זה כבר לא עניין של סמכות הורית. זה עניין חמור הרבה יותר, עניין של אנושיות בסיסית, של מוסר. ילד צריך לכבד את הוריו, אבל לא פחות חשוב מזה - הוא צריך לכבד את הזולת. בטח ובטח את הזולת שמעמדו החברתי נמוך יותר. לכבד את החזק יותר זו חוכמה קטנה מאוד. זו בכלל לא חוכמה, זו פחדנות לשמה. כשאתה לא מכבד את המנקה, הילד שלך לא יכבד אותך. זה עד כדי כך פשוט. כבד את מנקה הרחובות כמו שאתה מכבד את הבוס שלך. רק כך תזכה לכבוד - במובן הטוב של המילה - מילדיך, ממנקה הרחובות שלך, וגם מהבוס שלך.

מה שאני רואה בשבתי מחוץ לאולם הקטן זה דור שגדל בידיעה שהשמש זורחת לו מהאחוריים, שהוא אדון וכל העולם עבדיו. או יותר נכון, לא עבדיו - אויביו.

ואם הורים כבר יוצאים מעורם ואוסרים משהו על הילד, ההוא מתחיל לצרוח כמו מטורף והם נסוגים במהירות ומנשקים ומחבקים את הגאון שלהם, את האוצר, את האושר.

ותאמינו לי שאני יכול לתת עוד שלל דוגמאות. ילדים שמרביצים לילדים אחרים וההורים שלהם מצדיקים אותם - לא בפני ההורים האחרים, בפני הילדים שלהם עצמם. "הוא רק רוצה לשחק", הם אומרים. ואם חלילה תגיד מילה לילד שלהם הם יהיו מוכנים להרוג אותך. אסור לפנות לשום ילד. אז אם הם לא מכבדים את ההורים שלהם, ומבוגרים אחרים הם מחוץ לתחום, וילדים אחרים הם לא יותר מאויבים או מטרות - אנה אנו באים. ויש עוד דוגמאות, ועוד, אבל בשביל מה? הנקודה הובנה, אני מקווה.

ב.ולפני שנמשיך, אני רוצה לפתוח מאמר מוסגר ולהפנות את תשומת לבכם לתופעה חמורה עד מאוד: אימהות שקוראות לילדים שלהם "אהובי" או "אהבת חיי". אני נשבע לכם ששמעתי אימא אחת אומרת לאימא אחרת על בנה - יצור מרושע ורועש שמתייחס אליה כמו זבל - "זה המאהב שלי". וזו לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את זה.

מאיפה להתחיל להסביר עד כמה זה מעוות? אפילו אדיפוס מתהפך בקברו. מילא הרמז הדוחה לגילוי עריות סלאש פדופיליה, אבל אישה כזאת חדלה מלהתקיים כיצור מיני, כלומר כאדם. איך אפשר לחוש תשוקה לאישה כזאת? זה הילד שלך, גברת, לעזאזל, זה לא האהוב שלך. את לא רואה מה את עושה לו ולעצמך, בא לי לצרוח עליה, ואיך בעלך אמור להרגיש? אבל אני שותק.

מהצד השני, ישנם האבות האלה שקוראים לנשותיהם "אימא" (לא כמו ב"לך תגיד לאימא", אלא כמו ב"אימא, אני יורד למטה לשתות קפה"). אז האבא שוכב עם אימא שלו והאישה שוכבת עם בנה, משולש אהבה חולני, גם אם מטפורי. זו משפחה זו?

אני אומר לילדים שלי שאני אוהב אותם משהו כמו מאה פעם ביום (ביום טוב, הכוונה), אבל לקרוא לילדה שלי 'אהובתי' ולאישה שלי 'אימא'? זה פשוט לא ייאמן. כשהילד שלי שואל אם אני חבר שלו אני אומר לו, לא, אני אבא שלך.

דברים מהסוג הזה פשוט מטריפים אותי, בחיי. ולא רק מטריפים, בעיקר מדכאים. כל יום חוג כזה מעמיד את אהבת האדם שלי, כמו גם את האופטימיזם שלי בנוגע לעתיד המין והעם, במבחן רציני.

ג.נחזור אל ילדינו האהובים. אסור לומר להם לא. אסור לומר להם מילה של ביקורת. צריך רק לחבק אותם ולהצדיק אותם, לא משנה מה עשו.

לפני כחודש הורשעו שני חיילי גבעתי שבמהלך "עופרת יצוקה" הכריחו ילדים פלסטינים בני 9 לפתוח תיקים שחשדו כי הם ממולכדים. הם העמידו את הילדים האלה בסכנת חיים. הם פעלו בניגוד מוחלט וגמור לכל נורמה מוסרית או צה"לית. מה הייתה תגובתם? הם נפגעו עמוקות, הם חשבו שבגדו בהם, הם חשו שירקו להם בפנים. כך הגיבו גם הוריהם וחבריהם ורבים ממפקדיהם.

הם לא ראו - לא הם, לא הוריהם, לא חבריהם ולא רבים ממפקדיהם - את הילד בן ה-9. הם לא ראו אותו כילד, כבן אדם. ולמה שיראו? מישהו לימד אותם לראות את האחר כאדם? ילד ערבי או עובדת ניקיון - אם אתה מרכז העולם וכל השאר לא יותר מניצבים, זה באמת כבר לא משנה.

אני לא נכנס פה לשאלה מי הייתי מעדיף שימות - חייל משלנו או ילד משלהם; התשובה על כך ברורה. אבל כאמור, זו בכלל לא השאלה. השאלה אסור לה אף פעם להיות מי ואיך הייתי מעדיף שימות. השאלה צריכה להיות איך הייתי רוצה שנחיה. והתשובה פשוטה: לא ככה. פשוט לא ככה.

ובאשר לחיילים. אני לא בא להוקיע אותם ספציפית. הם פירותיה הבאושים של מערכת רקובה. הם לא יותר רעים מהמפקדים העליונים של הצבא שפקדו להוריד פצצות של טונות על שכונות שלמות, והמפקדים לא יותר גרועים מנבחרי הציבור שקראו וקוראים למחוק ולהשמיד ולהרוג ולאבד את כל אויבינו.

זה בדיוק כמו התיאוריה של נתניהו על חלחול העושר כלפי מטה. היא הוכחה כשגויה וכשקרית בשדה הכלכלי, כפי שמוכיחים דוחות העוני של השנים האחרונות, אבל היא עובדת יופי, פשוט בובה, בכל הקשור לשדה של האלימות והאטימות והרוע.

הכול היה יכול להיות הרבה יותר פשוט, עד כמה שמשהו יכול להיות פשוט, אילו החיילים האלה - והילדים האלה - היו מבינים טוב מאוד שלא זה לא, שאסור זה אסור, שמה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, שהאחר הוא בן אדם בדיוק כמוך, שגם הוא האוצר והאושר והגאון של אימא.

ד.אולי התעצבנתם מההשוואה בין הילדים והחיילים שלנו. אולי חשבתם שהיא פופוליסטית או דמגוגית או אנטי ציונית או פוסט יהודית או א-דמוקרטית או מה שזה לא יהיה. אבל מה לעשות שזו האמת. זו המציאות. מדינה בלי גבולות, ילדים בלי גבולות, חיילים בלי גבולות, הורים חסרי סמכות, פוליטיקאים חסרי חוט שדרה מוסרי, מפקדים חסרי כבוד לאדם באשר הוא אדם. מה שמתחיל בחוג לילדים יימשיך בנורמות של הצבא. מה שמתחיל בסמכות הורית יימשך באכיפת החוק. ואולי בכלל הכול הפוך - מי יודע מה הביצה ומה התרנגולת. אבל מה זה משנה בעצם. העובדה היא שהביצה סרוחה והתרנגולת שחוטה.

זה מצוין, זה באמת מצוין, לעשות את המקסימום כדי שאף שיערה לא תיפול מראשי חיילינו - לעזאזל, אני הולך לשלוח את הילדים שלי לאותו צבא ממש בתוך 15 שנים (אם לא יהיה שלום עולמי כולל, כמובן) - אבל להתעלם עד כדי כך מהעובדה שיש עוד אנשים בעולם זו מחשבה ילדותית ואינפנטילית עד למאוד.

רק כך אני יכול לראות את ההלם ואת ההפגנות ואת התגובות של רבים כל-כך נגד הרשעת החיילים. הם המומים מזה שמישהו שרטט קו אדום. אז הם רואים את החיילים האלה כקורבנות, והם באמת קורבנות. קורבנות של תפיסת עולם מעוותת ושל חינוך קלוקל.

הרהור

מדינה בלי גבולות, הורים בלי גבולות, ילדים בלי גבולות, חיילים בלי גבולות. מי יודע מה הביצה ומה התרנגולת

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות