הנקראות ביותר

פורטפוליו/ ליאורה בירנהק-מרכוס

גיל: 52 תפקיד: מנכ"ל משותף, ופלי "מנעמים"

אני: חייבת להיות עסוקה כל הזמן, סקרנית, אוהבת אתגרים חדשים.

יצחק ורוזה: סבא וסבתא מצד אימא. יצחק היה מנהל המכירות של שוקולד "סושרד" בקרקוב, פולין, ורוזה עקרת בית. כשנשלחו לגטו על-ידי הגרמנים, היא לקחה על עצמה את פרנסת המשפחה, אפתה עוגות ועוגיות בסירים, וסבא שיווק אותן. הם, שתי הדודות שלי ואבא, נכנסו לרשימת שינדלר. כולם עבדו במפעל הטקסטיל של שינדלר וניצלו.

אוסקר שינדלר: הכרתי אותו באופן אישי כילדה, כדוד שהציל את המשפחה במלחמה. רק כשצפיתי בסרט הבנתי איזה גיבור הוא היה. אהבתי אותו. הוא היה איש גדול וגבוה שידע ליהנות מהחיים, שתה, אכל טוב. בשנותיו האחרונות כבר לא היה לו כסף, ויהודים טובים שילמו את ההוצאות שלו כשבא לישראל.

מנעמים 1: אבא הגיע לארץ ראשון, ואחריו שאר המשפחה. כשסבא וסבתא עשו עלייה הם הביאו איתם טוסטר ידני להכנת ופלים והתחילו לייצר בבית, במושבה הגרמנית בחיפה. שנה אחר כך צירפו את אבא, שעובד בחברה עד היום, בגיל 92.

וינה: לאימא, שהייתה מאוהבת באבא מגיל 12, היו בעיות גב רציניות מהמלחמה. היא נסעה לטיפול אצל מומחה באוסטריה, ואנחנו הצטרפנו אליה. אבא היה שם שותף במכבסה לניקוי יבש ואנחנו הלכנו לבית ספר. אחרי שבע שנים, כשאחי הגיע לגיל 17 וצריך היה להתגייס, חזרנו לארץ. אני דיברתי גרמנית ופולנית שוטפת ולא ידעתי מילה בעברית.

בלט: למדתי בווינה באופן אינטנסיבי. הייתי בבית ספר ידוע שערך בכל שנה הופעה. נציגים של האופרה הווינאית ראו אותי שם והציעו להורים שאלמד בבית הספר שלהם, אבל בדיוק חזרנו לארץ. בסך-הכול למדתי בלט 14 שנים.

עסקים: לא הייתי בעניין, ובניגוד לאחי, אף אחד גם לא לחץ עליי להצטרף למנעמים. נרשמתי ללימודי תיאטרון, ואבא אמר שהלימודים לא יעזרו לי אם לא אלמד מקצוע עם עתיד, כמו כלכלה. כשעברתי מחיפה לתל אביב, הבנתי שחיי שחקן לא מושלמים, ומכיוון שתמיד הייתי יזמית חשבתי שאפנה להפקה. אחי, שהיה כרוך אחרי סבתא, נכנס באופן טבעי לייצור על הקווים, ואני הייתי, כמו סבא, צווארון לבן.

שוקי: בעלי. הכרנו באוניברסיטה כשחזרתי להשלים את התואר אחרי שנתיים של הפסקה. כשהתחתנתי רציתי לגור קרוב להורים, אז חזרנו לחיפה. הוא מנהל את חברת השיווק וההפצה שלנו.

מנעמים 2: באחת מחופשות הסמסטר נסעתי לאי ביוון. איך שהוא אח שלי הצליח לאתר אותי וביקש שאבוא לעזור לו כי אבא מאושפז. הייתי לקראת סיום התואר. נשארתי בתל אביב והתחלתי לשווק ופלים בחנויות, בימים שבהם נשים לא עשו את זה. כשאבא חזר אמרתי לו שצריך לקנות עוד ציוד ולהרחיב את המפעל. כך גדלנו, ואני נשאבתי פנימה.

פספוס: במשפחה אף פעם לא האמינו במינוף או בסיכונים, אז נכון שלא גדלנו מאוד, אבל גם לא נסגרנו כשאחרים נעלמו. אנחנו קיימים כבר 59 שנים.

מנכ"לות משותפת: עם אחי. בשנים האחרונות הוא עוסק בצד הטכני, ציוד והשבחה, ואני בשיווק.

אסם: אנחנו מייצרים עבורם.

עלית: מאז שאני זוכרת את עצמי הם היו הגדולים, למרות שבוופלים הם לא הרבה יותר גדולים מאיתנו.

דורסנות: יש הרבה דברים להתלונן עליהם, אבל אלה הם כללי המשחק. הגדול מנצל את הכוח שלו. הברירה היא לקטר או להילחם.

פרסום: לא עושים בכלל, כי אין לנו מיליון דולר להשקיע בו כדי שיהיה אפקטיבי. זה המלכוד של הקטנים, ולכן קשה לנו לפרוץ לתודעה.

מותג פרטי: אנחנו מייצרים לרשתות השיווק, והשם שלנו מופיע על האריזות.

פסח: בגלל שהמפעל חייב להיות סגור, זאת החופשה המשפחתית שלנו כבר שנים.

בנק הדואר: הייתי יושבת הראש שלו חמש שנים. אין לי תסכולים מלהיות "ילדה של", אבל היה לי הרצון להוכיח את עצמי במנותק מהעסק המשפחתי.

תפיסת עתיד: לעשות פחות בשביל אחרים ויותר בשביל עצמי. תמיד העמדתי את ליאורה במקום האחרון, ועכשיו הגיע תורה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות