הנקראות ביותר

מדינת ת"א: "בלי מועמדים צפונית לנתניה ודרומית לרחובות"

מסתבר כי היצע המשרות הדליל בפריפריה הוא לא הסיבה היחידה בגינה מתקשים התושבים למצוא עבודה ■ "יש תפקידים שלא מתאימים ל'חיים על הקו'"

אם אתם נמנים על תושבי גוש דן והשרון, סביר להניח שלא תבינו מה עובר על מחפש עבודה שנולד בפריפריה או שבחר להעתיק אליה את מגוריו. היצע המשרות המקצועיות של הפירמות המקומיות הממוקמות בדרום הארץ או בצפונה דליל מכדי לספק תעסוקה לתושבים, וכשהם מוכנים להתפשר ולהגיע למרכז כדי לעבוד במשרה שהולמת את יכולותיהם, כישוריהם או ידיעותיהם המקצועיות - הם מגלים שהם נדחים על הסף גם בתל-אביב.

בנוסף, עושה רושם שהניסיונות הממשלתיים לחזק את אוכלוסיית הפריפריה, למשל, על-ידי הענקת הטבות ענק למפעלים שיעתיקו מרכזי ייצור ופיתוח לדרום או לצפון, לא מייצרים אימפקט משמעותי על אנשי הגליל והנגב. ומרביתם למדו לקבל את המצב של "אין עבודה" בהשלמה ובדרך-כלל הם מבלים ארבע שעות (הלוך חזור) בנסיעה למרכז, או עובדים במשרות זמניות שקטנות על מידותיהם באזור מגוריהם, או יושבים בבית.

מה ניתן לעשות כדי לשנות מצוקת התעסוקה בפריפריה, מהם האתגרים של המעסיקים המקומיים, מדוע חברות השמה מבכרות להתרחק מפעילות בצפון או בדרום, האם רילוקיישן פנים ארצי יקל בהכרח על מצוקת התעסוקה, ומה נדרש מהממשלה לעשות כדי ליצר פתרונות אפקטיביים?

עו"ד אורנה דרימן, סמנכ"ל השמה בפיקארו; דרור שפר, מנכ"ל חברת ההשמה פילת; עדי בילדנר, סמנכ"ל מש"א eci; ליאור קסוס, מנכ"ל בית התוכנה לינווייט; אלדד גרפונקל, מנכ"ל בית התוכנה סופט-טיילורס במשגב; וישראל פרומן, מנכ"ל חברת ORI המתמחה ברילוקיישן, משרטטים תמונת מצב.

בעיה 1: לא מעסיקים עובדי פריפריה במרכז

"אל תביאי לי מועמדים צפונית לנתניה ודרומית לרחובות"

מחפשי עבודה מתוסכלים באזורי הפריפריה יספרו שגם כשהם כבר השלימו עם האילוץ לנסוע שעתיים ויותר לכל כיוון כדי להתפרנס, מעסיקים במרכז "מעקמים את האף" (במקרה הטוב) או מפנים להם עורף ופוסלים אותם על הסף.

דרימן: "מעסיקים במרכז הארץ אומרים לי בפירוש: 'אל תביאי לי מועמדים צפונית לנתניה ודרומית לרחובות'. המעסיק מביע חשש שעובדים כאלה יגיעו סחוטים למשרד, או יישחקו מהנסיעות, יישברו ויחליפו מהר מקומות עבודה. אמנם אני מבינה חשש זה, אך ללא ספק יש כאן קיבעון מחשבתי: גם כשאני מראה למעסיק מועמד שבמשך 20 שנה הגיע מידי יום מחיפה למרכז, ומדגימה בפניו יציבות תעסוקתית מוכחת, זה לא עוזר".

אורנה דרימן, סמנכ
 אורנה דרימן, סמנכ

"יש תפקידים שלא מתאימים בהגדרתם ל'חיים על הקו'"

שפר: "קיימת תופעה הפוכה: מעסיקים בצפון או בדרום יסכימו לקלוט עובדים מהמרכז שיהיו מוכנים לנסוע שעתיים לכל כיוון. המעסיקים במרכז הרבה יותר בררנים ומעדיפים לקלוט רק עובדים מקומיים. הסיבה לכך מונחת, בין השאר, בפקקים של כיווני הנסיעה: קל יותר לצאת מתל-אביב בשעות הבוקר מאשר להיכנס אליה. ללא ספק, חלק מההתנגדות קשורה של המעסיק במרכז קשורה גם להיבט זה. לזכות המעסיקים אומר, שיש תפקידים שלא מתאימים בהגדרתם ל'חיים על הקו'. תפקידי תפעול, למשל, מחייבים נוכחות בשבע בבוקר במשרד ועזיבתו בשמונה בערב. לעומת זאת, בתפקידי פיתוח הם יכולים לגלות יותר גמישות ולאפשר לעובד שמגיע מהגליל לעבוד יומיים בשבוע מהבית".

דרור שפר, מנכ
 דרור שפר, מנכ

"למועמד מאזור מרוחק, אמליץ בחום להעתיק את מגוריו למרכז"

בילדנר: "כשלעצמי איני פוסל מועמד מהפריפריה על הסף, אבל אנחנו בוחנים בכובד ראש נושא זה. אם יגיע אליי מועמד איזור מרוחק, אמליץ לו בחום להעתיק את מקום מגוריו למרכז או למצוא סידור אחר (לישון אצל הסבתא במרכז מספר ימים בשבוע). מניסיוני, כשגייסתי אנשים מהצפון שנדרשו לשעות נסיעה ממושכות, הם נשחקו אחרי תקופה מסוימת ובסופו של יום מתברר שהסדרי עבודה כאלו לא מחזיקים מים. למרות זאת, למגייסים אני מציע דווקא לשקול בפתיחות את הנושא. דווקא מועמד שמגיע ממצפה בגליל הוא אדם אחר, שיכול לתרום לערך החיובי של טיפוח שונות עובדים".

עדי בילדנר / צלם עינת לברון
 עדי בילדנר / צלם עינת לברון

בעיה 2: השכר הנמוך בפריפריה

"על אותו תפקיד משלמים בפריפריה 25% פחות"

דרימן: "על אותה משרה, מעסיק יציע משכורת נמוכה משמעותית למועמד בפריפריה, לעומת המשכורת שהייתה משולמת לו אם היה פונה לעבוד במרכז הארץ. לא מכבר עשינו השמה לבוגרת היי-טק טרייה בסניף הדרומי של אמדוקס. החברה הייתה נכונה לשלם לה שכר של 11 אלף שקל, כשבסניף המרכזי, על אותה משרה ממש, השכר עמד על 15 אלף שקל. הפרש של כ-25% על אותו תפקיד".

* למה מקפחים את עובדי הפריפריה?

דרימן: "חלק מהתופעה הזו נמצאת באחריות המועמדים בפריפריה. הם כבר השלימו עם המצב של היעדר עבודה והם נוטים מלכתחילה למכור את עצמם בזול. כשהם מגיעים אליי אני שומעת מהם אמירות בנוסח: 'ציפיות השכר שלי למשרה במרכז הארץ הן 24 אלף שקל, אבל אם את מוצאת לי משרה באזור המגורים שלי אסתפק ב-19 אלף שקל. סיבה נוספת היא שהמעסיק מודע לכך שיוקר המחיה בפריפריה נמוך יותר (מזון, שכר דירה, גני ילדים וכו'), הוא גם מודע לכך שלמועמד לרוב אין חלופות , והוא רותם את העובדות הללו לטובתו".

בעיה 3: אתגרי המעסיקים בפריפריה

"מחד אנשים יושבים בבית, ומאידך אני חווה מחסור חמור בעובדים"

אלדד גרפונקל, מנכ"ל בית תוכנה סופט-טיילורס במשגב, קיבל החלטה: לגייס רק אנשים מהצפון ורק מהמקומות המבודדים שיותר שקשה להגיע אליהם (למשל, בסופט-טיילורס לא מגייסים עובדים מחיפה והקריות שיש להם גישה לרכבת). לדבריו, באופן פרדוקסלי, האתגר של מעסיק בצפון מונח דווקא במחסור בעובדים. מסתבר שהאוכלוסייה בפריפריה דלילה והצעירים המקומיים מוכנים להגיע למרכז ולא לעבוד בצפון, בגלל אופקי הקידום שמוצעים להם במרכז ובגלל המשכורות הגבוהות יחסית. הם מרגישים שבטווח הארוך יהיה להם יותר סיכוי להתפתח במרכז, ולכן הם נכונים לנסוע מדי יום שעתיים ויותר או לעשות רילוקיישן. את המעסיקים בצפון זה מעמיד בבעיה.

גרפונקל: "אם פירמת היי-טק בהרצליה יכולה לאתר עובד מתאים בטווח של 20 ק"מ בקריית-עתידים, הרי שכאן בגליל גם האוכלוסייה הרבה יותר דלילה וגם איתור העובדים היא מלאכה ממש מורכבת. מצד אחד יש לא מעט אנשים ש'יושבים על התחת' בביתם בגליל ולא עובדים, ומצד אחר אני חווה מחסור חמור".

* איך זה ייתכן?

"מה שחסר כאן זה הגורם שמחבר בינינו. גם כשפניתי בעבר לחברות השמה בבקשה לחפש לי עובדים, לא קיבלתי מהן פניות רלוונטיות. כנראה זה נובע מתוך החשדנות של מחפשי העבודה בפריפריה, שעם הזמן הפכו קטני אמונה לגבי סיכוייהם למצוא תעסוקה ראויה באזור מגוריהם. עוד משהו שחסר כאן הוא סיוע ממשלתי, שיממן ויסבסד את ההכשרה ואת קליטת העובדים החדשים. להכשיר עובד מקומי זה תהליך ממש לא פשוט. לא רק שאני לא מרוויח עליו בחודשים הראשונים, הוא גם מאט את קצב העבודה של עובד אחר".

אלעד גרפונקל / צלם יחצ
 אלעד גרפונקל / צלם יחצ

בעיה 4: חברות השמה בורחות מהפריפריה

"בשל כמות ההשמות והמשכורות הנמוכות יותר, קשה להרוויח"

שפר: "לחברות השמה יש תמריץ נמוך להחזיק סניפים בצפון ובדרום, ממספר סיבות. ראשית, יש פחות השמות בפריפריה לעומת המרכז. שנית, כיוון שהמשכורות בפריפריה נמוכות יותר ומכיוון שהתגמול של חברת ההשמה נגזר מגובה המשכורת של המועמד שנערכה לו השמה, הרי שקשה להחזיק גוף כזה ולהרוויח ממנו".

"כל המרחב צפונית לנתניה הוא 'פלנטה אחרת'"

דרימן: "שוק חברות ההשמה גם כך רווי מאוד, כשמרבית התעשייה ממוקמת בין רחובות לנתניה. מנקודת מבטו של מנהל חברת השמה יש אמנם היגיון לברוח מהתחרות ולפתוח סניף בפריפריה, אבל אני מכירה כמה חברות שהלכו על המהלך הזה ונכשלו, ולא רק בגלל כמות ההשמות ושכר העובדים".

* מאיזו סיבה?

דרימן: "ראשית, הן חייבות להחזיק בסניף כזה רכז או מנהל השמה מקומי, שמכיר את השפה ואת התרבות המקומית כי כל המרחב צפונית לנתניה הוא 'פלנטה אחרת' שלא מובנת לאנשים שמגיעים מסיר הלחץ של תל-אביב. בנוסף, אותו מנהל סניף יידרש לכתת רגליו בין מעסיקים רחוקים זה מזה והמשמעות היא הוצאות ואובדן זמן ואנרגיה שלא קיימים לחברת ההשמה במרכז. כמו-כן, אותו סניף מקימי נאבק עם חברות ההשמה הצפוניות על אותן משרות שהמעסיקים מהפריפריה פותחים, ובסופו של יום החברה שהעתיקה את מקום מושבה לפריפריה מוצאת עצמה גם כאן בתחרות חריפה".

"אין ספק שיותר חברות השמה בפריפריה יגבירו גם את ההשמות"

שפר: "עם זאת, אני לא חושב שניתן לעשות השמות בצפון ובדרום בשלט רחוק. יש משמעות לנוכחות הפיזית של חברת השמה. האינטרנט הוא כלי, אבל הוא לא תחליף לממשק אנושי ומקצועי פנים מול פנים. מניסיוננו, נוכחות של חברת השמה בפריפריה חיונית גם למעסיקים וגם למועמדים. כשאתה קרוב פיזית למעסיק אתה מכיר אותו יותר מקרוב, לומד את התפקיד, את התרבות הארגונית, את הצרכים המדויקים שלו. ומהכיוון השני אתה גם מכיר יותר קווי המתאר והמאפיינים של המועמדים בפריפריה. בנוסף, סניף השמה מקומי שמטפל רק בצפון או בדרום נמדד כיחידת רווח עצמאית ומתאמץ יותר למצוא מועמדים מתאימים או מעסיקים מקומיים לעומת גוף תל-אביבי שפועל בכל הארץ, ובאופן טבעי מפקס את מרב מאמציו במרכז. כלומר, אין לי ספק שקיומן של יותר חברות השמה בפריפריה יגבירו גם את מספר ההשמות בפועל וגם את איכותן (התאמה טובה יותר בין עובד למעסיק)".

פתרון אופציונלי 1: חברה א-גיאוגרפית

"המנהל הישראלי מפחד 'לצאת פראייר', חשדנות מזיקה לביזנס"

ליאור קסוס, מנכ"ל בית התוכנה לינווייט, מעסיק עובדים בכל הארץ (מירוחם בדרום ועד מלכיה בצפון) במודל מעניין: החברה מחזיקה בשני מטות, בפרק המדע ברחובות ובפרדס-חנה, ועובדי החברה מתכנסים אחת לשבוע - עובדי הצפון בימי רביעי במטה הצפוני, ועובדי הדרום במטה הדרומי בימי שני.

קסוס: "את המודל הזה של 'חברה א-גיאוגרפית' אנחנו מחילים כבר שנתיים והוא עובד לנו נפלא. כמובן שזה מחייב אותנו לעבוד עם כלי ניהול קצת אחרים, למשל, אנחנו משתמשים הרבה בסקייפ, במערכות Wiki או googledocs, שפתוחים לכל העובדים ומאפשרים להם להיות מסונכרנים. כך למשל, אם מחר יגיע אליי מועמד מאילת עם פרופיל טכנולוגי שמתאים לצורכי החברה, הוא לא ייפסל על הסף כפי שעושות חברות אחרות. להיפך, כמעביד זה הוא אפילו מהווה יתרון שכן השכר בפריפריה נוטה להיות נמוך יותר בשל יוקר המחיה. אם מתכנת בתל-אביב היה עולה לי 100%, הרי שמירוחם, אילת או משגב כמעסיק אני יכול לשלם 70% עד 80%".

* איך מנהלים עובד שיושב בירוחם?

"זה סגנון אחר של ניהול, שמבוסס על מתן אמון, חופש ואוטונומיה מכבדת לעובד, כשהוא מצדו מחויב לתוצאה. בחברות אמריקניות גדולות כמו SUN זהו מודל שכיח מאוד. יש שם עובדים שגרים בחורים נידחים בארה"ב, כולם מועסקים באופן הזה ולארגון זה עובד נפלא".

* אתה רואה את המודל הזה נכנס באופן גורף לארץ?

קסוס: "מסתבר שכמה שהישראלים מחשיבים עצמם למתקדמים, חדשניים ויצירתיים - אנחנו נמצאים לפעמים שנתיים-שלוש שנים מאחור יחסית לעולם. הבעיה עם המנהל הישראלי הטיפוסי היא שהוא 'מפחד לצאת פראייר', החשדנות המובנית הזו בעובדים מרחוק והצורך האובססיבי הזה לפקח עליהם צמוד - הן אמוציות שמזיקות לביזנס. לעומתו המנהל האמריקני מסתכל על הרציונל של השיטה ועל מה שהוא מרוויח ממנה: הוא חוסך בקפה, ברכילות המסדרון, באינטריגות שמייצרות רעשים מיותרים, בקליקות המשרדיות, ובהוצאות החשמל. זה הרי מודל מוכח שעובד בעולם, אין סיבה שלא נאמץ אותו גם כאן בצורה משמעותית יותר כדי להקל על מצוקת התעסוקה בפריפריה".

ליאור קסוס / צלם תמר מצפי
 ליאור קסוס / צלם תמר מצפי

פתרון אופציונלי 2: רילוקיישן לפריפריה

"אנחנו נותנים עדיפות לאיוש המשרות בדרום באמצעות רילוקיישן"

לפני מספר חודשים הקימה eci מרכז פיתוח בדרום (בעומר), אליו היא מעבירה היום עובדים שלה מהמרכז ברילוקיישן פנים ארצי.

בילדנר: "בשלב הראשון אנחנו נותנים עדיפות לאיוש המשרות בדרום באמצעות רילוקיישן של אנשי מפתח מהחברה בפתח-תקווה, כשאנו מעודדים אותם להעתיק את חייהם לדרום; אבל אנו מגייסים גם עובדים מקומיים. נכון להיום תמהיל העובדים שלנו בדרום עומד על 60% גיוס מקומי ו-40% רילוקיישן של עובדים מהמרכז".

"המעסיק עושה שיקול כלכלי טהור: זול יותר לשנע אנשים"

ישראל פרומן, מנכ"ל חברת ORI, המספקת גם שירותי ייעוץ לרילוקיישן בארץ (לשעבר מנהל משאבי אנוש של אלביט, אינטל ו-BRM), מסביר כי כשפירמה פותחת סניף בפריפריה היא נהנית ממענקים ומהטבות מיסוי שיכולים להגיע למיליוני דולרים.

פרומן: "המענקים ניתנים לחברה עבור עצם פתיחת הפעילות העסקית בפריפריה, בלי קשר לשאלה האם היא מעסיקה בפועל עובדים מקומיים ומקלה על מצוקת התעסוקה. הדוגמה הקלאסית היא הקמת מפעל אינטל בקרית-גת. המטרה המקורית של המדינה הייתה לחזק את קריית-גת, להביא אליה אוכלוסייה חזקה, ובעיקר לספק מקורות תעסוקה לתושבי האזור. בפועל המעסיק עושה שיקול כלכלי טהור: זול יותר לשנע אנשים מאשר לקחת עובדים מקומיים ולהכשיר אותם. עלויות רילוקישן פנים ארצי של עובד עומדות על כמה עשרות אלפי שקלים (שכר דירה, גני ילדים וכו'), אבל משך הכשרה של עובד מקומי אורך שלושה עד שישה חודשי עבודה, גם שלו וגם של החונך שלו".

ישראל פרומן / צלם תמר מצפי
 ישראל פרומן / צלם תמר מצפי

"צריך לחייב מעסיקים בפריפריה לגייס עובדים מקומיים"

* אם פירמה שמקימה סניף בפריפריה לא מספקת תעסוקה למקומיים, מה עשינו?

פורמן: "שאלה טובה שמתגלגלת לפתחה של הממשלה. מטבע הדברים, פירמה עסקית חושבת על הרבעון הבא שלה ועל השורה התחתונה. התפקיד של המדינה הוא להשקיף לטווח של 20 שנה מהיום. בעיניי ראוי היה לשנות את החוק בהקשר זה, ולחייב מעסיק שפותח מפעלים בפריפריה ונהנה מהטבות ענק לגייס עובדים מקומיים שיהיו אחוז מסוים ממצבת כוח האדם שלו".

"מבחינה עסקית, זאת בעיה לקבוע מכסות ולהשיתן על הארגון"

* האם כדאי שהמדינה תשים משקולות כאלו על המעסיקים?

בילדנר: "נכון להיום, על-פי התוכנית של המדען הראשי יש בפירוש קביעה שאחוז מהעובדים צריך לגור מעבר לקו דרומי מסוים (שדרות-ערד). האם צריך לקבוע זאת באכיפה? בעיניי זה בעייתי מבחינה עסקית לקבוע מכסות ולהשית אותן על הארגון, כיוון שאז הוא יצטרך להתפשר על כוח האדם שלו. הרבה יותר נכון לעשות את מה שהממשלה עושה היום: לתת מענק על כל עובד שאנו מעסיקים בפריפריה. החלופה הראשונה (מכסות) באה יותר ממקום של 'עונש', כשהחלופה השנייה מגיעה ממקום של הענקת תמריצים".

* מה לדעתכם מדינה צריכה לעשות היום כדי לפתור את בעיית התעסוקה בפריפריה?

בילדנר: "לפתח תוכניות ארוכות טווח (חומש או עשור) לעידוד הקמת מפעלים בפריפריה, שלא יתחלפו כל פעם שיש בחירות. בנוסף, הממשלה חייבת להרים תוכנית אינטגרטיבית שכורכת יחדיו מוסדות להשכלה גבוהה בפריפריה, עיריות וגורמי תרבות - כדי לייצר לתושבים המקומיים תשתיות, חיי תרבות וחינוך ולשמר את האנשים במקום מגוריהם".

גרפונקל: "מעבר לתוכניות טווח ארוך, הדבר המידי שהממשלה נדרשת לעשות הוא לסייע למעסיקים בהכשרת עובדים מקומיים שהם רוצים לגייס. אני יכול להעיד שבימים האחרונים ויתרתי על פרויקטים ולקוחות חדשים, רק בגלל מחסור בכוח אדם. סבסוד כזה של הכשרה היה מאפשר לי לקלוט הרבה יותר מתכנתים מהצפון".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
הסיפורים הגדולים של היום
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות