הנקראות ביותר

נהר של בוץ סמיך

אביגדור פלדמן מביט על פרשת פסגות במשקפי המיתולוגיה

המהלך עליו הכריזה פרקליטות המדינה ב"פרשת פסגות", מבשר מהפכה בסדר גודל של "הכל כלול". במדע, זו התיאוריה הנכספת, המאחדת את כל ענפי המדע ליצירה אחת, כוללת, המסבירה את הכול במערכת תיאורטית אחת.

החל מאריסטו וכלה במאיץ החלקיקים הענק, שנבנה בהרי שוייץ, מחפש המדע אחר אחדות אחת, שתפנים את תורת הקוונטים, מחד גיסא, ואת נוסחאות הכבידה של ניוטון, את תורות היחסות הכללית והפרטית של אינשטיין, ואת התנהגותם הלא רציונאלית של הקוונטים, מאידך גיסא.

כרגע, מחזיקה בבכורה תורת המיתרים. זו מתארת את העולם כמעין קתרוס ענק, בעל אלפי מיתרים, המנגנים בהרמוניה אחת. זו המוזיקה הקוסמית, שכמוה שמעו רק אנשי המעלה, שחיברו את המזמורים הסנסקריטיים הקדושים - כמו זה האומר "הובילני מאשליה לאמת מחושך לאור ומוות לאלמוות" - שאם לא יזומרו לפחות מאה פעמים ביום, יביא הדבר להתפרקות העולם.

עד עתה סברנו, כי אנשי מעלה - אלה המקשיבים לקול הענוג של הקתרוס הגדול של היקום - מסתתרים אי-שם בהרי ההימליה, או על גדות הגנגס. עתה מתברר כי בתוכנו הם נמצאים. פרקליט המדינה, משה לדור, וזוהר גושן, נטלו לידיהם את הקתרוס הגדול, והם מפליאים לנגן בו. להם נאה וגם יאה המזמור הסנסקריטי האומר "הו ישות אור, בעל חדק מעוקם וגוף גדל ממדים".

עד שהתגלה שבגוף האנושי, הכפוף במקצת, של משה לדור, ובגוף האתלטי של זוהר גושן, שוכנים האלים בעלי החדק המעוקם, זרמו המשפט הפלילי והמשפט האזרחי כל אחד בערוצו שלו. וכמו שאיש לא ציפה, כי הגנגס והאמזונס יתאחדו לנהר שוצף אחד, כך לא העלה איש בדעתו, כי יום אחד, במפץ גדול, יתאחדו המשפט האזרחי והפלילי לנהר של בוץ סמיך.

וכך היה הדבר על פי הגאוואד גיטה, הבשורה האלוהית (סמרטה), שמחברה עלום. הרחק הרחק, בקצה שביל החלב, במקום המרוחק מאתנו אלפי שנות אור, נרקמה לה עסקה בין פסגות - שהתברר לי עתה שהיא לא פסגות אלא יורק האמריקאית - ובין אייפקס, שגם היא חברה אמריקאית. חברות הכסף הללו מעניקות לעצמן שמות של כוכבים רחוקים, שכאשר אני עוצם את עיניי, אני רואה אותם מאוכלסים על ידי יצורים ירוקים, המרחפים באטמוספירה של דבש וסולת.

אייפקס רצתה לרכוש את פסגות תמורת סכום, שרק הטמפרטורה על פני השמש שווה לו. חלליות חרישיות חלפו בין יורק לאייפקס, היצורים הירקרקים צעקו זה על זה בקולות דקיקים. לעתים הסכימו ולעתים אף נאלצו לשלוף מחושים דקיקים. ואייפקסים היכו יורקים ולהיפך.

ויש המספרים, כי במקום אחר לגמרי, ממש מתחת לאפנו, באזור שבין ארקפה ברוטשילד-אלנבי בתל אביב לבין בניין הבורסה באחד העם, התנהל עסק אחר לגמרי, המוכר לנו היטב והמוגדר בחוק כ"השפעה בדרכי תרמית על שערי מניות", אך המוכר יותר בשם העממי "הרצת מניות". שם אנשים כמוך וכמוני, עם עניבה, או בלי עניבה, ולפעמים אפילו לבושי טי-שירט, ניפחו, על-פי הטענה, שערי מניות, כנראה באמצעות יצירת ביקוש מדומה למניה, שמאחוריה יש לכל היותר מתפרה שהופקרה באיזו עיר פיתוח ושעובדיה כבר פוטרו מזמן, והם מבקשים פת לחם.

קול שירת הקתרוס

ולאחר שהביקוש המדומה, שנוצר (על-פי החשד) באמצעות כספים עצמאיים של פסגות, העלה את שער המניה, והיא החלה לדהור כסוס חולה, שהזריקו לו אדרנלין, ממשיכים המספרים וגורסים, מכרו אותה אנשי פסגות הפיקחים, במחירה המופקע, והסוס החולה צנח ומת ועמו גם אחרים, שרכשו את המניה במחירים המדומים. אלה מכרו את בית החלומות, שרקמו בדימיונם, ולעתים גם את דירת שני החדרים, שבה התגוררו.

רבים וטובים, בפסקי דין ובמאמרים מלומדים, וביניהם (כמדומני) גם האל עקום החדק, זוהר גושן, ראו להדגיש, בעבר, עד כמה הרצת מניות היא עבירה חמורה, הפוגעת בציבור כולו והמערערת את האמון בבבורסה. ניתן לשער שאילו הדברים היו מתפתחים כדרך הטבע, הייתה פסגות מוצאת עצמה על ספסל הנאשמים, בקומה השלישית או הרביעית של בית משפט השלום בתל אביב, באולמה של השופטת הדסי הרמן או בזה של השופטת שריזלי, מתחככת עם סוחרי סמים קטנים, פורצים קשישים ושאר בני העם. ולא היו רואים אפילו את קצה זנבו הירקרק של אייפקסי או יורקי.

אלא מה? התברר כי על פי החוק, שכוכב אייפקס חוקק, אין רשות לאייפקסים לרכוש חברה יורקית, שנמצאת תחת חקירה פלילית. חוק שנראה מכאן די נכון ומוצדק, ואיך היורקים לא חשבו עליו לפני שהחבר'ה התחילו, לכאורה, להריץ סוסים חולים. ולפתע נשמע קול שירת הקתרוס, שכמוה לא נשמעה ביקום, כי אותם מזמורים סנסקריטיים, המתנגנים ברוח הקלה, הנושבת מן העיר הקדושה, וורנאסי, אינם נשמעים לאוזנו של אדם רגיל. אך הקתרוס בידיהם של לדור וגושן הרעים בקולו, כתרועת פיל, המעלה בחדקו מים, והוא מתיז אותם על עורו הקמוט.

וכך שרו האלים: "הו סרסוטי ישות אור החוכמה והידע, את היכולה ללבוש צורה לפי רצונך, המגשימה משאלות תני לי הצלחה בכל" ("סאראבסטי נאמאס טוביאם...") ובתרגום חופשי (מאוד): אם האייפקסים אינם יכולים לקנות יורקים, העומדים תחת חקירה פלילית, נבטל את החקירה הפלילית, נשכנע את היורקים להוריד קצת במחיר, נקנוס את פסגות ב-150 מליון שקל - האייפקסים יחזירו את חרבות האור שלהם למחסן החלליות המלחמתיות, ויפסיקו לאיים להחריב את ערי יורק, ברית עולם תיחתם בין יורק לאייפקס, ושביל החלב יירגע עד מלחמת בני אור בבני חושך הבאה.

אין עניין לציבור?

וכזאת עוד לא היה במקומותינו, ועל כוס מקיאטו כפול וטרמיסו, בייקון וחביתה בארקפה, אני מתבונן במריצי המניות האפורים, ושואל את עצמי, מניין לקחו האלילים עקומי החדק את הסמכות לסגור את התיק הפלילי של פסגות, עוד לפני שהחקירה הסתיימה וטרם שהוגש כתב אישום.

"אין עניין לציבור", קבע עקום החדק לדור, בלאקוניות סנסקריטית אופיינית. האומנם? האם לדור וגושן שכחו, כי מעבר לפינה אורבת להם האלה הגדולה מכל, אלת המוות, צמאת הדם, "קאלי", בעלת אלף הזרועות, העומדת על גופתו של "שיווה" הגדול, והידועה כאן, בארקפה, כבג"ץ? זו שבתנועת יד קלה תערוף את ראשיהם ותחזיר את האייפקסים לקצה שביל החלב, כשהם נשבעים, שרגלם לא תדרוך עוד בפלנטה עלובה הזו, שבה קאלי הבג"צית שולטת בכול.

"העתירה לבג"ץ מוכנה כבר?", שואל הג'ינג'י מן האגודה את המתמחה ירוקת העין. "מהר, מהר, אנחנו חייבים להקדים את אומ"ץ ואת דן יקיר, מן האגודה לזכויות האזרח! ומי יודע, אולי אפילו חסן ג'בארין, מעדאלה, ימצא בהסדר הזה זווית של אפליית ערבים. אולי אלה שפוטרו מן המתפרה, שהמניה שלה מככבת בפרשה".

ראוי מאד להזכיר, כי לדור וגושן אינם הראשונים, שהמציאו את הפטנט הזה, של מחיקת אישומים תמורת כסף. לפני שהתיישבו אל שולחן המו"מ באייפקס, המחופה שיש ונציאני העומד על ארבעה תנינים, היה עליהם לחזור אל הכרכים הכחולים, המאובקים, של פסקי הדין של בית המשפט העליון, ולקרוא שוב את פסק הדין ב"בג"ץ הבנקאים" (בג"ץ 935/89 אורי גנור נגד היועץ המשפטי לממשלה).

קאלי כבר מניפה את זרועותיה

לפני למעלה מעשרים שנה עסקו הבנקים, באופן כמעט ממוסד, בהרצת מניותיהם, ויצרו את הבועה, שבה הפסיד אבא שלי את מעט חסכונותיו. גם אז נקשר הסדר, שבמסגרתו נרכשו הבנקים על ידי המדינה, ובתמורה לשיתוף הפעולה של מנהלי הבנקים, עוכבו ההליכים כנגד ראשי הבנקים. הסדר שמהותו אינו שונה מהברית בין אייפקס והפרקליטות. אלא שאז התערבה האלה קאלי וצחקה צחוק גדול, שכנראה הלך ודעך במרוצת השנים, עד שלא הגיע עוד לאוזניהם הגדולות של האלים עקומי החדק.

"מה פירוש 'אין עניין לציבור'?", הרעימה קאלי בקולה. "למי אין עניין בכך שחברה, שעסקה לכאורה, באינטנסיביות, בהרצת מניות, ושהגדילה כך את הונה העצמי, בשיעורים שהיו מספיקים די והותר, כדי להעניק לעובדי המדינה, המרוויחים קצת יותר משכר מינימום, את תוספת השכר, המבוקשת על ידם, לא תועמד לדין כאחרון מריצי המניות, וזאת עוד לפני שהסתיימה החקירה ולפני שהוגש כתב האישום?"

תרגיל אלוהי כזה הצליח פעם אחת בלבד. היה וזה בהענקת החנינה לאנשי השב"כ, שהיו מעורבים בפרשת קו 300, והטיוח שבא בעקבותיו. אך עם כל הכבוד לפסגות היא אינה השב"כ וביטחון המדינה. או שאולי אני שוגה באשליות? אולי עכשיו הכסף הגדול, ולא השב"כ, הוא הפרה הקדושה. בג"ץ בוודאי יהיה. קאלי כבר מניפה את זרועותיה. ואם לא יהיו אלה הג'ינג'י, או אומ"ץ, או דן יקיר מהאגודה, אולי אני עצמי אסיים, בנחת, את המקיאטו הכפול ואת הטרמיסו, ואשב לנסח עתירה לבג"ץ, כמו בימים הטובים ההם.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות