בלי בולשיט

אובססיה, גירושין, דיכאון, הצלחה, חטאים, טיפול, יצרים, כסף, נרקיסיזם, סקס, פרובוקציות, קשרים, תשומת לב. ענק הרדיו הווארד סטרן עונה על כל השאלות שבדרך כלל הוא שואל אחרים > ניל סטראוס, רולינג סטון

הווארד סטרן רוצה לדעת אם האיבר שלי ארוך ועבה. ואם זה לא מספיק, הוא רוצה לדעת את זה בשידור חי ברדיו. ולא סתם שידור חי באיזו תוכנית לילית כשרק הוא, אני ואיזה מפיק נמצאים בחדר, אלא בתוך ההמולה הגדולה של רשת הרדיו הלוויני סיריוס XM. מה זו המולה? תחשבו על אזור קרבות שלא עוצר לרגע במהלך היממה. עובדים עם מכשירי הקלטה ועם מצלמות ווידאו מתרוצצים באמוק במסדרונות, מחויבים לספק תוכן מסביב לשעון; כותבים ומפיקים נכנסים ויוצאים מחדרי ההקלטות, מהמשרדים, מאולמות הישיבות, במהירות של דמויות בסרטי באגס באני, בחיפוש מתמיד אחר קליפים, חדשות, בדיחות, ובעיקר - בטיפול בהמוני המאזינים שמתקשרים. לא בדיוק האווירה שמאפשרת לדבר על ממדי הפאלוס שלך.

סטרן, עייף אבל כול-יכול, יושב באולפן על כס מלכות שבנה בעצמו, סביבו שולחן תלת-צדדי עצום שמונחים עליו קונסולת מיקסוס, ערימות נייר ולפחות חמישה צגי מחשב שכמעט מסתירים אותו לגמרי. צוות התמיכה שלו מופרד ממנו כמעט לחלוטין: שותפו-לפשע רובין קוויברס סגור בכלוב זכוכית בצדו השני של האולפן, ואיש האפקטים הקוליים שלו פרד נוריס חבוי מאחורי המחיצה שלשמאלו. אורחיו יושבים חשופים ובלתי מוגנים על גבי ספה אדומה. סביבם רוחש צוות העובדים של התוכנית. כל מרכיבי החדר עוצבו במיוחד כדי להזכיר למתבונן מהצד שמדובר בממלכתו של סטרן. ואם אתה לא אחד מיועצי המלך, אתה כנראה אחד מליצני החצר.

הגעתי כדי לראיין אותו ומהר מאוד מצאתי את עצמי בתפקיד ליצן החצר. שאלה אחר שאלה במשך כשעה, קילפו עוד ועוד ממני, עד שמצאתי את עצמי חושף בפני המאזינים משהו שלא חלקתי אפילו עם זוגתי, וידוי שההתגברות עליו עתידה הייתה לדרוש כמה תריסרי ורדים ואינספור התנצלויות. זה סוד ההצלחה של סטרן. זו הסיבה שבמשך 35 שנות שידור הוא נמצא לא רק בחזית תחומו המקצועי, אלא מהווה תחום משל עצמו. המושג "שדרן הלם" (shock jock), שהיה פעם שם נרדף לסטרן עצמו, נשמע היום כלשון המעטה למה שסטרן עושה. שדרן מפורסם וחכם כמעט מכל מרואייניו; שדרן שעשוי להתארח בתוכנית הלילה של דייויד לטרמן ולתת למנחה הוראות בימוי; שדרן שיכול לשבת בחדר סגור ולאלתר ארבע שעות קומדיה במשך ארבעה ימים בשבוע. וכשאני אומר קומדיה, אני מדבר על דברים מטורפים באמת, כמו למשל, צוות חדשות "הווארד 100", המכסה אך ורק חדשות ביחס לאנשים בשם הווארד. כך, כל יום, כל היום, לא רק בשני ערוצי סיריוס XM, אלא גם בערוץ הטלוויזיה שלו בכבלים, Howard TV.

הפרעת אישיות נרקיסיסטית שהועלתה לדרגת אמנות? "בדקתי את העניין לא מעט, אבל מעולם לא זכיתי לאבחון", הוא אומר ומוסיף בחיוך: "מה שכן, אני אהיה הנרקיסיסט הכי טוב בעולם". וכך קרה שבסוף השנה שעברה האריך סטרן את החוזה שלו עם סיריוס למשך חמש שנים נוספות, תמורת משכורת שנתית של 80 מיליון דולרים. וזה עוד חמש שנים אחרי שעזב את השידור ברדיו ה"מסורתי", אחרי שירד מגלי ה-FM וזכה להספדים מקיר לקיר. עכשיו יש גם יישום סלולארי, שיאפשר למאזיניו לשמוע את דבריו בסמארטפונים שלהם. האיש על הגל, וזה חתיכת גל.

בוא נתחיל מהשורה התחתונה. אתה תמיד אומר שסוד ההצלחה שלך כמראיין הוא הסקרנות שלך. אבל שמתי לב למשהו אחר אצלך: יש לך בעצם חלוקת קשב מאוד מצומצמת. זה משהו שאתה צריך להתמודד איתו או שזה בעצם עוזר לך להיות מראיין טוב?

"אתה צודק במאה אחוז. יש לי חלוקת קשב מצומצמת מאוד; אחת הביקורות הגדולות על הראיונות שלי היא שאני חותך אנשים באמצע. אבל אני חושב שזה גם הנכס המרכזי שלי. זה אמנם נשמע כמו סתירה, אבל תאמין לי, אי-אפשר לתת לאנשים פשוט לדבר ולדבר. הניתוח שלי הוא שמראיין טוב הוא לא מי שסתם שואל שאלות, אלא מי שיש לו תחושה ברורה לגבי מה מעניין את הקהל שלו. הבנתי את הדבר הזה עוד כילד, כשהייתי יושב בסלון מול ההורים שלי, עושה חיקויים של כל האימהות בשכונה וקורע אותם מצחוק. אבל לפעמים - וזה דבר נורא לעשות לילד - לפעמים אבא שלי היה אומר 'די! אתה מורח את זה יותר מדי. תקצר! שיהיה מעניין!'. כך שכדי לזכות בתשומת-הלב של הוריי, הייתי צריך להדק את הסיפור. לכן אני פרנואידי לחלוטין בנוגע לאפשרות שפשוט אדבר ואדבר".

אז אין לך עניין באנשים שמדברים על עצמם.

"כן. קשה לי לנהל שיחות עם אנשים אפילו בחיי הפרטיים. קשה לי להקשיב להם. בכלל, אני בקושי יודע איך להתנהל בחברה. אני לא בחור שמסתובב בעולם ומתנהג כאילו הוא מתעניין בכולם. אני ממש לא מעוניין לעמוד באיזו מסיבה ולהקשיב לך מדבר, נגיד. מה שכן, אני יודע שאני מייצר חוויית רדיו טובה".

אפרופו חוויית רדיו טובה, במהלך הראיון איתך הרגשתי כאילו אני רוקד על גחלים.

סטרן צוחק: "והצלחת לעמוד בזה לזמן-מה, אבל כשהתחלת לדבר על זה שלפעמים יבש לחברה שלך שם למטה, זה השלב שידעתי שהגעתי לאליפות. כלומר, אתה הגעת לאליפות, אבל אני זה שהביא אותך לשם. ידעתי שהקהל משתגע מזה. יכולתי להרגיש שכולם ממוקדים בנו".

אז תכננת מראש להגיע לשיא שכזה. אתה מחשב את המהלכים בראש תוך כדי הראיון.

"בהחלט. אני מחשב כל הזמן. זה ממש משגע את השכל. אחרי התוכנית, אני חוזר למשרד, עושה מדיטציה טרנסצנדנטלית ונרדם. הראש שלי בוער. אני מרוקן לחלוטין".

אולי זו הסיבה לכך שבמהלך הראיון הגנבת מבטים, אולי קצת חסרי ביטחון, כדי לראות איך אני מגיב, כדי לוודא שאתה באמת מצחיק ושהתוכנית הולכת כמו שצריך.

"אני מודה שזה נכון. צחקת, אבל לא התפקעת מצחוק, והרגשתי ממש רע בגלל זה. אמרתי לעצמי 'תפסיק להסתכל עליו', אבל פשוט לא יכולתי להפסיק. זה קטע נוירוטי. והנה עוד וידוי: אתה יודע מה עבר לי באמת בראש כשהסתכלתי עליך וראיתי שאתה לא צוחק? חשבתי על זה שבדיוק חתמתי על החוזה החדש עם סיריוס ושבכלל שקלתי לעזוב. תשומת הלב האובססיבית שאני מקדיש לתוכנית, מעגל קסמים מרושע של חוסר ביטחון ואישור תמידי מהאחרים - אלה דברים מעייפים מאוד עבורי".

אז די ברור למה אתה לא מסוגל להתחבר לאנשים שמדברים על עצמם. אם הם לא מדברים עליך או נותנים לך פידבק, אתה פשוט לא מעוניין.

סטרן מהנהן בשתיקה.

אז אתה קשוב יותר, הרבה יותר, למה שאנשים מרגישים במהלך הראיון איתך. אתה מנסה לקלוט מה עובר להם במוח. יודע מה? אפילו מעבר לזה, בלא-מודע.

"אני מנסה, ולעתים קרובות גם מצליח. זו יכולת שרכשתי ביחסים עם אמי. היא ציפתה ממני להיות מסוגל לקרוא את מצב רוחה ולדעת בדיוק מה היא רוצה. הייתי מסוגל להסתכל לה בעיניים ולדעת הכול. מתי היא הייתה עצובה, מתי כועסת, מה היא חושבת. ואני נשבע לך, כשאני יושב באולפן אני לא מפספס אף פרט אצל המרואיין. אני פשוט חוקר אותו, סופר את הפעמים שאתה ממצמץ, מתבונן בכל ניואנס קטן".

מעניין איך הייתה נראית פעילות המוח שלך אם מישהו היה מודד אותה בזמן התוכנית.

"אוי, שלא תדע! אנשים שראו אותי בעבודה בלי משקפי השמש שלי טוענים שהעיניים שלי מתרוצצות מיליון פעמים בדקה".

"אני יכול לדפוק הכול ברגע"

סטרן, בן 57, הוא אחד מאותם בודדים בני מזל שהצליחו לעבור קריירה שלמה בלי להתפשר על כלום. אף-אחד לא אומר לסטרן מה לעשות, ובאורח פלא, זה מה שהקהל אוהב בו. אם הרגולטור לא אוהב את השימוש בגסויות, הוא כבר ימצא דרך להכניס אותן לשידור דרך משחקי מילים; אם הבוסים לא אוהבים את הכנות שלו, הוא ילכלך עליהם מעל גלי האתר; ואם הרדיו הכללי לא מסוגל להתמודד עם סיפורים על זונות, חשפניות, התמכרות למין או כל דבר אחר שמפריע לערכי המשפחה האמריקאית, סטרן ילך ללוויין, רחוק מהכבלים של רשות הצנזורה האמריקאית, ה-FCC.

היכולת ללכת נגד כולם, אבל באמת כולם, היא תכונה כמעט מולדת אצל סטרן, בן למשפחה יהודית מקווינס, הלבנים הכמעט יחידים בשכונה שחורה. "היית הולך בשכונה ופתאום מישהו היה מסוגל לפנות לעברך סתם בלי סיבה, והיית מוצא את עצמך מעורב בקטטה".

אבל כשעברתם לבסוף לשכונה לבנה, קרה בדיוק אותו הדבר. אז אתה לא יכול לתלות את הבידוד שלך בענייני הגזע.

"ברור היום שהבעיה הייתה בי".

זה לא יכול לבוא משום-מקום. בטח יש לזה מקור. ילדות? משפחה? הורים?

סטרן עוצר לרגע, רגע קצר מאוד, חושב מעט וחוזר לשטף הדיבור: "אבא שלי היה מנותק רגשית ממני. הוא עבד בלי הפסקה, חזר הביתה כל יום בשבע בערב ועזב מוקדם בבוקר. אני לא זוכר את אבא שלי אומר לי מה נשמע או מה שלומך אפילו פעם אחת במהלך ילדותי. פשוט לא עניין אותו. עברו עליי כמה חוויות מעניינות ביותר משום שגדלתי בשכונה שחורה לחלוטין, ואף-אחד לא חשב לעצור ולשאול אותי איך אני מתמודד עם זה. מה שחשבתי או הרגשתי לא היה חשוב. אני ואימי דיברנו הרבה, אבל בדרך כלל עליה, על הילדות שלה, על ההתפתחות שלה, על איך אני יכול לעזור לה. ואחותי נהדרת, אבל אף-פעם לא היינו קרובים מבחינה רגשית. כך שאני חושב שמכאן הגיע חוסר היכולת שלי להתקרב לאנשים. תמיד הייתי אאוטסיידר. זה דבר עצוב בשבילי, משום שאני מעריץ את ההורים שלי. הם עדיין חיים ואני נפגש איתם לא מעט, והם אנשים מדהימים, המעריצים הכי גדולים שלי".

אבל אתה לא כזה אנטיפת. במשך 25 שנים תחזקת נישואים מאושרים כבעל נאמן וכאבא אוהב, בניגוד מוחלט לפרסונה הרדיופונית שלך.

"זה מצחיק שאנשים תופסים אותי כאיזו חיה פרועה, כשלמעשה מה שמעניין אותי לעשות זה לראיין את החיה הפרועה, כי בעצם אני כל-כך בשליטה תמיד. אני מרותק לבחור שיצא מכלל שליטה ולכוכבת הפורנו שהמרתה את פי משפחתה ואת חוקי המוסר שלה".

אז אתה נמצא בסך הכול בשליטה בחייך. איך קרה שהתגרשת מאשתך?

"קשה לי לשים את האצבע על הנקודה שבה הכול השתבש, איך דברים שהיו כל-כך טובים הפכו פתאום לאיומים. זה ממש קשה. נדמה לי שאמשיך לנתח את זה עד סוף חיי. היו חברים שאמרו לי 'פשוט הייתם ביחד יותר מדי זמן'. ואני עניתי להם שאני לא חושב שזו הסיבה. אני חושב שהיו הרבה גורמי לחץ, במיוחד בנוגע לעבודה שלי. ואחי, אתה יכול לפעמים פשוט להשתגע".

יש טעויות שביצעת בנישואיך הראשונים ואתה מנסה להימנע מהן ביחסים הנוכחיים שלך?

"בטח, לגמרי. הנישואין הנוכחיים שלי הרבה יותר נוחים בכל מיני אופנים, אבל אני גם הרבה יותר מודע לעובדה שאני עשוי לדפוק הכול ברגע אחד. אני עשוי למשל להיכנס חזק מדי לעבודתי, ולהתעלם ממה שחשוב לבת'. אני נרקיסיסטי באופן מדהים, ואני חייב לשמור על עצמי מפני הנטייה הזו. אני לא יכול לשבת כמו תות -אנח-אמון ולחכות שיטפלו בי. אנחנו נוטים הרי להפוך את נשותינו לאימהותינו. הדברים השתנו לחלוטין כשהתחתנו - לא כל-כך בינינו בהכרח, אלא באופן שבו אנשים התייחסו אליה. לפני-כן כולם היו כאילו 'אה, אז את הפרחה הבלונדינית שיוצאת עם הווארד סטרן?'. ופתאום אחרי שהתחתנו, זה הפך ל'אה, זאת אשתו של הווארד'. בגלל זה התחתנתי שוב. רציתי שהיא תבין כמה היא חשובה לי".

דיברת על נרקיסיזם. במה זה מתבטא?

"באופן אירוני, זה מתבטא בזה שאתה ממש מפחד להיות לבד. אחרי שהתגרשתי מאשתי קלטתי שוואלה, אני יכול להזדיין כמה שאני רוצה. אז התרוצצתי והתחלתי עם בחורות על ימין ועל שמאל. ואז פתאום קלטתי שממש לא נזקקתי לכל-כך הרבה סקס. פשוט רציתי מישהי שתהיה איתי כל דקה. השתמשתי בנשים כתחליפי-אם. וכשהבנתי את זה, הבנתי פתאום שמדובר בהתנהגות מאוד ילדותית. זה הרגיש יותר כזלילה חסרת תכלית. תזזית. הייתי חייב לתפוס כל מה שנקרה על דרכי, כאילו כל מה שעמד מולי הגיע לי. וידעתי שמדובר בדבר לא בריא".

אני שואל את השאלה הבאה אך ורק משום ששאלת אותי את אותו הדבר בשידור: עם כמה נשים היית במהלך התקופה הזו?

"המון. זה היה ממש פרוע, בנאדם. זה היה כאילו, אני חייב להשיג אישה הלילה. נראה לי שהייתי רווק במשך כמעט שנה. בכנות, אני לא יודע בכמה נשים מדובר, אבל מדובר בכמות משמעותית ביותר".

למעלה ממאה?

"לא, לא, לא. זה לא שהפכתי לחיה. אבל עבורי היה מדובר בהרבה מאוד".

אם כן, האם חזרת ליחסים כל-כך מהר פשוט כי לא יכולת יותר להיות לבד?

"במידה מסוימת כן. לא חשבתי שאתחתן שוב. חשבתי שהדרך היא לצאת עם מספר נשים שונות. להיות כמו דבורה ולקפוץ מפרח לפרח, ולמי אכפת אם הרגשות של מישהי נפגעים. זה הזמן שלי, ואני מתכוון ליהנות מהשלל כמו ג'ינגיס חאן. וזה היה רע. זה היה רע להיות עם מישהי כשאתה בעצם לא כל-כך נמשך אליה. ואתה אומר לעצמך 'טוב, סיימתי איתך' וזורק אותה החוצה עם הזבל. אני לא יודע איך בחורים מסוגלים לעשות את זה. זה פשוט לא פייר. וברור שבשביל כל בחור, כל עוד אף אחד לא נפגע והוא יכול לזיין את מי שבא לו, ברור שזה כאילו נהדר. אבל זה לא עובד ככה".

אולי זו הסיבה שצ'ארלי שין מסתובב עם זונות.

"כן, אבל אני מפחד מהחיידקים".

"הייתי קבור עמוק ברפש"

כיאה לנרקיסיסט, סטרן רגיל לחשוף את חייו האישיים ואת הפרטים האינטימיים ביותר שבהם, כולל בני משפחה, בתוכנית הרדיו שלו. לאוטוביוגרפיה שכתב, שמאוחר יותר הפכה לשובר קופות בכיכובו, קוראים, באופן טבעי, "פרטים אינטימיים" (ובהשאלה: איברי מין). אשתו אמנם גולמה על-ידי שחקנית (בתו הראשונה רק נולדה אז), אבל דמותה נחשפה לחלוטין, כפי שנחשפה במהלך רבות מתוכניותיו. כך היה גם עם הוריו, עם חבריו, עם הבוסים שלו, ואפילו עם בנותיו.

"כשהן היו צעירות יותר, דיברתי עליהן בתוכנית ואפילו הבאתי אותן לאולפן, אבל ככול שהן התבגרו, הן פחות רצו לשתף פעולה. הן לא חושבות שזה מושך לעלות לשידור ולדבר על חייהן הפרטיים. אף אחת מהן לא מחפשת פרסום".

אחת מבנותיך הייתה שחקנית. היא כבר לא עוסקת במקצוע?

"לא, היא לא משחקת יותר. למעשה, כעת היא עסוקה בלימודי דת. היא מאוד רצינית. אחותה הצעירה יותר גרה בסן פרנסיסקו ועובדת שם כמורה בבית ספר ציבורי, והצעירה תלך בקרוב לקולג'. כולן סטודנטיות מצוינות. אני מאוד גאה בהן. הן ילדות נהדרות, אבל שוב, מדובר בחיים שלהן, והחשיפה הציבורית לא נוחה להן".

ככה פרצת, בעצם. כשהיית מוכן לחשוף דברים שטענת שבאינסטינקט ראשוני שלך חשבת שלא תוכל לחשוף.

"כן, אבל אז הייתי ממש חילזון, הייתי קבור עמוק ברפש. הייתי ממש במגננה. הרגשתי שאני חייב לעשות כמעט כל דבר כדי להתפרנס, והייתי נכנס בכל מי שעמד בדרכי. עכשיו אני במקום נוח יותר וטוב לי יותר בנוגע למה שאני עושה. אני מרגיש פחות מאוים על-ידי אחרים".

עוד דברים שאתה לא נכנס אליהם בשידור הם כסף ואורח החיים שלך.

"אלה דברים שלא נוח לי לדבר עליהם. אולי כי אני כל-כך מקנא במי שיש להם כסף, כוח, פרסום ודברים אחרים מהסוג הזה. אני רגיש בטירוף כלפי אלה שלא נהנים מכל זה".

על מה אתה מוציא את הכסף?

"אני שמרני מאוד. לא בחור שיבזבז המון כסף על עצמו. ואני לא חושב שזה נובע מקמצנות; מדובר פשוט בכבוד לכסף. זה משהו שירשתי מאבי. אני מחזיק מניות ויש לי כמה ניירות ערך, וזהו. לא משהו מתוחכם מאוד. שמעתי סיפורים איומים על אנשים שעשו המון כסף, קנו מלתחה חדשה ולא לבשו אף בגד. אנשים שקנו דברים משוגעים, נגיד מלא מכוניות".

אתה נוהג להזכיר בשידור את העובדה שהבית שלך נמצא בלונג איילנד ולא בהמפטונס היוקרתי. זה מתוך ניסיון להיראות נגיש יותר?

"לא בדיוק. אני מאוד רגיש לנושא הזה של התרברבות וחיי פאר. אני לא גרתי בחלק היפה של לונג איילנד. גרתי במקום נורא. וחלק ממני עדיין מחובר לבחור ההוא, שלא היה לו כלום. המטרה שלי אף-פעם לא הייתה לעשות מזה כסף, כך שזה היה די לא נעים עבורי כשהתרחש השינוי ופתאום התחלתי להופיע במדורי העסקים של העיתונים במקום במדור הבידור".

"אינטראקציה ממרחק בטוח"

אחד הדברים שהופכים את סטרן לכוכב של מדורי העסקים הוא החוזה השמן שעליו חתם עם הרדיו הלוויני סיריוס XM - שכר שנתי של 80 מיליון דולרים. הבוסים, מצדם, יודעים שהוא שווה כל סנט. סטרן מודע לכל המרכיבים האלה. לשכר השמן, לעובדה שהוא הרים את הרדיו הלווייני ממדיום שולי לכלי תקשורת מרכזי, ולכל אותם מאזינים מעוטי יכולת שהוא נאלץ לנטוש כשעזב את הרדיו המסורתי.

"עצוב לי שלא כולם מנויים על סיריוס. תראה, אפשר להסתכל על ההיבטים החיוביים, למשל העובדה שהתחלנו עם 600,000 איש לפני חמש שנים והיום אנחנו חברה שנהנית מבסיס מנויים של 20 מיליון, ועוד היד נטויה; אבל במקום זה אני אומר לעצמי 'מה עם אלה שאין להם סיריוס?'. וזו בדיוק הסיבה שהתלהבתי מאפליקציית הסמארטפון החדשה, כי זה כאילו הטרנזיסטור הומצא מחדש. במשך זמן רב אנשים לא יכלו לטייל איתנו כי הם היו צריכים להיצמד למחשב או למכשיר הייעודי. היום, תודה לאל על הטכנולוגיה, אתה יכול ללכת למכון כושר ולהאזין לתוכנית. אתה יכול לחבר את הטלפון במכונית ולהאזין לתוכנית שם. התוכנית זמינה כיום להרגשתי בדיוק כפי שהיתה זמינה ברדיו ה-FM. מדובר במשהו שמשנה את חוקי המשחק בתחום הלוויין".

אז הצלחת להגשים גם את המטרה הזו. עכשיו תסתכל על עצמך. אתה נמצא ברדיו ובטלוויזיה 24 שעות ביממה. יש לך אישה יפהפיה ואתה מקבל יותר כסף כמעט מכל האחרים, ובכל-זאת אתה עדיין לא מאושר. מתי תוכל להגיד לעצמך "זהו, הגשמתי את עצמי"?

"לא יודע. זה כל-כך מסובך. יש בתוכי כעס מסוים. פעם בכמה זמן אני יכול לכבות אותו עם קצת מים, אבל הוא לא נעלם לחלוטין אף-פעם. אני לא יודע איך להיפטר ממנו".

מהיכן מגיע הכעס הזה לדעתך?

"היה לי משהו להוכיח לעולם, לאבא שלי, לכל אישה שאי-פעם לא הסכימה לשכב איתי. אתה יודע, לכולם. אני לא אומר שהשתחררתי מזה לחלוטין. אני לא בודהא. לפעמים קשה לי לקבל את העובדה שלא כולם מאזינים לי ושלא כתבתי בדיחה טובה. אני מאוד תחרותי. אבל זאת פשוט לא דרך לחיות. עייפתי מלהסתובב כועס כל הזמן. זו מעמסה כבדה מדי. וזו הסיבה שאני מנסה למצוא איזון".

וזה בא לידי ביטוי בתוכנית?

"לפעמים, אבל אני חייב לזכור באיזה סוג תוכנית מדובר ומי הקהל שלה. במשך שלוש שנים הייתי משוגע לחלוטין על שחמט, אז הזמנתי לתוכנית כל מומחה לשחמט שקיים והרגזתי את הקהל. הייתי כל-כך עסוק בזה, שדחקתי הצידה את כל שאר החומרים והתייחסתי לשחמט ממש כמו לעבודתי המרכזית. כעת הפסקתי לעשות זאת באופן מוחלט כי אני ממש חייב לשנות את המיקוד. אני מכיר בכך שלפעמים מדובר בדברים שהם פשוט חומרי עניין פרטיים שלי".

מעניין שהתחביבים שלך הם דברים כמו שחמט וצילום - שני תחומים שבמרכזם, בדומה לרדיו, עומדת האינטראקציה עם אנשים אחרים דרך מתווך בטוח, המתפקד גם כסוג של מחסום.

"זה דווקא הגיוני בעיניי, כי אני בהחלט רוצה להתחבר, אבל אני לא רוצה להתחבר לחלוטין. אני רוצה שתהיה אינטראקציה, אבל ממרחק בטוח. יש גבול לכמה שאני יכול להתלכלך עם אנשים".

כי קשה לך להתמודד עם רגשות של אחרים?

"כן. פעמים רבות זה מרגיש כמו טרחה רבה מדי. זה היבט באישיותי שאני דווקא עובד עליו בניסיון לשנותו, וייתכן שאף התקרבתי לכך. אבל לרוב נדמה לי שמדובר בהיגד נכון. אני נוטה לבחור דברים השומרים על הריחוק הנכון".

נדמה גם שאתה יותר מתיידד עם האורחים שלך מאשר נטית לעשות בעבר.

"כן, זה נכון. מדובר בהחלטה מודעת. גיליתי שכשאני מצליח לפרוץ דרך הפחד וההיסוסים וליצור חברות, זה באמת מרגיש טוב מאוד. הפסדתי הרבה כשלא הייתי אנושי באמת. זה קשה, כי אני הראשון שנוטה להיסגר. אני הטיפוס שיזמין אותך לביתו, ואז פתאום יתעצבן על כך שאתה אצלו בבית".

נשמע כמו סיבה טובה להתחיל טיפול. וזה גם מה שעשית.

"נכון. וזה היה דבר מפחיד מאוד עבורי. מעולם לפני כן לא באמת נפתחתי בפני מישהו. מעולם לא ניהלתי שיחות כאלה עם בן-אדם אחר - ובטח לא עם גבר אחר. אף פעם לפני כן לא הרהרתי באופן רציני לגבי איך אני מרגיש כלפי דברים. הייתי סגור לחלוטין בפני הרגשות שלי. אני זוכר שהתחלתי לספר סיפורים לפסיכולוג, כאילו שאני נמצא עדיין ברדיו, והוא אמר לי 'למה אתה צוחק? זה נשמע לי מאוד חשוב. חלק מהדברים שאתה מספר לי נשמעים לי מאוד עצובים'".

הוא עוצר שוב לכמה שניות, עייף אחרי כל הוידויים על הפחדים, על התקוות, על האושר ועל העצב ומהרהר עוד קצת. "תגיד", הוא שואל, "אני לא זוכר. אמרת לי בתוכנית מה גודל האיבר שלך?".

צרו איתנו קשר *5988