השנה שבה יצאתי מהחושך

בחור מרחובות מחליט לתת לעצמו עוד צ'אנס אחד קטן לפני שהוא תולה את המחבט. ופתאום אמיר וינטרוב מגלה שבמטוסים יש מחלקת עסקים, ושאפשר לנצח משחקי דייויס

ינואר 2011. אני מתיישב לכתוב טור ראשון ל"גלובס". אני מדורג אז 280 בעולם. "השם זה אמיר וינטרוב, לא וינטראוב, בלי אלף אחרי הריש אם אפשר", אני מבקש מהעורך שמספר לי גם שאין שום תמונה שלי בארכיון "ובפעם הבאה שתהיה בארץ נשלח צלם שיצלם אותך". טוב, נו, אפשר להבין. בחור מרחובות שמחליט לתת לעצמו עוד שנה אחת של צ'אנס בטניס העולמי, לפני שאוכל להגיד שבאמת עשיתי הכל ומיציתי את הענף האכזר הזה. נכתוב כמה טורים, ובסוף שנה נחזיר ציוד. לפחות אתרגל קצת את הכתיבה שלי.

לא תיארתי לעצמי שהעונה שהתחילה בנסיעה לחור בשם ניו קלדוניה, אי ליד אוסטרליה, תתהפך עלי באופן כל כך יוצא דופן ונעים. מאחד שטס לפיוצ'רים ותחרויות קטנות של 10,000 דולר, מצאתי את עצמי בתחרויות של 20 מיליון דולר. משחק ו-מ-נ-צ-ח משחקים עבור נבחרת הדייויס של ישראל. אוסף נקודות דירוג וכבר מרגיש לפעמים את אזור ה-150 בעולם. ואנשים כבר כותבים כמו כלום וינטרוב בלי אלף אחרי הריש, בלי שאני צריך לבקש.

אני מת לשקר לכם ולהגיד ששום דבר לא השתנה אצלי. אבל לא, אני לא אותו בנאדם שהייתי לפני 10 חודשים. כמה שאתה מחכה לפריצה ומנסה שהיא לא תשנה אותך, בפועל זה לא עובד. עולם הספורט המקצועני הוא במובן מסוים כמו תוכנית ריאליטי: אתה נותן כמה חודשים טובים, מחבר כמה ניצחונות ונחשף בין לילה לקהל שמעולם לא שמע עליך. 4 במארס 2011 היה היום שבו "יצאתי מחושך" של 8 שנים, עם הניצחון בדייויס על פולין. זה היה ערב שחלמתי עליו מהיום שהתחלתי לקחת את שיעור הטניס הראשון שלי במרכז הטניס ברחובות. חוויה מדהימה שאין שום סכום שבעולם שיכול לקנות את ההרגשה שחוויתי על המגרש. מצד שני, אני חושש שבמבט לאחור בעוד כמה שנים אני עוד אקלל את היום הזה שנתן לי כוח להמשיך ולנסות את מזלי בקזינו שנקרא הסבב העולמי. יותר מדי סיפורים שמעתי מחברים קרובים שחוו תקופה קצרה מצוינת, ונגררו לקריירה ארוכה ומתסכלת בגלל התחושה שהנה הנה יצליחו לשחזר את הרגעים הספורים ההם.

אם נשים לרגע את הרגעים הנעימים והדביקים של החשיפה התקשורתית (כן, כן, אני אוהב את זה. זה נעים לי), למהפך המקצועי יש יתרונות פרקטיים מאוד ברורים. הנה כמה מהם:

במקום להתכלב באקונומי, אני מקבל אפגריידים בטיסות.

אוספים אותי מהשדה.

התחרויות נעות לחלקים נעימים יותר בגלובוס, עוזבות את קו קזחסטן-הודו-תאילנד, למקומות בהם יש קליטה 24 שעות בסלולארי.

גיליתי שעולם הטניס יכול להציע מלונות של יותר משני כוכבים.

גיליתי שיש מלונות שממש מגישים בהם ארוחת בוקר.

גיליתי שאנשים שמזמינים אותי לתחרות דורשים גם לשלם עבור האירוח שלי (ואם הם דורשים, אני לא מתווכח).

נגמרו הימים של לישון בשדות תעופה על ספסל, כדי לחסוך את הכסף של המלון לפני הטיסה לארץ. קבעתי כלל חדש: לא לחשוב פעמיים, ללכת למלון ולישון כמו בנאדם.

הבעלים של המסעדה שמבקש תמונה ואומר לי שהארוחה עליו כי ניצחתי בדייויס, ומגיע לי לאכול אצלו בחינם (ואם הוא אומר, אני אוכל).

הדברים הקטנים האלו נראים לכם שוליים ואולי טיפשיים, אבל קשה להסביר כמה העניינים הטכניים הללו מנקים את הרעשים שבתוך הראש, הראש שגם ככה במתח, בלחץ. הראש שכולו עסוק בנקודות דירוג.

למדתי שההצלחה היא האויב הכי גדול של הטניסאי. שיטת הניקוד גורמת לכך שבתקופות של הצלחה, אתה הופך לסהרורי מרוב לחץ לשמור על נקודות הדירוג שלך, רק כדי לא ליפול בדירוג. נפילה בדירוג היא לא רק הצניחה הקטנה ממקום 180 ל-200, אלא הידיעה שכל הידרדרות קטנה מקרבת אותך בחזרה לעולם "ההוא", של טורנירים יותר קטנים ומלונות שני כוכבים והתכלבויות על ספסלים. החשש מצניחה בדירוג גורמת לנו הטניסאים הקטנים יותר לשחק עונה שלמה, ללא פגרה, בזמן שהרבה שחקנים כבר נמצאים עמוק בחופשה השנתית שלהם.

גם ברמה הכלכלית גיליתי שההצלחה שחוויתי כמעט חסרת משמעות. הגעתי כבר במהלך השנה למקום ה-170 בעולם (עכשיו 194), אבל חשבון הבנק לא שמע כנראה על העניין הזה. 39 אלף דולר עשיתי השנה. ברוטו. המשמעות היא שכל המשחקים הללו של הסבב הם סוג של פעילות התנדבותית, כל עוד אתה לא נכנס למאייה הראשונה. הבעיה: את העניין הזה של כניסה למאייה הראשונה, מבינים עוד כמה מאות שחקנים שמוכנים להרוג אחד את השני כדי להגיע לשם.

גיליתי גם שהריצה אחרי ספונסרים שהיתה חסרת סיכוי, כל עוד דישדשתי, נעשתה פתאום יותר קלה (בבולט דאגו לי לציוד הטניס, דיאדורה ללבוש, קנדה ישראל תמך בי בדייויס האחרון, והשטיח המעופף שהעיף אותי בעולם). עוד דבר שלמדתי הוא שלא משנה כמה אתה מצליח וכמו שאתה שוכב במיטה ומשחזר כל לילה את הניצחון ההוא בדייויס, יש את הנקודות השחורות שלא עוזבות אותך. הרגעים האלו שאתה חושב 'מה היה קורה אם'. אנשים לא באמת יודעים, אבל היום זה כבר חודשיים אחרי הדייויס נגד קנדה ואין לילה שעובר שאני לא חושב על המשחק השני שלי נגד פוספיסיל, ומה היה קורה אם הייתי מנצח את הסט השני או את המשחק כולו. קורע אותי מבפנים העניין הזה, ואין לי איך להחזיר את הגלגל אחורה.

מה היה קורה אילו השופט לא היה טועה בסט פוינט בסט השני, מה היה קורה אם פוספיסיל היה מפסיד את המערכה ואין ספק שלא היה לו כוח להמשיך, ומה היה קורה אילו הייתי לוקח את המשחק הזה ומשלים הישג חלומי ומעלה אותנו חזרה לבית העליון.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988