הכל בראש

לא יכולה להיות טענה, בוודאי לא משפטית, אל מלץ. הצדדים הסכימו לתנאיו. אבל מבחינה מוסרית-אתית מתעוררת שאלות. למשל: שאלה פשוטה כמו למה לא לנמק

הרבה דברים מעניינים התרחשו בפרשת אלי ארוך וכלל פיננסים בטוחה. אחד מהם הוא התנהלות הבורר שפסק שכלל תשלם לארוך 96 מיליון שקל. ראשי כלל כינו את פסק הבורר כהזוי, ורמזו שהשופט העליון לשעבר, יעקב מלץ, היה תחת השפעת איומים מצידו של ארוך. האמנם כך? - בלתי אפשרי לדעת. כי מה שיש לנו זו רק התוצאה. מה שאין לנו זו ההנמקה, הנמצאת אך ורק בראשו של מלץ.

"גלובס" חשף שלשום (ב'), כי הסיבה להעדר הנמקה היא סירובו של מלץ. פשוט כך. בכתב הבוררות נקבע שתהיה הנמקה, מלץ כתב לצדדים שאינו נוהג לנמק, והצדדים החליטו שמלץ בלי הנמקה עדיף על בורר אחר עם הנמקה.

לא יכולה להיות טענה, בוודאי לא משפטית, אל מלץ. הצדדים הסכימו לתנאיו. אבל מבחינה מוסרית-אתית מתעוררת שאלות. למשל: שאלה פשוטה כמו למה לא לנמק. בואו נראה את התשובות האפשריות: כדי שאף אחד מהצדדים לא יוכל להשתמש בנימוקים כדי לנגח את הפסק; כדי לא לעורר ויכוח סביב נימוק כזה או אחר; ולבסוף: כדי לא לעמול מדי קשה.

אף אחת מהתשובות האפשריות אינה מתיישבת עם התנהלות ראויה. הבורר, במיוחד אם הוא שופט בדימוס, מקבל הרבה כסף תמורת טירחתו. המינימום שמגיע לצדדים הוא לדעת על סמך מה נפסק מה שנפסק. המינימום היותר מינימלי הוא שתמורת הכסף הרב מותר לצדדים לצפות מהבורר שלא יחסוך בזמן ובאנרגיות הנדרשים לצורך כתיבת הנימוקים.

לו דיבר, היה מלץ אומר בוודאי שמה רוצים מחייו, הוא לא הכריח אף אחד. זה לא טיעון עבורו מקבלים את פרס ההגינות, אבל הוא נכון. השאלה עכשיו היא מה עושים כדי שלא יהיה אפשר לתת פסק בורר נטול הנמקה. האם צריך חוק שיקבע זאת? - ברוב המקרים אפשר להגיע אל המטרה באמצעות בית המשפט. שופט שולח צדדים לבוררות? - הוא יכול לקבוע חובה על מתן הנמקות לפסק.

אבל יש צדדים שהולכים לבוררות לפני שהם מגיעים לבית