החוב המוסרי של אהוד אולמרט

בקשה לרה"מ אולמרט: התחל את כהונתך בידיים יותר נקיות ופרע חוב לעשרות משפחות שנהרסו בשל חלקך בפתיחת מנהרת הכותל, שהיום היית עוצר בגופך

בעוד זמן מה יעמוד מ"מ ראש-הממשלה, אהוד אולמרט, בראשות ממשלה עם אוריינטציה הנחשבת לשמאלנית. היא תהיה כזאת גם אם ח"כ אביגדור ליברמן יהיה בה, או ש"ס, או שניהם, או אף אחד. כי מי ששם לו למטרה לעזוב את מרבית השטחים הוא ודאי אינו יקיר, או חבר מן המניין, של המחנה הימני. וזה מה ששתי המפלגות העיקריות המרכיבות את הממשלה, קדימה והעבודה, מתכוונות לעשות, לצאת מהשטחים, אם לא תהיה ברירה, אז באופן חד-צדדי.

זה יפה. מכל מקום בעיני. אני חושב, שכל מהלך המוביל להפרדה בינינו לבין הפלשתינים מקטין את נקודות החיכוך בין הצדדים. וטוב שיש לנו ראש-ממשלה שהולך לעשות את זה. אבל אני מבקש להשתמש בבמה זו כדי לפנות אליך, מר אולמרט, בבקשה: אדוני ראש-הממשלה (אפשר כבר לקרוא לך כך, לא?), אני חושב שכדאי שתבוא אל הכהונה הכל-כך חשובה עם ידיים נקיות (ככל האפשר). ויש לך חוב שעדיין לא פרעת אותו. חוב גדול וכואב. בעלי החוב שלך הם כולנו, הציבור הישראלי, אבל במיוחד 80 משפחות שכולות, ועוד עשרות משפחות של אנשים שנפצעו, ושחלקם נשארו נכים.

אני מתכוון לפרשת מנהרת הכותל. ונרענן קודם את הזיכרון: בארבעה ימי לחימה קשים, שהתרחשו בין ה-24-27 בספטמבר 1996, לפני כעשר שנים. במונחים היסטוריים, וגם פוליטיים, זה ממש אתמול. הלחימה החלה בעקבות החלטה של ראש-הממשלה דאז, בנימין נתניהו - וגם שלך, אז ראש עיריית ירושלים - לפתוח את מנהרת הכותל המערבי לביקורי תיירים. לו התנגדת, לא הייתה מתבצעת ההחלטה. ולמעשה, היית במידה רבה תומך נלהב שלה.

תקופה שחורה שנרצה לשכוח

אני זוכר היטב את אותה תקופה שחורה, שאתה בוודאי רוצה לשכוח. ברטוריקה הלאומנית המתלהמת לא היית שונה מנתניהו. לעתים היה נראה, כי אתה אף עולה עליו, גם בדמגוגיה וגם בהתלהבות. דיברת על פתיחת המנהרה כמעט במושגים משיחיים, נחלת אבות, דברים שנשמעו משונים מפיו של אדם שאוהב לרעות בשדות מלונות הפאר באמריקה. אני לא אומר זאת כהקנטה, אלא בתמיהה גדולה. כי באמת, מה לשוחר הוולדורף-אסטוריה עם הפוליטיקאי המשיחי שפתח את המנהרה? היה קשה להבין אז, ועוד יותר קשה היום, לאחר שנטשת את המחנה ההוא.

בימים אלה התראיינה לעיתונות אשתך עליזה אולמרט, שהיא אישה חכמה ומיוחדת. היא סיפרה שאותה תקופה הייתה הקשה בחייכם המשותפים. אשתך, למי שעדיין אינו יודע, הייתה תמיד מתונה מאוד בדעותיה, "שמאלנית", בעגה התקשורתית. עשרות שנים של ויכוחים ביתיים לא הועילו לשכנע אותך. אתה נשארת לאומני, או כפי שקוראים זאת בטעות אצלנו, "לאומי". רק לאחרונה יישרת קו עם עמדותיהם של בני משפחתך, ושל רוב הציבור. וזה יפה. איך אומרים? טוב מאוחר מאשר לעולם לא?

זה טוב ויפה, אבל בשביל 80 אנשים, 11 יהודים ו-69 פלשתינים, זה לא טוב ולא יפה. בשבילם זה מאוחר. נקודה. לא יותר טוב, לא טוב בכלל, הכי גרוע שאפשר. כי מאז שאתה צעדת והצעדת אל המנהרה, הם טמונים בקרקע. הם נהרגו בגלל ההחלטה של נתניהו, שבה תמכת, לפתוח את המנהרה בשביל שום סיבה נחוצה. רק בשביל להוכיח את נצחיותו של עם ישראל, או משהו שהיום הוא בעיניך הזוי ומוטרף.

היום לא היית פותח את המנהרה. מה לא פותח? - היום, כראש-הממשלה, כראש עיריית ירושלים, היית עוצר יוזמה כזאת בגופך, בנפשך. היום המהלך ההוא עומד בסתירה לכל מה שאתה התחלת לאחרונה להאמין בו. מה שאי אפשר לומר על שותפך לאסון ההוא, נתניהו. הוא היה עושה זאת גם היום. בגלל זה, בין השאר, יש לו 12 מנדטים ולך, לאחר שינוי דעותיך, יש 29.

אבל שוב, ואני מצטער אם אני משעמם אותך, אני חוזר ואומר: כל זה לא משנה מאומה לגבי 80 ההרוגים והעשרות שנפצעו. לו המתים היו יכולים להציץ מקברם, היו נחשפים לאמת חדשה. הם היו נוכחים לדעת, כי לו היית חושב אז את מה שאתה חושב היום, הם היו חיים. אולי אפילו היו מצביעים בשבילך, ההרוגים היהודים, מכל מקום. אולי זה מזל שהם לא יכולים להציץ, כי האמת הזאת הייתה, יש להניח, מכאיבה להם נורא. ותסכים איתי, שאין טעם להוסיף מכאוב על מותם.

אל תשכח כשאתה חוגג

מה אני רוצה לומר לך, אולמרט? - שכל הכבוד שאתה משתייך היום למחנה השפוי. זה עוזר לך מאוד בתחום הפוליטי, ואם הבנתי נכון, גם לחיי המשפחה שלך. אתה חוגג - את ניצחונך בבחירות, את הפופולריות שמעולם לפני כן לא הייתה לך, את התפקיד הרם, את המגעים עם גדולי עולם. אתה חוגג את קבלת כל הדברים שאתה אוהב ושאליהם שאפת כל חייך. ואני מפרגן לך, כי אני, יחד עם רוב הציבור, מקווים שמהטוב שלך, ייצא גם לנו משהו טוב.

אבל כשאני רואה אותך חוגג, כשאני משתתף בשמחתך, אני לא יכול לשכוח את ה-80 שנהרגו. כי כל מה שהיית צריך לומר אז היה "לא". ואתה אמרת כן, בהחלט, קדימה, מהר, בנחישות, כי זו אדמת אבותינו. זה לא משהו שאפשר לומר עליו מה שהיה היה, לא נעים, אבל לא נורא. כי זה כן נורא. אבל קורה. מדינאים טועים, ואחרים משלמים על טעויותיהם - לפעמים בכספם, לפעמים בבריאותם, ולפעמים בחייהם. לפעמים, גם הפוליטיקאים הטועים משלמים - בשמם הטוב, בקריירה שלהם, ואולי אפילו בייסורי המצפון המלווים אותם. אני לא יודע מה קורה בתוך מצפונך, אבל כולנו יודעים שכל זה לא הזיק לקריירה שלך, אפילו לא, כך נראה, לזוגיות היפה שלך עם עליזה.

לבקש סליחה על הזיכרונות

אבל החוב קיים, מר אולמרט. וזה הזמן, אני סבור, להחזיר אותו. דווקא כשאתה חוגג, ולפני שאתה נכנס לתפקיד החשוב והנכסף. בשביל הידיים הנקיות, כמו שאמרתי. בשביל, במידת האפשר, ניקוי המצפון. בשביל המשפחות השכולות, שלהן בעיקר אתה חייב את החוב הנורא והעצום. איך אתה יכול להחזיר? ובכן, ברור שאינך יכול לסובב את הגלגל לאחור; ברור שאינך יכול להחיות את המתים; ברור שאינך יכול לאחות את הפצעים.

אבל אתה יכול לומר סליחה. זה המינימום, וזה גם המקסימום שאתה יכול לעשות. אתה יכול לבוא אל בתי ההרוגים, אל הוריהם, אל אלמנותיהם, אל ילדיהם, ולבקש את סליחתם. אתה יכול לבוא אל הציבור הישראלי, ולומר סליחה, טעיתי, אני מצטער על הסבל והנזקים שנגרמו לכם. אולי גם תלמד מזה משהו - לחשוב קצת יותר על התוצאות לאחרים, לפני שאתה תומך בהחלטה כזו, ואולי תצליח להעניק ולו דקה אחת של קורת-רוח למי שחייהם נהרסו בגלל אותו מעשה נמהר.

שים לב, לא הצעתי לך את זה לפני הבחירות. אבל היום זה כבר לא יכול לעלות לך בקולות ובמנדטים. יש שיר יפה, אמריקני, שנקרא "תודה על הזיכרונות". מה שאני מבקש ממך זה שתבוא ושתבקש סליחה על הזיכרונות. "