קיצוץ אזרחי בביטחון

המציאות בישראל מוכיחה, שתנאי לכל שינוי במערכת ההעדפות הלאומית הוא הפחתה מהותית בתקציב הביטחון. זאת ועוד, כפי שראינו בעבר, בעידנים שבהם משקל הביטחון בתוצר הופחת ממשית, התאפשרה צמיחה מהירה

מדינת ישראל בוחרת בימים אלה לבצע את הקיצוץ הריאלי המהותי הרביעי בתולדותיה, בתחום הוצאות הביטחון. במאמר זה אתייחס לניסיון העבר וללקחים לקיצוץ הצפוי בקרוב.

ניסיון היסטורי

דוד בן-גוריון החליט ב-1952 לבצע קיצוץ מסיבי במשקל הביטחון בתוצר והנחה את הצבא להפחית מיידית את התקציב מ-58 ל-48 מיליון ל"י, ולשלב זאת בפיטורים של כ-6,000 אנשי קבע ואזרחים עובדי צה"ל. ההכרח בקיצוץ לשנת התקציב 1953 נגזר מפרטי התוכנית הכלכלית, אשר העבירה מקורות מביטחון לתשתיות ולחינוך, וייצבה את המקרו של המשק. התוצאה, עלייה לצמיחה של כ-5% לנפש לשנה בעשור 1954-1965, תוך ייצוב מאזן התשלומים, המחירים והתעסוקה. בן-גוריון "כאזרח" קבע למטה-הכללי הנחיות כמותיות חד-משמעיות, רב-אלוף יגאל ידין סירב לקחת אחריות להיקף הקיצוץ והתפטר, רב-אלוף מקלף לקח את מקומו וביצע את הקיצוץ המסיבי, אם גם לא בהתלהבות יתרה.

שמעון פרס ויצחק מודעי הצליחו ביולי 1985 לכפות קיצוץ מהותי בתקציב הביטחון. יצחק רבין הסכים כשר ביטחון וכרמטכ"ל-על לבצע אותו. לכולם היה ברור, כי התנאי להצלחת תוכנית הייצוב היה הורדת הגירעון מ-13% תוצר ב-1985 לאיזון ב-1986, הקיצוץ המהותי בביטחון היה תנאי הכרחי למהלך זה. תוכנית הייצוב הצליחה, המשק התייצב בתחום מאזן התשלומים ושיעורי האנפלציה פחתו ממאות אחוזים ל-20% בשנה.

בימים אלה נעשה מאמץ מחודש לקצץ בהוצאות הביטחון, הפעם כתנאי מוקדם והכרחי להגדלה פרמננטית בתחומים הסוציאליים. בתקופות אחרות היינו עדים להצהרות על קיצוץ בביטחון, שהסתיימו בהורדות שוליות כמותית או זמניות במהותן, ויצרו רק קשיים מקרו-כלכליים, במקום שינוי במערכת ההעדפות הלאומית.

מסקנות מהעבר

המציאות בישראל מוכיחה, שתנאי לכל שינוי במערכת ההעדפות הלאומית הוא הפחתה מהותית בתקציב הביטחון, בגלל משקלו הגבוה בתוצר. זאת ועוד, כפי שראינו קודם, בעידנים שבהם משקל הביטחון בתוצר הופחת ממשית, התאפשרה צמיחה מהירה, כאשר משקל הוצאות הביטחון עלה לרמות גבוהות מאוד הצמיחה נעלמה.

המסקנה נוספת מניסיון העבר היא, שאין ארוחות חינם. קיצוץ מהותי מקטין את רמת הביטחון שלנו ומחייב התאמה במדיניות החוץ והביטחון. אל נשלה עצמנו, שקיצוץ מהותי יכול לבוא רק על חשבון שומנים, כך הדבר בביטחון וכך בחינוך, בריאות, רווחה וכדומה.

בן-גוריון הבין היטב, שקיצוץ במשקל הביטחון יוצר איזון אסטרטגי עם שכנינו הערביים ולכן קבע עיקרון מנחה, לפיו ישראל תבצע אופנסיבה צבאית רק כאשר המעצמות ישתפו פעולה בשטח. כך קרה ב-1956, ישראל תקפה בסיני רק במשולב עם תקיפת הצרפתים והבריטים בתעלה. בן-גוריון נסוג מיד מסיני וללא תנאים, כאשר באה דרישה רוסית-אמריקנית לעשות זאת, ולמרות נאומו הידוע בכנסת על זכותנו לשמור את סיני.

יצחק רבין, למשל, הבין היטב ב-1992-1993, שקיצוץ בביטחון מחייב מדיניות שלום מתאימה ומקטין את כוחנו בכלי נשק הגנתיים והתקפיים. הוא הבין גם, שעליונות אסטרטגית מוחלטת נוסח התקופה 1973-1985 תביא לשקיעה כלכלית מוחלטת, כמו שקרה גם לבריה"מ בהוצאות הביטחון האדירות מול ארה"ב.

הניסיון ההיסטורי מוכיח, שקיצוץ בהוצאות הביטחון צריך להיות פרמננטי במהותו ולא בסעיפים "זמניים", כמו ימי מילואים וכדומה. גידול הוצאות לצמיחה, לחינוך או לרווחה הוא פרמננטי, ולכן קיצוץ אמיתי בביטחון צריך להיות בפרויקטים ארוכי טווח, בתנאי שכר בסיסיים ובמצבת כוח-אדם.

ראשי ממשלה ושרי ביטחון "אזרחיים", כמו בן-גוריון ושמעון פרס, הגדירו בהנחיה את מסגרת הקיצוצים ואופיים הפרמננטי, ונמנעו מהתמקחות מיותרת עם המטה הכללי. תפקידו הוגדר בביצוע הקיצוץ ולא דיונים על היקפו. שר ביטחון אזרחי נוסח עמיר פרץ צריך להימנע מלעמוד מול שמונה אלופים, שונאי קיצוץ ויוצרי בהלה ביטחונית.

סיכום ומסקנות

ראש הממשלה ושר הביטחון צריכים לקבוע את מסגרת הקיצוץ של 3-4 מיליארד שקל, ואת אופיו הפרמננטי. הפרטים צריכים להיות מסוכמים בין האוצר לצבא. הם יצטרכו לקבוע במשותף אילו פרויקטים ארוכי טווח לבטל או להקפיא. האם להמשיך ולרכוש כלי נשק הטובים והיקרים בעולם או רק כאלה שיתנו להם עדיפות מול סוריה, ירדן, החמאס וכדומה. ראוי שההנהגה הפוליטית תכפה את עמדתה, תוך הסכמה למסקנה, שישראל תעבור מעליונות טוטלית באזור לעליונות קטנה יותר, עם המסקנות המדיניות פוליטיות, הנגזרות מכך. "

הכותב הוא יו"ר חברת פעילים, חברה לניהול השקעות והממונה לשעבר על הכנסות המדינה