בוררות? לא בבית משפטנו

העליון מעדיף לא להתערב בבוררויות: סמכותה של ערכאת ערעור, שהעבירה עניין לבוררות, לדון בענייני הבוררות, מקבילה לסמכות הערכאה הדיונית. התוצאה: רק במקרים חריגים יעניק העליון סעדים

הגם שבאחרונה נשמעות קריאות לערוך בו רוויזיה, מוסד הבוררות הולך וצובר תאוצה עם השנים, ועם הזמן, יותר ויותר מקרים מגיעים לפתחו של בית המשפט העליון. בסוף השבוע ניתנה החלטה תקדימית נוספת בנושא, הנוגעת לעניין סמכות השיפוט. כידוע, חוק הבוררות קובע, שבית המשפט המחוזי הוא בעל הסמכות העניינית לדון בענייני בוררות, בין אם אלה מתעוררים במהלך הבוררות ובין אם בסיומה (בקשות לאישור, ביטול או תיקון הפסק).

הרציונל מאחורי הוראה זו הוא ייעול ההליכים ופישוטם. בית המשפט המעביר, שבפניו הובא הסכסוך מלכתחילה, מכיר את הסכסוך שהועבר לבוררות, ולכן הוא הגורם המתאים להכריע בסוגיות השונות המתעוררות במהלך הליך הבוררות ואף לאחריו.

סעיף 79ב(ג) לחוק בתי המשפט מסייג את כללי הסמכות, וקובע שכל בית משפט שהעביר עניין לדיון בבוררות, הוא בעל הסמכויות לדון בסוגיות השונות שהעניין מעלה, ולא בית המשפט המחוזי. בהתאם לכך נפסק בעבר, שבית משפט השלום שהעביר סכסוך לבוררות, יהיה מוסמך להפעיל את הסמכויות המוענקות במסגרת חוק הבוררות, אף אם הדיון בבוררות כלל נושאים החורגים מסמכותו העניינית הרגילה.

עכשיו קובע בית המשפט העליון, שכאשר הערכאה שהעבירה את העניין לבוררות היא ערכאת ערעור, יש לפרש את החוק כמקנה סמכות מקבילה לה ולבית המשפט המחוזי לדון בענייני הבוררות. ולא זו בלבד, אלא שראוי שהמחוזי יהיה גם זה שידון בעניינים אלה, למעט במקרים נדירים, שתהא זו ערכאת הערעור.

המקרה בו ניתנה ההחלטה התקדימית נוגע לסכסוך בין ששת האחים לבית שרבט, בעניין חלוקת הרכוש בחברת הבנייה המשפחתית "אחים שרבט", שנדון בבית המשפט המחוזי בנצרת. השופט אברהם אברהם דחה תביעה לפסק דין הצהרתי שהגיש אחד האחים, מאיר שרבט. האחרון ערער לבית המשפט העליון, שביטל את פסק הדין של השופט אברהם, ונתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה אליו הגיעו האחים.

במסגרת הסכם הפשרה, סוכם על העברתן של מחלוקות מסוימות להכרעה במסגרת הליך בוררות, שיתנהל בפני השופט בדימוס שלום ברנר. בשלב מסוים, התפטר ברנר מתפקידו והוחלף ע"י השופט בדימוס ישי לויט. בינואר השנה נתן לויט החלטה מסויימת, ומאיר שרבט הגיש לבית המשפט העליון בקשה לביטולה החלקי של ההחלטה, המהווה לטענתו פסק ביניים.

הצדדים לסכסוך, שיוצגו ע"י עוה"ד ישראל עזיאל ורז נבון, ממשרד ליפא מאיר ושות', וע"י עו"ד חנוך ארליך, הסכימו שבית המשפט העליון, שהעביר את אותם עניינים שנשארו פתוחים לבוררות, הוא המוסמך לדון בבקשתו של שרבט. ואולם, השופט אשר גרוניס, אליו הצטרפו בהסכמה מרים נאור ואסתר חיות, חשב אחרת. מלשון סעיף 79ב(ג) האמור עולה לכאורה, ציין גרוניס, ש"כאשר ערכאת הערעור מעבירה עניין מסוים לבוררות, תהא היא הערכאה המוסמכת על-פי חוק הבוררות". ואולם, "גישה זו איננה הגישה האפשרית היחידה".

גרוניס סבור, ש"הפרשנות אותה יש ליתן להוראה הנזכרת הינה, כי במקרה שכזה תהא אף הערכאה הדיונית מוסמכת להפעיל את הסמכויות הקבועות במסגרת חוק הבוררות, וזאת לצד סמכותה של ערכאת הערעור". הטעם הראשון לכך, לדבריו, נעוץ בעובדה שלפי תקנות סד"א, "במסגרת הדיון בערעור מוסמך בית המשפט שלערעור להפעיל את אותן סמכויות הנתונות לערכאה הדיונית".

"ממילא", הסביר, "ניתן לראות את החלטתה של ערכאת הערעור להעביר עניין מסוים לבוררות לפי סעיף 79ב לחוק בתי המשפט, כאילו ניתנה ע"י הערכאה הדיונית". הדבר דומה, לדבריו, לסמכותה של הערכאה הדיונית לדון בתביעה לביטול פסק דין, אפילו אם ההליך נדון והוכרע ע"י ערכאת הערעור, או בתביעה לביטול הסכם פשרה שאישרה ערכאת הערעור.

הטעם השני לכך נעוץ בכך, ש"הפעלת הסמכויות השונות שבחוק הבוררות כרוכה לא אחת בחקירת עדים, בבחינת ראיות ובקביעת ממצאים. ברי, כי הפורום המתאים לקיומו של הליך מעין זה הינו הערכאה הדיונית". ומה באשר לרציונל של ההוראה, לפיה בית המשפט שהעביר את הסכסוך לבוררות הוא הכי בקיא בו? "אין לומר", משיב גרוניס, "כי ערכאת הערעור בקיאה יותר מהערכאה הדיונית בכל הנוגע לפרטיו של הסכסוך שהועבר לבוררות. בהקשר זה יש לזכור, כי טרם העברתו של העניין לבוררות ע"י ערכאת הערעור, דנה הערכאה הראשונה בסכסוך ואף הכריעה בו".

גרוניס הדגיש, שבמקרה כזה לשתי הערכאות יש סמכות מקבילה. "עם זאת, אך במקרים נדירים תיזקק ערכאת הערעור לבקשות כאמור. המקרה הנוכחי אינו בא בגדר אותם מקרים יוצאי דופן". מאחר שהעליון אינו מחוסר סמכות לדון בבקשה, גרוניס הורה על מחיקתה והגשתה מחדש במחוזי, ולא על העברתה לשם מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט (ע"א 689/02).

לא שמעו על אלי ארוך

מוסד הבוררות בישראל עבר באחרונה טלטלה לא קטנה בעקבות הבוררות בין אלי ארוך לכלל פיננסים בטוחה. הפרשה העלתה הרהורים נוספים באשר ליעילות ההליך וליתרונותיו ביחס להליך בבית המשפט, ואף עוררה קריאות לאפשר ערעור על פסק בורר.

מסתבר, שהדילמות הנוגעות לבוררות לא מעסיקות רק את הישראלים. סקר שערכו פירמת רואי החשבון הבינלאומית (PwC) ובית הספר לבוררות בינלאומית של אוניברסיטת לונדון, מעלה כי השימוש בבוררות לצורך יישוב מחלוקות בינלאומיות, נהנה מתמיכה מאסיבית של חברות בינלאומיות, שעייפו מהחלופה של חיפוש סעדים בבתי המשפט בארצן.

בהתאם לכך, ובהתאם לקריאות העולות בארץ, רוב מוחלט של 91% מהחברות אינו תומך בהקמת מנגנון ערעור כלשהו על פסק הבורר. רק 9% תומכים ביצירת מנגנון כזה. זאת, בשל העדפתם הברורה לשיקול של סופיות הדיון וליצירת ודאות משפטית ועיסקית.

לפי הסקר, 73% מהתאגידים מעדיפים בוררות בינלאומית כאמצעי ליישוב סכסוכים על-פני התדיינות חוצת גבולות בבית משפט. 44% מהם מעוניינים בבוררות כחלק מהליך כולל של יישוב סכסוכים מחוץ לכתלי בית המשפט, 29% מעדיפים את הבוררות כהליך יחיד לפתרון הסכסוך, 16% מעדיפים דווקא גישור ואלטרנטיבות אחרות, ורק 11% אמרו, שהם מעדיפים לפתור סכסוכים בין-ארציים רק בבתי המשפט.

הסקר, שנערך באחרונה, כלל כ-150 יועצים משפטיים של תאגידים ברחבי העולם. עורכיו נעזרו במידע שסיפקו עורכי דין של תאגידים גדולים, ובדקו מספר תפיסות הנוגעות לבוררות בינלאומית.

הסיבות העיקריות שפירטו עורכי הדין שהשתתפו בסקר, להעדפת בוררות בינלאומית, הן גמישות ההליך (מבחינת סדרי הדין), יכולת האכיפה של פסקי בוררות, הפרטיות והחשאיות של ההליך והאפשרות של הצדדים לבחור את הבורר כראות עיניהם.

יתרונות אלה, לטענת הפרקליטים, עולים באופן משמעותי על שני חסרונותיו העיקריים של מוסד הבוררות: הוצאות גבוהות בלתי נמנעות, קושי התחלתי בקבלת הסכמת הצדדים לתהליך בוררות והתמשכות ההליכים. חסרונות אחרים שצויינו הם הסיכון שבית המשפט יהפוך את פסק הבורר, והקושי שבצירוף צדדים שלישיים להליכי הבוררות.

מהסקר עולה, כי קיומה של מדיניות ברורה לפתרון מחלוקות מעניקה יתרון אסטרטגי חשוב. 86% מהנשאלים טענו, שמדיניות לפתרון מחלוקות תורמת לחסכון בעלויות. 17% אמרו, שהדבר מאפשר חיסכון כספי, בעוד 69% אמרו, שמדיניות כזו מפחיתה את הסיכון להחרפת הסכסוך.

לפי הסקר, ל-37% מהחברות יש מדיניות מגובשת וברורה של יישוב סכסוכים, הבאה לידי ביטוי בעיקר בתניות בוררות הנקבעות בחוזים עליהם חותמת החברה. ל-28% מהחברות יש מדיניות כזו, אך היא אינה מגובשת לגמרי, אלא היא משמשת בעיקר כקו מנחה העשוי לבוא לידי ביטוי במו"מ לפתרון המחלוקת. ל-35% מהחברות אין כלל מדיניות כזו.

62% מהמשיבים אמרו, כי החברות שהם מייצגים מתעקשות להכליל תניית בוררות בחוזים שלהן, 34% אינן מתעקשות על כך, ו-4% אינם בטוחים. 48% מהחברות משתמשות בתניות בוררות סטנדרטיות, ואילו 43% מתאימות אותן בכל חוזה לגופו של עניין. שלושה רבעים מהחברות, אגב, שוכרות את שירותיהם של פרקליטים המתמחים בבוררות, בעוד 25% בלבד משתמשות בליטיגטורים הרגילים שלהן.

עורכי הדין ביקשו לציין את העלויות של הליכי הבוררות הבינלאומיות שניהלו באחרונה החברות שהם מייצגים. 52% דיברו על הליכים הנעים בין 100 אלף דולר לחצי מיליון דולר; 14% העריכו את ההוצאות בחצי מיליון עד מיליון דולר; 22% בין מיליון ל-5 מיליון דולר ואילו עלותן של 12% מהבוררויות חצתה את ה-5 מיליון דולר.

רו"ח אבי ברגר, השותף המנהל של קסלמן וקסלמן PwC ישראל, אומר שגם בארץ ניתן לראות יותר ויותר חברות הפונות לבוררות. ברגר טוען, כי "לצורך יישוב מחלוקות בעלות אופי כלכלי, קיים יתרון משמעותי בבחירת בוררים בעלי מיומנויות חשבונאיות ופיננסיות, על-פני בוררים בעלי רקע משפטי בלבד".

רבים מעורכי הדין שהשתתפו בסקר קוראים להקמתם של מוסדות בוררות אזוריים חזקים, במטרה לקרב את התהליך למקום מושבם. עם זאת הם מבינים, שמוסדות כאלה יידרשו להפגין ניסיון כדי ליצור ביטחון בקרב לקוחות פוטנציאליים. שיקולים משפטיים הנספחים ל"מושב" הבוררות, מהווים את אחת הסיבות החשובות ביותר לבחירת מיקום הבוררות ע"י החברה. המקומות הפופולריים ביותר, לפי הסקר, הם אנגליה, שוויץ, צרפת וארה"ב.