בשעה שאתרי אינטרנט אמריקניים וגולשיהם יוצרים לנגד עינינו את העולם החדש והרב-כיווני של ה-web 2.0, שכל כולו שיתופיות, חברות, חשיפה ויצירתיות, הגולשים הישראלים ממשיכים לנוע בעיקר על זעם טהור.
במבט מלמעלה, ההבדלים פשוט אדירים: שם, באתרים השיתופיים הגדולים בעולם, מתרחשת חגיגה אנושית אמיתית, שמזכירה לא במעט את הימים האגדיים של דור הפרחים בשנות ה-60: כולם משתפים את כולם, מחליפים תכנים, מדרגים ומסמנים תגיות, כדי למצוא את החבר'ה ולהימצא לידם. אתרי הדגל של עולם הווב 2.0, כדוגמת MySpace.com (עמודים אישיים), Youtube.com (שיתוף קובצי וידאו) ו-flickr.com (שיתוף תמונות), יוצרים מדי יום גיבורים חדשים, שמזנקים בבת-אחת מאנונימיות מוחלטת למעמד של סייבר-סלבריטי.
וכאן? גם לנו יש נציגות מזדמנת בחגיגה. ראו, לדוגמה, את שתי הבנות המוכשרות מרמלה וממזכרת בתיה, שכבר חוגגות עם יותר מ-6 מיליון צפיות בקליפ "Hey", שהעלו לפני פחות משנה ל- Youtube.com. למרות זאת, באינטרנט הישראלי עצמו, כך נראה, נרשמת עדיין נמנמת ווב 2.0 מעיקה. נכון, לא לאורך זמן - יש לפחות גוף מסחרי גדול אחד שאו-טו-טו קופץ למי 2.0 - אבל, מעניין לבדוק מדוע אנחנו לא שם, ואיפה אנחנו כן.
תרבות בלוגים מפותחת דווקא יש לנו, אבל חשבו רגע: כמה אתרים שיתופיים ישראלים ראויים לציון אתם מכירים? אם אתם לא עמוק בתחום העשייה האינטרנטית, כנראה שזה הזמן לשקופית "תקלה"... וכאן אנחנו חוזרים אל הזעם, אותו מנוע ישראלי ייחודי שמניע אותנו בתחומים רבים כל-כך. בטוקבקים, אין בכלל ספק, אנחנו בכמה דרגות מעל העולם האינטרנטי האירופי-אמריקני. אנחנו מגיבים לכתבות באינטרנט, ועושים את זה, מתברר, ללא הפסק.
נדמה שהתגובות לכתבות, אולי המרכיב הבסיסי ביותר של עולם הווב 2.0, קצת נשכחו על דרך האבנים השיתופיות, המובילה, כך מספרים לנו, לעולם שבו כולם מחוברים כל הזמן, משתפים כל הזמן, נגישים כל הזמן. אבל הן היו ונשארו כלי רב-עוצמה. הגולש הישראלי מבין את זה יפה, ולאחרונה גם עושה בתובנה הזו שימוש תכוף, כמעט יומיומי.
אני לא צריך אפילו לגלגל בראשי את אירועי החודש האחרון, כדי להיזכר, כמעט מיד, בשלושה מקרים בולטים שבהם הגולשים באו לעבודה עם אג'נדה ברורה: להשפיע, לשנות, ליצור תוצאה.
המקרה הראשון, והידוע מכולם, הוא חרם הצרכנים על שידורי המונדיאל של צ'רלטון. אלפי תגובות גולשים בכל האתרים הישראלים המובילים הביאו ליצירת "אקלים" פוליטי-חברתי, שהביא להורדת מחירי החבילות, וחשוב מכך - לפגיעה קשה בשמה הטוב של צ'רלטון, ובשמם של אלה ששיתפו איתה פעולה.
בסופו של דבר, נשבר החרם, אך לא בהיעדר הישגים. בפעם הבאה שגורם עסקי יישב במשבצת של צ'רלטון, שבה יידרש להעמיד שיקולי רווח כספיים מול שיקולי תדמית, יש להניח שיביא בחשבון את אפקט הרשת.
נושא נוסף שמעורר הרבה מאוד טוקבקיסטים מרבצם הוא הרפורמה המתוכננת בשווי השימוש ברכב ליסינג צמוד. גם כאן תנאי הפתיחה ברורים: כ-250 אלף בני מזל שקיבלו מכונית ממקום העבודה, מול כל האחרים שלא קיבלו, וקצת מקנאים. וגם: תעשיית ליסינג משגשגת, מאות מעסיקים מודאגים, רשות מסים אחת וכמה משרדי ממשלה תאבי קרדיט. התוצאה: עשרות, אם לא מאות תגובות, על כל ידיעה, דעה או ניתוח הקשורים ברפורמה.
גם כאן הגולשים מאמינים שהם יכולים להכתיב מהלכים, אלא שבניגוד למקרה צ'רלטון, בסאגת הליסינג אין יישור קו של ההמון הזועם. חלקם רוצה רפורמה, אחרים זועקים בכל כוחם נגדה. מה שיוביל מן הסתם, במקרה זה, לקבלת הכרעות "מסורתית", בעולם האוף-ליין. מחאה אינטרנטית, מתברר, חייבת להיות חד-משמעית, אם בכוונתה לגרום שינוי.
המקרה השלישי והאחרון מעורר, לפחות אצלי, אי-נחת גדולה. אני מתכוון לפרשת עו"ד דורי קלגסבלד, שהיה מעורב עם רכב השטח שלו בתאונת דרכים עירונית, שבה נהרגו אם צעירה ובנה בן ה-6. גם אם נניח שחייו של עורך הדין המפורסם הפכו ממילא לסיוט של רגשות אשם, ברור לגמרי שגולשי האינטרנט הופכים אותם לגיהינום של ממש.
קלגסבלד, למקרה שלא שמתם לב, עובר צליבה אינטרנטית נטולת רחמים של הטוקבקיסטים. ואכן, ברור שהאם ובנה המתים שילמו את מחיר הכבד והאולטימטיבי - אבל נראה כי הפעם גולשי האינטרנט הולכים על לינץ'. ושוב, יש גל גולשים, יש מטרה מסומנת - וכל התגובות והאמצעים כשרים. למה הם, הגולשים מחו"ל, משתפים רוב הזמן בליטוף וחיוך, ואילו אנחנו - בעיקר בבעיטות וסטירות?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
