חותכים את הוורידים

ההיסטוריה מלאה ניצחונות צבאיים שהניבו מפלות אסטרטגיות. ישראל צודקת, אבל צריכה להיזהר מפתיחת תיבת פנדורה נוספת

ג'ון מיינארד קיינז נודע לעולם ב-1919, בזכות ספרון דק שחיבר תחת הרושם של השתתפותו בוועידת השלום בפריז. הוא קרא לו "התוצאות הכלכליות של השלום". קיינז היה אולי האיש החכם ביותר שהזדמן לחברת פוליטיקאים במאתיים השנה האחרונות. הוא התבונן בשכרון הניצחון שתקף את מדינאי אירופה, וסחרחורת אחזה אותו. הם רצו לנקום בגרמניה, והם היו מוכנים לסחוט את לשדה בלי שים לב לתוצאות. "אם מלחמת האזרחים האירופית תסתיים בניסיון של צרפת ושל איטליה לנצל את כוחן הזמני כדי להרוס את גרמניה ואת אוסטריה-הונגריה, הן מזמינות עליהן את חורבנן שלהן", כתב קיינז.

"פריז הייתה סיוט", הוא הוסיף. "תחושה של קטסטרופה ממשמשת ובאה ריחפה ממעל... קלות דעת, עיוורון, יוהרה עזת-מצח, קריאות-שבר שבקעו מבחוץ - כל המרכיבים של טרגדיה עתיקה נכרכו יחדיו". קיינז התבונן בפניהם של נשיא ארצות-הברית וודרו ווילסון ושל ראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמאנסו, שני המוציאים והמביאים העיקריים, ותהה אם "היו אלה פנים אמיתיות, או אולי מסכות טראגי-קומיות של דראמה משונה, או של תיאטרון בובות". שכרון כוח - הראה לנו קיינז הצעיר - אינו כוח. הוא לאימתו של דבר ביטוי של חולשה, מפני שכל מהותו היא זמנית.

הרטוריקה הגרועה של חלוץ

הביטוי המובהק ביותר של שכרון כוח הוא האולטימטום, הכול או לא כלום. רוזוולט וצ'רצ'יל ישבו בקזבלנקה בקיץ 1943, והודיעו לעיתונות כי יעד מלחמתם הוא כניעה מלאה ללא תנאי של גרמניה הנאצית. זו הייתה מחווה הירואית, אבל היא הכריחה את כל הגרמנים להילחם עד טיפת האוויר האחרונה בריאותיהם. עריהם חרבו, התשתית שלהם חדלה להתקיים, מיליונים מהם נעשו פליטים, המרקם החברתי שלהם נקרע לגזרים, אליטה סהרורית עשתה בשמם את מעשי הפשע הגדולים ביותר בתולדות האנושות - אבל הם לחמו. סופה של הכניעה ללא תנאי שהיא אמנם הושגה. היא הושגה מפני שמלחמה טוטאלית השתוללה בעולם. במלחמה טוטאלית אפשר להשיג לפעמים ניצחונות טוטאליים. אבל עוד לפני שהסתיימה המלחמה, הנשיא רוזוולט דחה את עצת שר האוצר שלו, הנרי מורגנתו, לפרק את גרמניה מתעשייתה, ולהפוך אותה למדינה של איכרים ושל רועי צאן. לא היה צורך בנקמת 1919. היה צורך בשלום של התפייסות.

נזכרתי בעצתו של מורגנתו, כאשר האזנתי לרב-אלוף דן חלוץ. עשרים שנה אחורה, הוא אמר. הוא יגלגל את לבנון עשרים שנה אחורה. ההיה אי-פעם שימוש יותר נקלה ברטוריקה? היה, בהחלט היה, אבל הרמטכ"ל לא היה רוצה להתנחם בנורמה הזו. אם הוא מוכן להתנחם בה, מוטב שיימנע מלנחות ברוב נמלי התעופה בעולם לאחר שיפשוט את מדיו, מפני שיחכו לו שם צווי הבאה.

אגב, כאשר מפקד חיל האוויר של ארצות-הברית התבטא באופן הזה ערב מלחמת עיראק הראשונה, ב-1991 ("אנחנו נפציץ אותם עד שיחזרו אל תקופת האבן", הכריז אז גנרל מייקל דוגאן), הנשיא ג'ורג' בוש האב פיטר אותו על המקום.

רב-אלוף חלוץ איים וקיים. הוא התחיל את החרבת לבנון. ראש ממשלתה העלוב פואד סיניורה אמר בנאום נרגש לאומה, "הישראלים חותכים את ורידיה של ארצנו הקטנה", והדמעות זלגו על לחייו.

אבל מה זה משנה, הלוא אנחנו צודקים. אגב, אני בהחלט חושב שאנחנו צודקים. החיזבאללה, ארגון פשיסטי מובהק, שוחר מלחמה ומחרחר מדון, תקף אותנו. והוא אינו חדל לחרוש נגדנו מזימות. אבל אין זה מספיק להיות צודקים. צריך להיות חכמים. למשל, אפשר לקרוא קצת היסטוריה, ולהתחיל בדוקטור קיינז. ההיסטוריה מלאה ניצחונות צבאיים שהניבו מפלות אסטרטגיות. ההיסטוריה, הזכיר לנו קיינז, היא הרבה יותר מן הסכום הכולל של מעשי המדינאים. המדינאים, או הגנרלים, בסך הכול קוראים דרור לכוחות שאין לאיש שליטה עליהם. המדינאים והגנרלים פותחים תיבות פנדורה, לפעמים הם פותחים אותה תיבה עצמה חזור ופתוח.

הלקח של האימפריה הרומית

לבנון. מי אמר לפני 24 שנה, שישראל יוצאת למלחמה כדי לפרק "מדינה בתוך מדינה", ולהחזיר את ריבונותה ואת שלמותה הטריטוריאלית של לבנון? מלחמת שלום הגליל פטרה אותנו מאש"ף, והעניקה לנו את חיזבאללה. היא הרחיקה מגבול הגליל את המחנות לטרוריסטים בין-לאומיים, וקירבה אל גבול הגליל את משמרות המהפכה של איראן.

18 שנה נאבקה ישראל כדי לסגור את תיבת הפנדורה, ולא הצליחה. מנוסת מאי 2000 מלבנון הקלה על ישראלים להעמיד פנים שהפרק הקודם נמחק. אבל הוא לא נמחק, וליתר בטחון נשלחת היד אל תיבת הפנדורה, עוד פעם, באותה "יוהרה עזת-מצח" שעליה כתב קיינז. ישראל צודקת, אבל אין זאת אומרת שהיא צריכה לאבד את עשתונותיה. אין ניצחונות טוטאליים, מפני שלאיש אין שליטה טוטאלית על המצב. יש לעומת זאת סכנה כמעט-ודאית שהניסיון להשיג ניצחון טוטאלי יניב אבדן טוטאלי של שליטה.

לפעמים אין ברירה אלא להתגונן. הקיסרות הרומאית האדירה הגיעה עד צפון אנגליה של ימינו, ועצרה. היא החליטה להימנע ממלחמה עם השבטים הפראיים של הצפון. הקיסר אדריאנוס הקים חומה, ורומא עברה למיגננה. זה עבד איזה 400 שנה. וגם אם יושב-ראש האופוזיציה מנהל שיחות עם הנצח, 400 שנה הן זמן לא רע.

לפעמים אין ברירה אלא להתגונן, מפני שלאיש אין שליטה על גלגל ההיסטוריה, ואיש אינו יודע אל-נכון אם הניצחון הזה, המוכרח לבוא, יהיה הניצחון האחרון. גם אם מלחמת גוג-ומגוג היא בלתי נמנעת, אין זאת אומרת שצריך להשתדל להקדים אותה.

השנאה האיומה של הלבנונים

הנחמה שלבנונים פונים נגד חיזבאללה היא נחמה חלקית מאוד. הלבנונים פונים נגד חיזבאללה, במידה שהם פונים, כי הם מעדיפים חיים תחת לוע התותח הישראלי על-פני מוות הירואי. אבל שנאה איומה כובשת את לבם כלפי ישראל. זו שנאה המזכירה מה שכתב ליאו טולסטוי על שנאת הצ'צ'נים לרוסים לפני 150 שנה ויותר, בעיצומה של מלחמת הקווקאז הגדולה: "התחושה האחת שמילאה את כל הצ'צ'נים, מקטון עד זקן, הייתה חזקה משנאה. לא שנאה קיננה בלבם. . .אלא תיעוב, גועל. . .הרצון להשמידם - בדומה לרצון להשמיד חולדות, עכבישי-רעל, או זאבים".

הרצון הזה לא דעך במשך 150 שנה. אבל הצ'צ'נים, מה הם הצ'צ'נים, מיעוט בטל בששים בשולי האימפריה. עניין אחר הוא לעורר שנאת-עולם אצל מאות מיליוני בני אדם, המקיפים אותך מכל עבר, ושוחרים את רעתך.

ג'ון מיינארד קיינז חשב על טולסטוי (לא על הציטוט הנ"ל, מתוך הסיפור "חאג'י מוראד", אלא על "מלחמה ושלום"). והוא חשב על "השליטים" (Dynasts) של תומאס הארדי. בספרונו על איוולת ורסאי, קיינז ציטט את הדיאלוג המפורסם של הארדי בין "רוח השנים" ובין "רוח החמלה".

"רוח השנים" מתארת כיצד השתלטה "תאוות נקם" על החזקים, וזעם אין-אונים תקף את החלשים. "רוח החמלה" מיתממת. מדוע נחוצה בכלל קריאת התיגר המיותרת הזו? היא שואלת. ו"רוח השנים" משיבה, כמעט בחוסר סבלנות, "הלוא אמרתי לך שכל זה מתרחש ללא כוונה, מפני שהסתתרה בינתם", As one possessed not Judging.

אני נזכר שבנימין נתניהו אמר פעם בנאום בקונגרס של ארצות-הברית, כי עד סוף כהונתו כראש ממשלה "תהיה בעברית מלה לדה-רגולציה". היהיה בעברית תרגום הולם לדיאלוג של תומאס הארדי? היהיה תרגום הולם של הרהורי 1919 מאת ג'ון מיינארד קיינז? או אולי נגזר על ישראל ללמוד על בשרה את תוצאות השימוש בכוח לא מרוסן. אחרים כבר למדו, או שהם לומדים בימים האלה ממש. (מיותר להגיד שאני מקווה להתבדות, ומייחל להצלחת צה"ל, לפדיון השבויים ולשלום כל אזרחי ישראל).

בחזרה לעתיד

בארצות-הברית אומרים כי מחוץ למלחמות עולם, שום נשיא אמריקני לא נאלץ להתמודד עם כל-כך הרבה משברים בין-לאומיים בעת ובעונה אחת: מחצי-האי הקוריאני, עבור דרך המפרץ הפרסי וארם-נהריים, ועד החוף המזרחי של הים התיכון. זה יותר מדי אפילו בעידן המחשוב הפרללי. בימים כאלה אנחנו מבינים היטב מה חלף במוחו של עורך הלילה בעיתון "דבר" לפני איזה שבעים שנה, כאשר ניסח את הכותרת הראשית, "העולם כמרקחה". זה סיפור המתהלך בפרוזדורי העיתונות הישראלית הרבה מאוד זמן. לפי מיטב ידיעותיי, איש עדיין לא מצא את הגיליון עם הכותרת ההיא. אולי כל העניין לא היה ולא נברא.

ואולי היה. ואם היה, לא הייתי מתפלא כלל אם הוא קרה השבוע לפני שבעים שנה. בשבוע הזה, ב-18 ביולי 1936, התחילה מלחמת האזרחים של ספרד. היא הפכה עד מהרה לאחת החוויות המעצבות של המאה ה-20. היא עוררה סערה של רגשות, שהשפיעו, לעתים קרובות מבלי דעת, על צורת המחשבה שלנו, על תרבותנו הפוליטית ועל לשוננו. היא הייתה מקור של השראה - ומקור של השחתה. לפעמים ההשראה וההשחתה באו מאותו מחנה עצמו.

לימים אמרו עליה שהיא הייתה החזרה הכללית למלחמת העולם השנייה. גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית חימשו צד אחד, רוסיה הסובייטית חימשה את הצד השני. היא הייתה חזרה כללית גם באותו המובן שהיא הטעימה את חוסר-האונים של הארצות הדמוקרטיות המתמעטות והולכות.

פשיסטים, קומוניסטים, מה ההבדל

היא בלבלה אותנו במידה ניכרת, מפני שמהלכה היה כל-כך מסובך ורב-ניגודים - היא ארכה כמעט שלוש שנים - עד שהיה קשה להבחין במגמה הטוטאליטרית הגוברת של שני המחנות הניצים. בשעה שהפשיסטים הוציאו להורג את לורקה, שוטרי-חרש סובייטיים חיסלו ליברלים ודמוקרטים ואפילו סוציאליסטים. היא משכה אליה את החבורה הנאה והמסורה ביותר של מתנדבים, שכוונותיהם היו בדרך-כלל טהורות כבדולח. הם לחמו תחת דגלה של הרפובליקה הדמוקרטית. הם באו מכל רחבי העולם, אפילו מארץ-ישראל. שיעור היהודים ביניהם היה גבוה. המתנדבים התפעמו מהכרזתה המפורסמת של צירת הפרלמנט הקומוניסטית דולורס איבארורי (שהייתה ידועה בכינוי "לה פאסיונאריה"). ב-18 ביולי 1936 היא נשאה נאום רדיו, וחתמה אותו במלים No pasar*n!, "הם לא יעברו".

"הם" היו המורדים הלאומנים בהנהגתו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו. במארס 1939 ייכנס פרנקו למדריד. הוא יכריז, בתשובה ניצחת לאיבארורי, Han pasado, "הם עברו". ואף כי עברו, המלים החגיגיות ההן של איבארורי נכנסו לפנתיאון של השמאל העולמי, וחזרו והושמעו מספר עצום של פעמים. בדיקה בגוגל מעלה שהן מופיעות על הרשת יותר משני מיליון פעמים, גם באתרים שאין בהם אף מלה ספרדית אחת.

קיץ 1936 לא היה רק חזרה כללית למלחמה האירופית הממשמשת ובאה. הוא גם היה החזרה הכללית לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה היה הקיץ הראשון של מה שההיסטוריוגרפיה הציונית קראה "המאורעות", וההיסטוריוגרפיה הפלסטינית קוראת "האינתיפאדה". המרד הערבי נגד המנדט הבריטי ונגד המתיישבים הציוניים ארך שלוש שנים, טיפה יותר ממלחמת האזרחים של ספרד. אף כי הבריטים דיכאו אותו ללא רחם, הוא היה קרוב מאוד להניב פירות פוליטיים. בשלהי המרד, ממשלת בריטניה פרסמה את הספר הלבן של מקדונלד, שצמצם עד למינימום עליית יהודים ועמד לסיים אותה לחלוטין בתוך חמש שנים. כמעט משונה הוא שיום השנה ה-70 למרד ההוא עבר פחות או יותר בשתיקה, הן בישראל והן בין הפלסטינים. זו הייתה הזדמנות לשני הצדדים להפיק לא-מעט תועלת רטורית. הרי מן הימים ההם צמחו מיתוסי הגבורה של שני המחנות. לישראלים היו חומה-ומגדל ומעטים-נגד-רבים וניצני הפלמ"ח; לפלסטינים היה עיזאדין אל-קאסם. אגב, מה מעניין שלישראלים לא קראו אז "ישראלים" ולפלסטינים לא קראו אז "פלסטינים".

ב-1936 קרו עוד הרבה דברים אחרים. למשל, לארץ הגיעה משפחת המלוכה המודחת של אתיופיה (שעדיין לא קראו לה "אתיופיה", אלא "אביסיניה" או "חבש"). הקיסר היילה סלאסי וילדיו נסו מפני מוסוליני, אשר פלש וטבח והרס ורמס וסיפח - והכריז על הקמת "קיסרות איטליה". מה מאוד התרגשה ארץ-ישראל למראה הנסיכים האפריקניים האקזוטיים, צאצאים ברורים ומוכחים של השידוך בין מלכת שבא ובין שלמה המלך. חבש הייתה המדינה הראשונה שנפלה קרבן לפרקטיקות החדשות של המעצמות הטוטאליטריות. עוד מעט קט זו תהיה נוסחת פעולה שגרתית. ב-1937, יפן תפלוש לסין; ב-1938, גרמניה תבלע את אוסטריה ואיטליה תספח את אלבניה. אבל במאי 1936, כאשר הקיסר הופיע בירושלים, הטרגדיה שלו הייתה עדיין נדירה ונוגעת ללב.

בקיץ 1936 קצת הונח ליהודי גרמניה. כעת חיה, לפני שבעים שנה, המשטר הנאצי השלים את הכנותיו למשחקים האולימפיים. הם ייפתחו ב-1 באוגוסט 1936. לכבודם הוסרו בברלין הכתובות האוסרות על יהודים את הכניסה לגנים ציבוריים ונמחקו כתובות הנאצה על חנויות יהודיות.

מזל שהגיע רוזוולט

ב-1936 נשמע בפעם הראשונה קול עברי בוקע מן הרדיו, בתחנת השידור של ממשלת המנדט. במאי 1936 מעביר קול ירושלים בשידור חי את מעמד הפתיחה של יריד המזרח הראשון בתל-אביב. בהזדמנות הזו נשמעת בפעם הראשונה "התקווה" על גלי האתר, מאורע כל-כך מיוחד, עד שהעיתון "דואר היום" מודיע עליו בכותרת ענקית כל רוחב עמודו הראשון. בערך באותו הזמן מתפרסם דין-וחשבון של התביעה הכללית בפולין על דבר הפוגרום בעיירה היהודית פשיטיק, במארס 1936. "תמונה איומה של מצבם המופקר של יהודי העיירות הקטנות בפולין", מכריזה הכותרת ב"דואר היום". ארבע שנים אחר-כך, פשיטיק תהיה בקושי הערת-שוליים בהקדמה לשואה. אבל ב-1936 היא עוררה חלחלה כללית. בהשפעתה, מרדכי גבירטיג כתב את השיר המפורסם "ס'ברענט", אשר תורגם לעברית "העיירה בוערת".

בקיץ 1936, כתב-העת האמריקני רב-התפוצה Reader's Digest מפרסם את סקר דעת-הקהל הראשון מאז ומעולם לקראת בחירות לנשיאות. הסקר חוזה ניצחון למועמד הרפובליקני אלפרד לאנדון על-פני הנשיא פרנקלין רוזוולט. מישהו זוכר את הנשיא לאנדון? אם לא, אין זה אלא מפני שרוזוולט הכה אותו בנובמבר 1936 שוק על ירך, הניצחון הגדול ביותר של איזשהו נשיא מאז ומעולם. תושבי שנת 1936 לא יכלו לדעת, אבל זו הייתה התוצאה החשובה ביותר של השנה מעוטת-התקוות ההיא. רוזוולט היה התקווה האחרונה, והוא יציל את המערב מן התוצאות האחרות של 1936. "

רשימות של יואב קרני אפשר לקרוא באתר הרשת שלו, karny.notes.co.il