אני אמא לחייל הלום קרב. מבחינתנו, המלחמה האמיתית רק התחילה

לוחם בא אל הוועדה הרפואית של מרד הביטחון, בתום לב, בכאב ובקושי. קשה לו לתבוע את הצבא שלו. הוא מצפה שיגידו לו: 'טוב שבאת, שב, תנוח, אל תדאג, אנחנו כאן בשבילך, עד שתתאושש'. הוא אינו מבין שהוא בשטח אויב

הוויכוח הציבורי האם ניצחנו או הפסדנו במלחמת לבנון השנייה, טרם הוכרע, אך לגבי הלומי הקרב השבים מהמלחמה אין ויכוח. הם הפסידו. הם הפסידו את חייהם כפי שהיו עד עתה, ומחכה להם עכשיו המלחמה שאחרי המלחמה, המלחמה בבית, מול אגף השיקום של משרד הביטחון.

אין שום קשר בין המלים "ביטחון" או "שיקום", לתפקודו של המשרד הזה, הנאבק מאבק אכזר וציני באנשים אותם הוא אמור לשקם ולאפשר להם תחושה של ביטחון. הוא, ששלח אותם למלחמה באויב, הוא האויב שלהם כשהם חוזרים הביתה.

חלק מהלומי הקרב של מלחמת לבנון השנייה עדין אינם יודעים שהם כאלה. הם שבו הביתה, שמחים שהקרבות הסתיימו, שמחים שלא נפגעו בגופם והם "בריאים ושלמים". בעצם המלה "שמחים" אינה מתאימה כאן. הם אינם שמחים, אך עדין אינם מבינים למה. הם חושבים שהם בריאים ושלמים אבל הם חולים ושבורים בנפשם. הם השתחררו מהצבא, פשטו את המדים, החזירו את הנשק, מתים לחזור לשגרה אותה עזבו. אך הם "מתים". חייהם שוב לא ישובו להיות כמקודם. הם השתחררו מהשרות, אבל אין שחרור מהמראות והחוויות שנחרטו בהם. הם חוזרים אל עולם חי וחוגג ונושם, אותו עולם שהשאירו מאחוריהם כשהתגייסו, אך אינם שייכים אליו עוד. מראות הדם וקולות הירי, זעקות הפצועים, יבבות הילדים, בתוכם עכשיו. אין מהם מנוח. המוות לא נשאר "שם", הוא ממשיך לרקד סביבם, אורב בכל פינה גם כשהם בביתם, בחיק המשפחה והחברים.

הם יתחילו לשתות כדי לברוח, לקחת סמים כדי לשכוח. הרי להיות חשוף לרגש נקי, ללא שתייה או סם, פירושו לסבול. עצב על מות חבר הוא רגש בלתי נסבל, אז מפסיקים להרגיש עצב. וכשיהיה נדמה להם שהם מתים, הם יכבו סיגריות על הגוף כדי לבדוק אם יש בם חיים. אלה יהיו החיים שלהם מעכשיו. כל תחושת הנאה תגרום להם רגשות אשמה קשים. איך אפשר ליהנות כשחבריהם המתים אינם כאן, איתם?

הלילות הם סיוט מתמשך

קולות הקרב צרובים באוזניהם, כל צליל פתאומי יקפיץ אותם, צלצול פעמון בדלת, יבריח אותם להסתתר אל מאחורי הספה. הם מתנהלים אחוזי חרדה בלתי ניתנת לשליטה.

הם ינסו להיות כמו כולם, הצעירים שבהם יתחתנו, יולידו ילדים, ילמדו, יעבדו. אבל הם לא יהיו כמו כולם. גם המבוגרים יותר, החוזרים לנשותיהם, ילדיהם ועבודתם, לא יבינו מה קורה. מדוע אינם מסוגלים להיות בעלים טובים כמקודם, מדוע אינם מסוגלים עוד להיות אבות מסורים. הרעש של ילדיהם האהובים יעצבן אותם. כולם יתחילו לעבור מעבודה לעבודה, אי אפשר יהיה לסמוך עליהם, הם אינם סומכים על עצמם. נישואיהם נהרסים. הם לא יודעים מה קורה להם. הם רוצים למות.

הם עייפים, עייפים, עייפים ואין מנוס בשינה. לילותיהם סיוט מתמשך של מלחמה. לכן הם דוחים את שעת השינה עד כמה שאפשר, ערים רוב הלילה. וכשנרדמים לבסוף, אינם מצליחים לקום בבוקר. אבודים, אינם מסוגלים לדאוג לעצמם, לקיים את עצמם. על אחת כמה וכמה, לדאוג למשפחותיהם.

לפעמים יעברו שנים רבות עד שהם יקשרו בין הרס חייהם לשירות הצבאי, או למלחמה. עד שיבינו שהם סובלים ממה שמוגדר P.T.S.D שפירושו תסמונת הפרעה פוסט טראומטית. "הלם קרב", או השם החדש שנתנה לזה מערכת הביטחון, שם "יפה" יותר: "תגובות קרב". הלם קרב? לא, לא. "הלם" זו מילה שלא מתאימה לחיילים גיבורים. לחיילי צה"ל אין הלם, יש להם סתם כמה "תגובות". אבל בגלל התגובות האלה עליהם לבנות את חייהם מחדש. לשם כך צריכים פסק זמן, שמישהו ידאג להם. יסייע בעזרת טיפול נפשי ובתמיכה כספית איך לחיות עם המשא הכבד שהם נושאים על עצמם. המשא לא ייעלם לעולם, צריך רק ללמוד לחיות איתו וזה דורש זמן, וזה עולה כסף.

מלחמה ארוכה, משפילה, מתסכלת

כשהלומי הקרב מבינים, איפה ואיך נהרסו חייהם, הם פונים למשרד הביטחון. שם מעבירים אותם מבדקים רבים על ידי פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים. הצוות הבודק מכין דו"חות ארוכים ומפורטים על מצבם, מלווים בהצעות לטיפול. לכל אחד מהנבדקים יש תיק מלא, איתו הוא מתייצב לפני הוועדות הרפואיות של אגף השיקום במשרד הביטחון.

אז הם מגלים שלגביהם לא תמה המלחמה, כאן מתחילה המלחמה המפתיעה מכל. מלחמה במי שאמור לקחת אחריות על "תגובות הקרב" של הלוחמים. מלחמה ארוכת שנים, משפילה, מתסכלת. במקום שהלום הקרב יתפנה לשיקומו הנפשי, עליו לצאת למלחמה על זכויותיו הרשומות בחוק, שמשרד הביטחון מנסה לנשלו מהן, כי זכויות פירושן כסף, ומשרד הביטחון לא רוצה לתת כסף לפצועים.

בוועדות הרפואיות יושבים רופאים, ששכרם משולם על ידי משרד הביטחון. מה הפלא אם כך, שמספיקות להם פחות מעשר דקות של "בדיקה" כדי לבטל בהינף עט את כל חוות הדעת המלומדות שנתנו המומחים (מטעם המשרד עצמו) שבדקו את ה"נאשם", במשך חודשים ארוכים, בכל הבדיקות הנדרשות.

הם דוחים על הסף חוות דעת של מטפלים בהלום הקרב במשך חודשים ושנים. הם כל כך מומחים עד שהם יכולים, תוך דקות ספורות, להתרשם מהניצב בפניהם כי אינו אלא מתחזה, פרזיט, חצוף, כפוי טובה, שכל מה שמעניין אותו זה איך לסחוט את המערכת. הם מביעים חוות דעת השוללות את המבדקים שלפניהם בטענה המשכנעת "התרשמנו ש..". ואכן יש להם בערך שמונה דקות להתרשם מהבדיקה שהם עצמם עשו למתחזה. בדיקה שכוללת שאלות כמו: "כמה זה שבע ועוד תשע", או: "תגיד את חודשי השנה מהתחלה לסוף ולהיפך". ושאלת השאלות, שכל פסיכיאטר מתחיל יודע שאסור לשאול הלום קרב, אלא בתוך טיפול מתמשך ותומך: "ספר לנו מה הדבר הכי קשה שקרה לך במלחמה". ולאחר שהוא מספר, כשמעיו מתהפכים בקרבו, הם כותבים בדו"ח שלהם: "עושה דרמאטיזציה של התמונות". זה תיאור קצר וחלקי ביותר מחוויה אחת של הלום קרב, במלחמה שלו להשבת כבודו האבוד. באותו אירוע טראומתי של הבדיקה גם סרבו לבקשתו לשתות מים מברז שהיה בחדר כי "תחכה, עוד מעט אנחנו גומרים, לא כל יום אנחנו כאן".

מי שאינו במלחמה הזאת, אינו מאמין שאכן כך מתרחשים הדברים. הוועדה הרפואית אמורה לקבוע להלום הקרב את גובה אחוזי הנכות שלו, על פיהם אמור משרד הביטחון לשלם לו קצבה חודשית. עליהם לקבוע את גובה אחוזי הנכות, על פי התיק הרפואי של הנבדק. אבל הם אינם מסתמכים על התיק הרפואי, הם קובעים אחוזי נכות שאינם שווים את הדף עליהם נכתבו, וגם זה באופן זמני, על אף שידוע שהלם קרב הוא מתנה נצחית מצה"ל. אין למערכת הביטחון כסף עבור מי שכבר אי אפשר להשתמש בו.

האם אותם פסיכיאטרים שקבעו חוות דעת לאחר כעשר דקות של בדיקה, היו מוכנים לקבל חוות דעת של פסיכיאטר אחר, לו היו יודעים שהוא בדק את המטופל עשר דקות? מאין להם עזות המצח לשלול חוות דעת שניתנו, לאחר עשרות מבדקים ותקופות טיפול ממושכות, על ידי אנשי מקצוע מעולים?

לוחם בא אל הוועדה, בתום לב, בכאב ובקושי. קשה לו לתבוע את הצבא שלו. לעיתים הוא מגיע לאחר שנים והוא כבר איש סחוף אכזבות מחייו שלא צלחו. הוא מצפה שיגידו לו: "טוב שבאת, שב, תנוח, אל תדאג, אנחנו כאן בשבילך, עד שתתאושש". הוא אינו מבין שהוא בשטח אויב. שההשפלה שהוא חווה מיחסם ודבריהם, היא המכה הראשונה במלחמה שאחרי המלחמה. אם יש לו מי שיחזיר מכה בשמו, יש לו סיכוי לחיות. אם עליו להלחם לבדו, הוא אבוד לנצח.

הכותבת היא אימו של הלום קרב ששירת בשטחים באינתיפאדה הראשונה