"חיינו באמריקה ואנחנו יודעים איך היא מתנהלת - אף אחד לא יכול עליה; האמריקנים ניפחו את הסיפור של קובי לממדים עצומים"

חנה אלכסנדר, אשתו של קובי, בשיחה עם "גלובס": "אתם לא יודעים מה קורה באמריקה, חבר'ה" * "כולם רוצים לדעת כמה זמן אנחנו פה. אפילו שאלו את העוזרות השחורות בשכונה, כאילו הן אמורות לדעת"

שבת בבוקר, וינדהוק, נמיביה. הדיסקרטיות של הנמיבים מתפוגגת די מהר כשמתחילים להפגין חיבה, במיוחד חיבה במזומנים. לא עבר הרבה זמן עד ששני מקומיים לוקחים אותי אל ה"גולף אסטייט", שכונת הווילות בצמוד למלון ה"קאנטרי קלאב רזורט" שבווינדהוק הבירה, שם קנה אלכסנדר בית.

שני המקומיים קראו על הפרשה בעיתונים ונשמעו די מתלהבים מכל הסיפור. השכנים של משפחת אלכסנדר, מתברר, אדיבים לא פחות ומצביעים על מיקומו של הבית במדויק.

עוד לפני הדפיקה בדלת, מציצה מן החלון שבקומה השנייה אחת הבנות של אלכסנדר, ומסיטה מהר את הווילון. חנה, אשתו של קובי, יוצאת בג'ינס וגופיה, מופתעת מעט אך היא רגועה ומחויכת.

היא לא בטוחה אם ראיון לתקשורת הישראלית ישרת אותם עכשיו, אך מגלה עניין בכל מה שאומרים על הפרשה בארץ. "חשוב לנו לאסוף כל אינפורמציה שמתפרסמת, כדי לדעת מה כבר יצא לאור ומה עוד לא", היא אומרת, ומביעה שביעות רצון ממה שהיא מבחינה כהזדהות הולכת וגוברת עם אלכסנדר.

- האמריקנים משקרים, חנה?

"הם לא משקרים, אבל הם ניפחו את כל העניין הזה לממדים עצומים".

- את מודעת לזה שעבור הישראלים העובדה שקובי לא ניגש לחקירה בניו-יורק היא חידה מאוד גדולה?

"חידה? הצחקתם אותי. אתם לא יודעים מה קורה באמריקה, חבר'ה".

- כלומר, ידעתם מראש שהעסק יתנפח?

"חיינו באמריקה ואנחנו יודעים איך היא מתנהלת - בצורה כזו שאף אחד לא יכול עליה".

מאוחר יותר ממהרת חנה לשדה התעופה כדי לאסוף את שאולה, אחותו של קובי אלכסנדר. שאולה הגיעה כדי לשהות עם המשפחה ביום כיפור וכדי לשמור על הילדים בזמן הדיון בבית המשפט.

חנה, מלווה בשניים מילדיה, מורידה את שאולה והילדים במלון ה"קאנטרי קלאב רזורט", ונוסעת ככל הנראה כדי להתייעץ עם עורך דינו המקומי של קובי, ריצ'רד מטקלף. שאולה מבלה עם הילדים כמה שעות בלובי המלון, שם הם שולחים דואר אלקטרוני לישראל. היא מסרבת להתראיין בעניין אחיה.

בערב יום כיפור, אני ניגש שוב לביתו של אלכסנדר. חנה מכינה את הארוחה המפסקת ומאחלת "חתימה טובה" בטלפון בשיחה עם קרובים מישראל. "לך תחליף לבגדים לבנים, זה יום הדין היום", היא מתלוצצת אתי, וגם מעירה לי על הגילוח.

- את לא חושבת שהגיע הזמן לדבר?

"אין מה לדבר, אני רק אטחן מים בשלב הזה. הסמכנו את דוד ליבאי לדבר במקומנו".

- מה את חושבת על הפרסום ששהיתם כביכול בסרי לנקה?

"למה שאני אגיב על הקשקוש הזה? לך תאכל משהו בסינית, זו אחלה מסעדה".

- נראה שאת מכירה כבר מצוין את האזור. כמה זמן אתם פה?

"כולם רוצים לדעת כמה זמן אנחנו פה. אפילו שאלו את העוזרות השחורות בשכונה, כאילו הן אמורות לדעת".