הנקראות ביותר

מי יחקור את כלבי השמירה?

התקשורת דרשה לחקור את תפקוד חלוץ, פרץ ואולמרט במלחמה, אבל אין מי שיחקור את אנשיה ששטפו את מוחנו וחשפו מידע רגיש, מפחד זעמם ונקמתם של אנשי חופש הביטוי. עם כל הכבוד לכתבים יש טעויות שהורגות ועל המחוקק להגן על חיינו

המדינה רוחשת ועדות שבודקות כל דבר שזז במלחמת לבנון השנייה. בצבא יש כמה ועדות בדיקה שעוסקות בהיבטים ובתחומים שונים שבהם התגלו ליקויים במלחמה. אנשי מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, בודקים את תפקוד העורף, וכנראה לא יסתפקו רק בכך. כמו כן, ישנה ועדת השופט אליהו וינוגרד האמורה לבדוק את תפקוד הדרג המדיני והצבאי, שאולי תוחלף בוועדה ממלכתית.

אמנם לא כל הבדיקות משביעות רצון, למעשה רובן ככולן אינן כאלה, אם בגלל היותן ועדות פנימיות כמו בצבא, או ועדות ממונות כמו וינוגרד, אבל לפחות יש פעילות שמטרתה בדיקת המצב.

קיים גורם אחד שהיה מאוד משמעותי במלחמה ושאותו אף אחד לא בודק, לא בדיקה פנימית, לא חיצונית, ולא בכלל, וזו התקשורת. הגורם הזה, למרות שאינו חלק מהשלטון, היה חלק בלתי נפרד מהמלחמה וממהלכיה. נציגי התקשורת שעסקו במלחמה לא הסתפקו רק בדיווחים, במלחמה הזאת הם הפכו גם למצביאים ולמנהיגים, למפרשים ולמנתחים. מציעים, לעתים דורשים, לפעול בצורה כזאת או אחרת.

האם אפשר שהניתוחים והפרשנויות לא השפיעו על מהלכי המלחמה וההחלטות שהתקבלו? במיוחד אמורים הדברים על העיתונות האלקטרונית, שבמשך ימים שלמים, שבועות, שלטה על מוחו של הציבור הישראלי, ודרכו גם על זה של מנהיגיו. "תעשו ככה, תעשו אחרת", כשמטרטרים את זה בלי סוף, יום ולילה, כבר לא משנה אם למטרטרים יש הכשרה, אם ראוי בכלל להקשיב להם. הטרטור הזה חודר, הוא מחלחל, וזה משפיע. מאוד.

ובנוסף היו גם הדיווחים. בנוסח "הכוחות מאחורי... עומדים להיכנס לכפר הסמוך מצד ימין, ואחר-כך הם יילכו שמאלה... הטיל נפל כאן, לידי, ברחוב הכרמל (או משהו)". כולנו זוכרים איך הצטמררנו, לא הצלחנו להבין מדוע ולמה מתעקשים כתבינו האמיצים (חלקם באמת אמיצים) לספק מידע כה חיוני לאויב. הרי לנו, לציבור הישראלי, היה מספיק לדעת שנפלו טילים באזור חיפה למשל. לשם מה לפרט גם את הרחוב והפינה. מי שהיה צריך לדעת, הנפגעים ובני משפחתם, ידעו גם בלי התקשורת.

לשם מה היו כל הדיווחים הללו? כי לכתבים ולעורכים היה צורך בהם. יש אומרים בגלל הרייטינג, יש אומרים בגלל האגו. אנחנו לא ממש יודעים. כי העניין לא נחקר.

מעניין - כן, מועיל - לא

זה לא שלא מדברים על זה. לא חוקרים אבל מדברים המון, בלי סוף. הנושא או הכותרת "תפקוד התקשורת במלחמה" - שימשו קולב לעשרות סמינריונים, לדיונים מלומדים, לאלפי הרצאות, פורומים ושאר מסגרות שנועדו לצורכי עיון ולברבור. ונערכו גם "משפטים ציבוריים". אחד מאלה נערך בסוף השבוע שעבר בפסטיבל הטלוויזיה והקולנוע השנתי בראש פינה. במשפט השתתפו שופט (בועז אוקון), תובעת (עו"ד אורנה לין), וגם עורך דין כסנגור. והיו גם עדים, שאני הייתי אחד מהם.

היה מעניין? כן, המארגנים עשו עבודה טובה. היה מועיל? לא. זו גם לא הייתה הכוונה. הרי איש אינו מצפה לתוצאות רציניות מ"משפט" כזה. כדרכם של התכנסויות ומפגשים כאלה, זה מעין בידור אינטלקטואלי, לא תמיד אינטליגנטי, שלרוב מסתיים במסגרות הקונצנזוס, מה שקרה גם כאן.

כולם הסכימו ש"היו חריגות". זהו. חריגות. וכשאומרים "חריגות", מה הכוונה? שבעיקרון, בגדול, הכל בסדר, ואם משהו לא היה כשורה, הרי שהוא "חריג". מכירים את המושג הזה? בטח. אנחנו שומעים אותו מפיהם של פוליטיקאים, של קציני צבא ומשטרה. הם מפשלים? מה פתאום, זה היה חריג.

היה עצוב לשמוע את המונח הזה גם בהתכנסות של עיתונאים ואנשי תקשורת. כי כאשר הרמטכ"ל, למשל, מדבר על "חריגות", אנשי תקשורת מזנקים עליו בהאשמות של "טיוח". אבל מה שלא ראוי לשלטון, כן מתאים לכלבי השמירה שלו.

למה אין חקירה על תפקוד התקשורת במלחמה? למה לא חוקרים אם דיווחים מסוימים סיכנו חיים? אולי אפילו גרמו לאובדן חיים? כי אין מי שידרוש זאת. את חקירתם של ראש הממשלה, אהוד אולמרט ושל הרמטכ"ל דן חלוץ וכל השאר מי דרש? התקשורת. מי יכול לדרוש את חקירת התקשורת? בטח לא הפוליטיקאים, או אנשי הצבא, או אף אחד אחר. כי הם פוחדים, רועדים מפחד, מאנשי חופש הביטוי. הם יודעים, שכאשר התקשורת דורשת חופש ביטוי, היא לרוב מתכוונת לעצמה, לא לאחרים, ולא למי שמותחים ביקורת עליה.

אם פוליטיקאי, או כל אדם, היה דורש חקירה של עיתונאים, עורכים ובעלי עיתונים, היו אלה סותמים את פיות המבקרים, כשרוממות חופש הביטוי בכתבותיהם ובמאמריהם. לכן, אצל אנשי שלטון נחשבת כניסה ביקורתית לתחום התקשורת כמתכון לצרות.

צנזורה? מועצת עיתונות? איפה?

ייאמר כאן מיד המובן מאליו: התקשורת מילאה תפקיד חיוני במלחמה, לעתים תוך סיכון עצמי. על כך מגיעות לאנשיה המבצעים את עבודתם באופן ראוי ומקצועי, מחמאות רבות. אבל גם אנשים יעילים יכולים לטעות. וכאשר מדובר במלחמה, כל טעות יכולה לעלות בחיי אדם ובעוד נזקים. והשאלה היא מה עושים נגד החלק הזה, המזיק, בעבודת העיתונות?

התשובה שלי במשפט הציבורי הייתה "חקיקה". רוב המשתתפים יצאו נגד זה, על סמך הטענה המוכרת של פגיעה בחופש הביטוי. אבל אם בודקים את הטענה, ניתן לאתר בקלות את קלישותה וחוסר נכונותה. קודם כל, חופש ביטוי למי? התקשורת של היום כבר אינה רק, וברובה גם לא שליחות. היא בעיקרו של דבר עסק. הפרסומים באמצעי התקשורת נועדו ברובם למטרה של עשיית רווחים.

יש אמצעי תקשורת, גם מרכזיים, הנמנעים מפרסומים מסוימים העלולים לפגוע בהכנסותיהם ממודעות, ממנויים, או מדבר אחר. כלומר, במצב העכשווי, אמצעי התקשורת עצמם עושים את חופש הביטוי למכשיר מסחרי, שבו הם משתמשים גם בהתאם לאינטרסים הכלכליים שלהם. בהתנהלות זו הם פוגעים בזכותו של הציבור לדעת, כי הציבור מקבל מציאות שאותה יוצרת התקשורת על פי אינטרסים, שהם בעיקרם מסחריים.

לדעתי, אין ולא צריכה להיות פגיעה בשום חופש של ביטוי המשרת את הציבור ואינו פוגע בו. מיקום נפילת קטיושות לא משרת את הציבור. דיווח על תנועות צבא מסכנות את הציבור באופן קשה וממשי; לפעמים, יותר מפקודה שגויה של מפקד בצבא. אז מה אני מציע? שהחקיקה תחול על דיווחים העלולים לפגוע בציבור ובמאמצי המלחמה, בלי לפגוע, בשום אופן, בדיווחים שאינם כאלה.

חוק שיכול להציל ממוות

במשפט הציבורי נשמעה המילה "צנזורה". פתאום אומרים "למה לא צנזורה?". כאילו שהתקשורת מתחשבת בה ובהוראותיה. במשך שנים הפרו אמצעי התקשורת את הוראות הצנזורה בסיטונות, אז ברור שהם מעדיפים אותה על חקיקה. נשמעה גם המילה "מועצת העיתונות". כלומר, לא צריך חקיקה, צריכים למצות את הדברים בתוך המערכת העיתונאית. זה מה שאומר כל גוף שאינו מעוניין לעמוד לביקורת. כאשר הצבא בודק את עצמו "בפנים", יודעים מה ייצא מזה. מועצת העיתונות כבר שנים אינה מתפקדת מבחינה מעשית, אז כדאי להיבדק על ידה. כי זאת לדעת, כשמדובר בנטילת אחריות, התקשורת, רובה ככולה, אינה טובה מהפוליטיקאים והגנרלים.

עוד טענה שמושמעת היא שחקיקה עלולה לפגום ביכולתה של התקשורת למלא כראוי את תפקידה העיתונאי. כדי לדעת את ערכה של הטענה, די להעיף מבט לחקיקה שכבר קיימת בתחום. כן, נכון, בספרי החוק קיימים כבר חוקים המגבילים את התקשורת. יש חוקים האוסרים פגיעה בפרטיות; יש איסור על פרסום שם קטין הנחשד בעבירה; איסור פרסום זהות של מתלוננת בתחום המין; במידה כזאת או אחרת דאג המחוקק לשמור על כבודו של האדם.

כלומר, ההכרה בצורך להגביל במקרים מסוימים את העיתונות כבר קיימת שנים רבות, ואיש לא טוען שחוקים מגבילים אלה מעמידים מכשולים על יעילות עבודתה של העיתונות. אז כאשר העיקרון כבר קיים, מה שנותר זו השאלה על מה להחיל אותו. אם חוק יכול להציל ממוות אדם אחד, לוחם, אזרח, לא משנה - האם לא שווה לחוקק אותו? מה גם שמדובר בהרבה יותר מאחד, כפי שראינו במלחמה האחרונה. כל דיווח לא אחראי בתחום הצבאי יכול לעלות בחיי אדם.

האם אנחנו מוכנים להפקיד את חיינו ואת חיי ילדינו בידיהם של עיתונאים ועורכים, לסמוך על הגינותם, על שיקול דעתם, על מידת האחריות שלהם?

אם המחוקק מצא לנכון להגן על כבודו של אדם, למה לא על חייו? כל מה שצריך לעשות כדי שתהיה הגנה כזאת הוא שחברי הכנסת יתגברו על פחדם מזעמה ומנקמתה של התקשורת.

יש סיכוי שזה יקרה?

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות