גם היום הסיפור הוא ההתלהמות

לאולמרט לא היה שמץ של סיכוי להופיע בסיום המלחמה בחיזבאללה כמנצח

ההפגנה בכיכר רבין ביום חמישי האחרון בתגובה לפרסום דו"ח וינוגרד מזכירה את התנהגות הציבור במלחמת לבנון השניה בימיה הראשונים. כמו אז, גם היום הסיפור הוא ההתלהמות. אז, "לצאת למלחמה ולכסח את החיזבאללה ולקרוע לו את הצורה". ועכשיו, "לטרוף את אולמרט שלא סיפק את הסחורה".

והדו"ח, למרות שלא ממליץ על כך, הוא כמובן הדלק המניע את האווירה. אבל מבין שורות הדו"ח המשתרע על פני 171 עמודים, כולל הנספחים, מבצבצת גם אמת מרה, שחברי ועדת וינוגרד התעלמו ממנה או אולי לא שמו לב אליה. לאולמרט לא היה שמץ של סיכוי להופיע בסיומה של המלחמה בחיזבאללה כמנצח.

ב-12 ביולי 2006, לקראת פתיחת המלחמה (אז עוד לא ידעו שהולכת לפרוץ מלחמה) אולמרט נדרש לבחור באחת משלוש האופציות: האם לאמץ את "מדיניות ההכלה" ולשבת בחיבוק ידיים או שראוי אחרי שתי חטיפות ברצף להגיב. ואם להגיב, האם לגייס את כל מערך המילואים ולפלוש לדרום לבנון עם כל הכוח כדי להרוס את התשתית של החיזבאללה ומערך הטילים שלו. והאופציה השלישית שגם נבחרה, בצדק רב, להסתפק בהפצצות מן האוויר ולבצע גיוס חלקי.

איך היה הציבור מגיב אם אולמרט היה מחליט ,כקודמו אריאל שרון, שלא להגיב על הפרובוקציה של החמאס בדרום ושל החיזבאללה בגבול הצפון? למי ששכח, לא רק הציבור בישראל, העולם כולו, כולל מדינות ערב המתונות ובראשן מצרים, ירדן וערב הסעודית פיללו לתגובה צבאית ישראלית.

אז באיזה נימוקים היה אולמרט מגן על החלטתו שלא להגיב ולנצל את המומנטום חסר התקדים להגיב בכוח ובנחישות נגד החיזבאללה? אלמלא היה פועל, היה אולמרט מוקע כפחדן, כשפן, כחסר יכולת לקבל החלטה אמיצה, שמחמיץ הזדמנות בלתי רגילה לנצל את האווירה הבינלאומית כדי לצאת למלחמה שבסיומה יש סיכוי להישגים מדיניים. הציבור לא היה מגיב אליו באותה סלחנות כמו שהגיב לשרון. חוסר התגובה, שהיה מתפרש כהודאה ישראלית באובדן כושר ההרתעה שלה נגד החיזבאללה, היה מזמין חטיפות נוספות. לכן, התגובה הישראלית היתה הופכת לשאלה של זמן. אלא שעד אז היה אולמרט מגיע אליה כשהוא מרוט וחבוט ובעל דימוי רופס.

ועדת וינוגרד קובעת כי "חלק מליקויי היציאה למערכה היו קשורים לעובדה שמקבלי ההחלטות לא הקפידו ללמוד ולבחון את תנאי הרקע של הזירה ושל מוכנות הצבא...לפני יציאה למלחמה". אני טוען שלא היה סיכוי בעולם שצה"ל היה מגיע מוכן למלחמה בחיזבאללה. אם אולמרט היה מאמץ את האופציה השניה ומשגר את כל צבא היבשה למלחמה בחיזבאללה? ומנסה לשחזר את מלחמת של"ג? זה היה נגמר רע.

החיזבאללה, צריך לזכור אינו הפתח. זהו ארגון צבאי מאורגן, מאומן, מתוחכם. ואילו צה"ל על פי עדות מפקדו העליון במלחמה, דן חלוץ, לא התאמן כבר שנים על גבי שנים. מי שחושב שאפשר להשלים פערי אימון של שנים בשלושה ימים של אימון אינטנסיבי ואפילו שבועיים לא יודע מה הוא סח. המחיר שהמלחמה היתה אז גובה היה עלול להיות נורא.

ותסריט האימים היה מתגשם. צה"ל נזכור, לא מאומן, היה מגיע לליטני , כן או לא, בעור שיניו. מאות חיילים הרוגים, עשרות טנקים מרוסקים. ובינתיים העורף היה מופגז בטילים במשך תקופה. ארוכה. וגם אז , צה"ל לא היה מצליח להרוס את החיזבאללה. לכל היותר היו לוחמי הארגון נפוצים לכל רוח רק על מנת להתארגן שוב בתוך מספר ימים, ולזנב בצה"ל בעודו מתבוסס שוב בלבנון. הדימוי של צה"ל, בכל מקרה, היה על הפנים.

תארו לעצמם, את ועדת וינוגרד(שהיתה קמה בכל מקרה), מקיימת את דיוניה כאשר בעצם עד יום זה ממש, ממשיכות להופיע בתקשורת כל יום מודעות במסגרת שחורה על חיילי צה"ל שנהרגו ממטען צד או ממיתקפת חיזבאללה על יחידות צה"ל. כי הרי מלכתחילה זו היתה מטרת החיזבאללה, לפתות את צה"ל , להישאב בחזרה אל תוך מלכודת הפתאים ולטבוע בבוץ הלבנוני.

המלחמה, התנהלה והסתיימה בניגוד מוחלט לציפיות ולתכניות המבצעיות של החיזבאללה. נכון, היא התנהלה והסתיימה גם בניגוד לציפיות הציבור הישראלי שחלקו הגדול מבכה את הדימוי שאבד על צה"ל המנצח בשדה הקרב. במלחמת לבנון השניה נהרגו כ-160 חיילים ואזרחים. האם זהו מחיר גבוה? באחד העתונים נכתב היום שהם נהרגו לשווא. זו טענה קשה המתעלמת מההישגים המדיניים שרשמה מדינת ישראל במלחמת לבנון השניה. הישגים שנכשלה בהשגתן במלחמות שבהן הניצחון הצבאי שלה היה מובהק.

אמירה כזו יכולה להיכתב, ימים אחדים לאחר פרסום דו"ח וינוגרד, מאחר שחברי הוועדה, שקורעים את אולמרט לגזרים, מתעלמים כמעט לחלוטין מהישגי המערכה. מבחן התוצאה לא מעסיק את הוועדה .אולי ביכרה להשאיר סוגיה זו לדו"ח המסכם. מבחינתו של אולמרט זה עלול להיות מאוחר מדי.