כוח אדם

האם גישתו הכוחנית של יו"ר ועד עובדי דיסקונט, ריקי בכר, שהפכה את הבנק להכי לא יעיל במערכת - תשרוד לאורך זמן? האם עובדי בנק הפועלים ימשיכו לשתף פעולה עם ההנהלה וייהנו מתנאי ההעסקה הטובים שלהם? והאם יצליח יונס לשמור על שקט תעשייתי במזרחי? * 3 הערות על יחסי עבודה בבנקים

1 הוצאות השכר הן 60% מההוצאות של הבנקים, ולכן אין פלא שיחסי העבודה, ליתר דיוק היחסים בין ההנהלה לוועד העובדים, הם נושא מרכזי על סדר היום של מנהלי הבנקים. אין מדובר במטלה קלה, כיוון שוועדי העובדים של הבנקים הם מהחזקים במשק. עם זאת, ועדי העובדים של הבנק שונים מאוד זה מזה, תמונה המשקפת את אופיים של ראשי הוועדים, כוחן היחסי של ההנהלות והתרבות הארגונית השונה בכל בנק.

בבנק הפועלים, למשל, יש שיתוף פעולה ארוך ימים בין ההנהלה לוועד ויחסי עבודה הרמוניים עד כדי כך שלעתים נטען כי הוועד הוא עושה דברה של ההנהלה. בין כך ובין כך על השורה התחתונה אין חולק: בנק הפועלים הוא הבנק היעיל במערכת, עם התפוקה הגבוהה ביותר. גם העובדים מרוויחים; השכר הממוצע לעובד בבנק הפועלים הוא הגבוה ביותר.

מעבר לכביש, בבנק לאומי, פועל יו"ר הוועד לואי רוט על-פי אמרתו של טדי רוזוולט "דבר בנועם ושא מקל גדול". רוט לא נוהג להפעיל כוח, אלא מאמין בהרתעה. הוא מבהיר להנהלה במה הוא חפץ ובדרך כלל מקבל את מבוקשו. בשנים האחרונות נזקק רוט רק פעם אחת להפעיל את גיסותיו. זה קרה ערב ההפרטה, והסתיים בשביתה של יום וחצי ובהסכמת הממשלה לרוב דרישותיו.

במזרחי טפחות שורר כיום שקט ביחסי העבודה, והצדדים חתומים על הסכם ארוך טווח. השקט הושג בתום עימות חריף שנמשך שנתיים, שבמהלכו מנכ"ל הבנק, אלי יונס, דרס בכוחניות את ועדי העובדים בבנק. יונס הוא המנהל היחיד בבנקים בישראל השש אלי קרב, ואין לו שום בעיה להתעמת עם ועדי עובדים. עם הגעתו הודיע יונס על איחוד טפחות עם מזרחי, ומיד ריסק את ועד עובדי טפחות. לאחר מכן פיצל את העובדים, פעל להקמת ועד מנהלים וחתם עמו על הסכם עבודה. במקביל התעמת עם שרה ליזרוביץ', יו"ר ועד עובדי מזרחי, ולאחר שנכנעה לדרישותיו חתם איתה על הסכם המבטיח שקט תעשייתי עד 2010.

2 בנק שיחסי העבודה בו ראויים להתייחסות נפרדת הוא בנק דיסקונט. בראש ועד העובדים עומד זה שנות דור ריקי בכר (63). בכר מאמין גדול בגישה של "מה שלא הולך בכוח, ילך בעוד יותר כוח". ניקח למשל את ההתבטאויות של בכר בתקופת ההפרטה, התבטאויות שנקראות כמו מערכון על אוהדי בית"ר שמאיימים לשרוף את המועדון. "נסגור את הבנק, לא ניתן לברונפמן להיכנס" וכו'.

בכר חושב שעליו להילחם על רווחת העובדים ותנאיהם כמעט בכל מחיר. מבחינתו כל שינוי - מינוי מבחוץ של בעל תפקיד חדש בבנק, הארכת שעות פתיחה של סניפים, מעבר לבניין חדש - הוא עילה לדרוש משהו, לא משהו גדול, אבל צריך לקבל משהו.

מימוש גישתו של בכר לאורך שנים ארוכות, שבהן חששה הנהלה אחרי הנהלה להתעמת עימו, הביא את דיסקונט למצבו הנוכחי. פלטפורמה גדולה מדי ולא מנוצלת ועודף כוח אדם של מאות עובדים. יחסי היעילות של הבנק הם הגרועים במערכת, וכך גם התפוקה לעובד. לא שבכר מוטרד מכך, הוא כבר ראה את כולם וכופף את הידיים לכולם: לרקאנטים בנועם הליכות ולנציגי מדינת ישראל באגרסיביות. מבחינתו הנתון החשוב הוא שכר עובדי הבנק, וזה אכן מהגבוהים במערכת.

אחרי ההפרטה, כבר הספיק בכר להתעמת עם ההנהלה החדשה, אך בעצימות נמוכה. כרגע שורר שקט ביחסי העבודה בבנק. מדי פעם יש קולות נפץ ועימותים ספורדיים מתלקחים לרוחב החזית, אבל בשלב זה הצדדים שומרים על הפסקת אש מתוחה. הדגש במצב הנוכחי הוא על "כרגע". להערכתנו, הצדדים נמצאים במסלול התנגשות, משום שגם בכר וגם ההנהלה הנוכחית, בראשותם של גיורא עופר ושלמה זהר, מפרשים אחרת לגמרי את המשמעות של הפרטת הבנק.

בעיני בכר, ההפרטה מקנה לו יתרון גדול. לדעתו, בעל בית פרטי רגיש יותר לרווחיות הבנק כי מדובר ככלות הכל בכסף שיוצא מכיסו. לכן הוא לחיץ יותר וניתן לכופף אותו. ההנהלה סבורה בדיוק להיפך: בעיניה בעל בית פרטי אינו סובל ממגבלות של ממשלה שנתונה ללחצים פוליטיים וציבוריים. לבעל בית כזה שיקולים ארוכי טווח והוא אינו מוטרד מתוצאות הרבעון. לכן דווקא בעל בית פרטי שמגבה את ההנהלה יכול להציב קווים אדומים ולקבל החלטה כואבת כמו השבתת מגן, וגם לעמוד בה לאורך זמן.

מכיוון ששני הצדדים בטוחים בכוחם, התנגשות היא עניין של זמן, ולא נופתע אם תקרה כבר בשנת 2008. יש לפחות שלוש סיבות טובות לפיצוץ: מעמדם של עובדי דיסקונט למשכנתאות - שכיום לא מאוגדים, הסכמי השכר לשנת 2007 ותוכניות הפרישה המוקדמת. בשנים האחרונות דיסקונט יצא בתוכניות פרישה מוקדמת בתנאים מצוינים, שבהם פרשו מדי שנה 150-200 עובדים. עובדים התרגלו לפרוש מוקדם ועוד לפני גיל 60. הבעיה היא הדמוגרפיה. בשנים הבאות יגדל מאוד מספר עובדי דיסקונט בגילאי 55-60 וייווצר לחץ מלמטה להגדיל תוכניות פרישה להיקפים של 400-500 בשנה. בתנאי הפרישה המקובלים בדיסקונט, עלות של כמיליון שקל לעובד, תוכניות כאלה אינן ישימות. אבל לתנאי פרישה, כמו לתנאי העסקה, יש נטייה לקשיחות כלפי מטה. תוכניות פרישה לא יהיו העילה הרשמית לעימות בין ועד דיסקונט להנהלה, אבל הן ייצרו מתיחות שתלבה את העימות.

3 אחרון הוא הבנק הבינלאומי, שבו שורר כעת שקט יוצא דופן. מאז מכירת הבנק לצדיק בינו ב-2003 היו שני הוועדים - עובדים ומנהלים - שרויים בסכסוך עבודה לסירוגין. לאחר שהפקידים היו מגיעים להבנות עם ההנהלה, הגיע תור המנהלים; כשאלה נכנסו לבוררות, חזרו הפקידים והכריזו על סכסוך.

הסכסוך האחרון הוביל לשביתה שבמהלכה ועד העובדים, בראשות חנוך ליבנה, סגר את סניפי הבנק למשך ארבעה ימים. לאחר מכן הושגה פשרה שבמסגרתה כל צד קיבל משהו והפסיד משהו. אבל המנצח הגדול של העימות היה דווקא יו"ר ועד המנהלים ומורשי החתימה, יונה גולדשלגר. מדוע? כי שבעה חודשים לפני שהגיעו הפקידים להסכם, כבר חתם גולדשלגר על הסכם בין ועד המנהלים להנהלה. בהסכם קיבלו המנהלים חלק ניכר מדרישותיהם ובנוסף נקבע כי יקבלו כל הישג שיגיעו אליו הפקידים.

כך הרוויח גולדשלגר מכל הכיוונים. הוא הציג סולידריות עם הקולגות בוועד העובדים כאשר הורה לאנשיו שלא לעשות שום פעולה אשר תפגע בשביתה שלהם, אבל לא עירב את המנהלים בשביתה כאובה ומרה שיצרה משקעים רבים. המנהלים קיבלו את רוב התמורה כבר במאי ובדצמבר. לאחר שהושגה ההסכמה בין העובדים להנהלה, זכו המנהלים באופן אוטומטי לתמורה נוספת. "